ב"סיפור העז" לש"י עגנון מסופר על עז בגולה שיצאה מזמן לזמן לרעות בארץ ישראל. דרך מיסתורית היתה לה להגיע לארץ "בקפיצה".
והרי הסיפור בקיצור:
מעשה בזקן אחד בפולין שקנה לו עז כדי לשתות מחלבה. היתה העז נעלמת מדי פעם והיא חוזרת כשדדיה מלאים חלב שטעמו כטעם גן עדן. קשר בנו של הזקן משיחה בזנב העז וכשהרגיש שהיא מבקשת להתרחק אחז במשיחה והלך אחריה. הגיעו למערה אחת. נכנסה העז והוא אחריה. הלכו והלכו וכשהגיעו לסוף המערה – נמצאו עומדים בארץ ישראל. אותו היום ערב שבת היה, ברדת היום ראה הבן שאין ב"כדי לחזור", כתב לאביו שהוא בארץ ישראל ויעץ לו לאחוז במשיחת העז וללכת בעקבותיה. תחב את הפתק באוזן העז. חשב בלבו: כאשר העז תגיע אל אביו יחליק על ראשה, היא תנענע באזניה והפתק יפול מתוך אזנה. חזרה עז בלי הבן. בכה הזקן כי סבור היה כי חיה רעה אכלתהו לבנו. לימים שחט את העז אשר אותה ראה אשמה במות בנו. לאחר ששחטה נפל הפתח מאזנה. קרא הזקן את הפתק והצטער. "ויתאבל על העז ימים רבים וימאן להתנחם ויאמר: אוי לי, שהייתי יכול לעלות לארץ ישראל בקפיצה אחת ועכשיו אקפח את ימי בגלות הזאת"[1].
אותו מוטיב נמצא גם בסיפור עממי של יהודי מארוקו: פרה מן העיר אופראן במארוקו היתה באה כל יום לרעות בירושלים.
הסיפור כלול באוסף הסיפורים "שבח חיים" שחלק מסיפוריו הוא על הצדיק ר' חיים פינטו. הספר נדפס בקאזאבלנקה בשנות הארבעים ונדפס מחדש בירושלים.
למדתי בראשונה על הסיפור מן הספר "יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם" (ירושלים, תשל"ו) ליששכר בן עמי, בו ניתן תיאור מפורט של האוסף "שבח חיים", הכתוב ביהודית-ערבית.
יששכר בן עמי כותב (שם, עמ' רטו), כי בסיפור 53 של האוסף "שבח חיים" "אנו קוראים על פרה מעיר אופראן (מרוקו) שהיתה הולכת כל יום לרעות בירושלים. הירושלמים שמו לב אליה והכניסו לה פתק בגרון ורק לאחר שנשחטה באופראן מצאו חכמיה את הפתק ואז הם התאבלו (עשו קריעה). הם אבדו אפשרות ממשית לעלות לא"י".
חיפשתי את הספר "שבח חיים" ומצאתיו כאן בניו-יורק בידי ידידי הרב דוד ביטון, איש מראכש, והוא גם הואיל לתרגם לי את הסיפור מיהודית-ערבית לעברית:
פרה אחת היתה באופראן והיא היתה הולכת מאופראן לירושלים לרעות. בערב היתה חוזרת. עברו ימים וחכמי ירושלים ראו שאותה פרה זרה היא. מה עשו? כתבו פתק לאמור: "שימו לבכם לפרה הזאת. כל יום היא באה לירושלים". שמו הפתק בקרן שלה. כאשר חזרה נגחה ילד אחד. קבל אבי-הילד על בעל הפרה לפני הבית-דין. אמרו: מכיון שהזיקה ישחטוה, שחטו אותו, אותו אדם שקנה את ראשה, שעה שהיה משבר את הקרנות, מצא בהן את הפתק. מסר אותו לחכמי אופראן. קראו אותו וקרעו קריעה. אמרו: אם לא היו שוחטים אותה היה הפתק נופל ממנה מאליו, והיינו הולכים אחריה לירושלים. הסיפור מסתיים: "מזה מוכח כי עדיין לא הגיע הזמן עד שירצה השי"ת".
מתוך "הדאר" 27/01/1978
[1] הבאתי כבר את הסיפור הזה בקשר לאגדת-עם על בית הכנסת אלטניי בפראג ב"מתחת לארץ ישראל" ("זוטות", "הדואר" ז' באב תשל"ז).