ביקור אצל היהודים האינדיאנים במכסיקו

1.

המכונית עוברת בדהרה על הכביש הרחב. לידנו שדות מוריקים וממגורות. פה ושם נראה איכר, החובש לראשו את ה"סומבררו", כובע הקש הרחב.
אנו בדרך לונטה פריטה (ו' וי' סגולות), כפר הרחוק כששים קילומטרים ממכסיקו סיטי, קרוב לעיר פאצ'וקה. מה לנו ולכפר הזה? יושבים בכפר הזה בני משפחות אחדות הדומם בכל לשכניהם בכפר ובכפרים אחרים. צבע עורם – כהה. קלסתר פניהם – אינדיאני. איכרים הם ועוסקים גם במשלוחי יד אחרים. ההבדל ביניהם לבין שכניהם : אלה הולכים לכנסיה – והם מתפללים בבית כנסת.
מפוזרים ברחבי מכסיקו קבוצות ויחידים, יושבי מכסיקו מדורי דורות, הרואים עצמם כיהודים ושומרים על מנהגים יהודיים מסוימים. רובם טוענים שהם צאצאיהם של אנוסים מחצי האי האיברי שהתישבו במכסיקו ושמרו על יהדותם כל ימי שלטונה של ספרד כמדינה.
אחת הקבוצות המעניינות ביותר הם אנשי הכפר ונטה פריטה. במשך עשרות השנים האחרונות בהן באו במגע קרוב עם יהודים מבחוץ הוסיפו הרבה על ידיעתם ביהדות והם אדוקים מאוד במצוות שלמדו. הם רואים את עצמם כחלק מכלל ישראל, ויש מהם הרוצים לעלות לארץ ישראל .
זאת ועוד. יש מהם הטוענים שהם יהודים טובים יותר מאלה שבאו מקרוב למכסיקו ואינם שומרי תורה ומצוות. שח לי הרב אברהם מרדכי הרשברג, רבה של קהילת "בית יצחק" במכסיקו סיטי : הזמנו פעם קבוצה של אנשי ונטה פריטה להשתתף בחגיגת פורים שלנו. נתכבד אחד מהם לומר כמה דברים. קמה אשה ואמרה: "רואים אנו שאתם מתרחקים קצת מאתנו. חושבים אתם שאין אנו שוים עמכם. אפשר שאתם צודקים. אנו יהודים טובים מכם. אנו שומרים שבת ,כשרות, טהרת המשפחה… ואתם, הרבה יש ביניכם, שאינם שומרים באלה".

2.

עוד מעט ונגיע לכפר. הלב דואג במקצת, שמא לא יעלה בידינו לראות את היהודים האינדיאנים. במכסיקו סיטי הזהירו אותנו : למה לכם לצאת לכפרים? מחלת הטיפוס מהלכת שם! רעייתי ואני לא השגחנו באזהרה. עז היה רצוננו לראות את אחינו. הוסיפו ואמרו לנו: "אין מן התועלת לבקר בכפר בימי חול. לא תמצאו שם איש. כולם בשדה ובעבודה".
"הרי זה", אומר הנהג לפתע בשמחה כשהוא מראה באצבע על שלט ליד הכביש" ונטה פריטה.
קפצתי מן המכונית וניגשתי לחנות שליד הכביש. "איפה גרה כאן משפחת טיס (ט' וי. סגולות)", שאלתי. "הבית השני מכאן" – היתה התשובה.
ניגשתי לבית. לפניו עמד ילד כבן שש.
– אבא, אמא בבית?
לא?
לבי נפל בקרבי. נכון הדבר, חשבתי, כי לא נמצא איש בכפר. "איפה כאן הסינגוגה (בית הכנסת)?" הוספתי לשאול את הילד. "אתה מתכוון לטמפלו (טמפל)?" ענה לי בשאלה. "כן, כן", השבתי בשמחה. "האם אתה חודיו (יהודי)? "חודיו!" השיב.
עוד אני מדבר עמו, ובחור צעיר מופיע לידנו. כסבור הייתי שגם הוא בן המשפחה ורציתי לקשר עמו שיחה. אך הילד העיר לי: "הוא קאתולי".
הילד היה מוכן להראות לנו את בית הכנסת. לקחנו אותו עמנו במכונית. נסענו כמאה מטרים בדרך חזרה בכביש. בית הכנסת נמצא ברחוב הסמוך לכביש ויכולנו לראות אותו מיד עם צאתנו מן המכונית. היה זה בנין חדש ונאה חד קומתי. קירו האחורי, הפונה לרחוב, מקושט במגן דוד. והבית והחצר שמסביבו מוקפים גדר גבוה. שער הגדר היה נעול. הילד הלך להביא את המפתח.
הוא נשתהה. טיילנו קצת ברחוב ונכנסנו לאחת החצרות. דרך חלון הסתכלנו למטבח בה היתה עסוקה אשה בגיל העמידה. רעייתי השגיחה בקופסה של מצות.
"אתם אוכלים מצות בפסח", שאלה אותה רעייתי.
– ודאי!
– שומרים אתם את השבת ואת החגים היהודים?
– כן!
היודעת את לקרוא עברית?
– לא.
אנחנו יוצאים מן החצר. הילד לא השיג את המפתח. האיש, ממנהיגי העדה, ברשותו נמצאו המפתחות – היה עובד בשדה. ברחוב אנו פוגשים את בנו, אליהו טיס. אליהו הוא כבן ארבעים. הוא אומר לנו, כי נצטרך לחכות עד שיבוא מישהו באופניים מן השדה, ויסע אחד מהם בחזרה להביא את המפתחות.
משוחחים אנו עמו על אנשי הכפר היהודים ומנהיגיהם. מספרם למעלה ממאה נפש. המשפחות הראשיות הן שתי משפחות גדולות – משפחת טיס ומשפחת פרץ. שתי המשפחות מחותנות ומקורבות אחת לשניה – כולם קרובים. אבל אחדים מאנשי העדה מתגוררים במקומות אחרים.
הם מלים את בניהם כשהם בני שמונה ימים. בני שלוש עשרה נעשים בר מצוה. שומרים את השבת ואת כל החגים. יום ראשון הוא בשבילם יום עבודה רגיל. הם צמים כולם ביום הכפורים. שומרים על כשרות. אביו של אליהו הוא השוחט. מקבלים יין כשר ממכסיקו סיטי. אביו של אליהו גם מלמד את הילדים – פעמיים בשבוע, ביום שבת אחרי הצהרים וביום ראשון בבוקר.
"המניח אתה תפילין", אני שואל את אליהו.
"לא. אך יש בכפר המניחים תפילין", הוא עונה. יהודים הם מדורי דורות – הוא אומר, אבות אבותיהם היו אנוסים. כל זמן ששלטו הספרדים במכסיקו – שמרו על יהודים בסתר.
ילדים מקיפים אותנו. הם מביטים עלינו בתימהון, מאזינים לשיחתנו. ילדים יהודים אינדיאנים. לרבים שמות עבריים: מרים, יהושע וכדומה.
הזמן עובר ואין בא מן השדה. עוד מעט ועלינו לחזור למכסיקו סיטי – וכיצד נעזוב את המקום מבלי לראות את בית הכנסת. "אולי אפשר לשלוח ילד לשדה"? שואל אני בהיסוס. "השדה רחוק מדי!" "אולי אפשר לגשת לשדה במכונית?" "אי אפשר!".
הנני מציע לעבור את הגדר בטפיסה. "מה יצא לך מזה דלת בית הכנסת אף היא סגורה" – אומר לי אליהו. "אין דבר. מקודם ניכנס לחצר, ואח"כ נראה מה לעשות" – אני משיב.
מביאים סולם קטן. הוא מגיע רק לחצי הגובה של הגדר. אני מטפס למעלה ועובר לחצר. הילדים הם לידי. ברגליהם הקלות עברו את הגדר בן רגע. אני ניגש לחלונות בית הכנסת. אי אפשר להסתכל דרכן אל ההיכל. הזגוגיות צבועות. החלקים השונים של השמשות מסודרים בצורת מגן דוד כחול לבן.
אני ניגש לכניסה. הדלת סגורה. אך אל יאוש, ליד ההיכל נמצא חדר קטן ולו כניסה מיוחדת. אף דלת זו היא סגורה, אבל הזכוכית ליד המנעול היא שבורה. הילדים מכניסים אצבעותיהם הקטנות דרך השבר ומחילים "לטפל" במנעול. הם מביאים צבת. כעבור רגעים אחדים הם מודיעים לי בשמחה: הדלת פתוחה.
דרך החדר הקטן אני נכנס לבית הכנסת. מראהו נהדר. אורכו כשלושים מטר, רוחבו – כעשרה. ארון קודש יפה. טבלת שיש, העשויה בצורת שני לוחות הברית, אפשר להזיזה הצידה, והיא משמשת כעין דלת לארון. בארון ספר תורה אחד. לפני הארון, מימין – עמוד לש"ץ. משמאל – שולחן לקריאת התורה. על השולחן ערימת ספרים, חמשה חומשי תורה וסידורים עם תרגום ספרדי, דפוס בואנוס אירס. הכיסאות ערוכים שורות שורות. הם מסודרים בשני טורים רחבים וארוכים הנמשכים מן העמוד והשולחן עד הקיר האחורי דרך ממצעת ביניהם. בצד אחד מקומות הישיבה של הגברים. בצד השני – של הנשים. בגובהו של הקיר האחורי יש כעין אצטבא. "זה מקום ל"קורו" (מקהלה)". אומרים לי הילדים. הרצפה מרוצפת אבני שיש. עששית גדולה של זכוכית תלויה בתקרה הגבוהה.
ליד הכניסה הראשית – פרוזדור קטן. מצויים בו טליות, חומשים וסידורים. על הקיר תלוי טופס של מגילת העצמאות עם עיטוריו וציוריו של ארתור שיק.
סמוך לבית הכנסת בניין ישן. "זהו המועדון" אומרים הילדים. אף הוא סגור. אני מציץ לתוכו. שולחן פינג פונג. על הקיר דגל ישראל ואותיות אלף בית.
אני אומר בניגון: "אלף, בית, גימל, דל"ת". "הא, ואו, זיין, חית, טית, יוד", ממשיכים הילדים הגדולים יותר. הקטנים אומרים כמה אותיות, לאו דווקא לפי הסדר. אפשר שזה כל מה שהם יודעים. נראה שעדיין לא למדו לצרף את האותיות למלים. בבית הכנסת פתחתי חומש וביקשתי מהם לקרוא. אך אף אחד מהם לא ניגש לספר.
אני חוזר לגדר החצר. רעייתי, שנשארה בחוץ, המשיכה בשיחה עם אנשי הכפר. סיפרו לה כי הבנות, לפני חתונתן, הולכות למקווה במכסיקו סיטי.
מבקש אני מרעייתי לעבור את הגדר כדי לראות את בית הכנסת. היא מטפסת בקושי למעלה אך חוששת לעבור לצד השני. הילדים חשים לעזרתנו. מביאים חוטי ברזל ומתחילים להתעסק במנעול של שער הגדר. הפעם הם אינם מצליחים במאמציהם.
עזרה באה ממקום אחר. פתאום צץ ועומד לפנינו אביו של אליהו טיס, בעל המפתחות. זה עתה חזר מן השדה. הוא בן ששים וחמש בקירוב. הוא פותח את שער החצר. כולנו חוזרים לבית הכנסת. טיס האב משגיח שהילדים, שהתהלכו ברחוב ובחצר גלוי ראש, יחבשו כיפה לראשיהם בבואם אל הקודש פנימה. הנהג של המכונית נצטרף אלינו. טיס מסביר לו כי אסור להיכנס לבית הכנסת ללא כיסוי ראש. הנהג מוציא מכיסו מטפחת ושם אותה על ראשו.
טיס האב עומד בבית הכנסת והוא כולו גאווה. גאה הוא שהוא יהודי וגאה הוא על בית הכנסת החדש שבנו בני הכפר.
כשאנחנו יוצאים את בית הכנסת מצביע טיס האב על הבנין הישן, העומד סמוך לו. הילדים קראו לו מועדון. הואף טיס, קורא לו "ישיבה" : הוא המקום בו הוא מלמד את הילדים פעמיים בשבוע.
"אין אנו צריכים דבר מאחינו היהודים", אמר לי טיס האב, כשנפרדנו ממנו. "אך דרושים לנו ספרי לימוד בשביל הילדים".
חרדה לחינוך הדור הצעיר עלתה מנעימת דיבורו. "דרושים לנו ספרי לימוד בשביל הילדים". הדברים הוסיפו להדהד באזני לאורך כל הדרך חזרה למכסיקו סיטי.

מתוך "הדואר" גליון ל"ג, י' במנחם אב, תשל"ב