(מעשה ברבי ישראל מסלנט ורבי מתתיהו שטראשון)
א.
לפני שמונים שנה בערך כתב הרב ד"ר נפתלי הרץ אהרמן סיפור שנקרא "כיצד זכה רבי ישראל מסלנט לשעון". תרגום עברי מצויין של הסיפור (בשם "רצון יראיו יעשה"), מעשה ידי מ. צבי, נדפס ב"מבחר סיפורים" של נ.ה. אהרמן (הוצאת "נצח", תשכ"ח).
הרי הסיפור בקיצור נמרץ:
לילה של "ניטל" (כינוי לליל המולד של ישו, לפי מסורת הנוצרים) בבית המדרש הגדול בווילנא. רוב הלומדים אינם עוסקים בתורה כל אותו הלילה. אך יש גם "מקילים" – וביניהם רבי ישראל מסלנט ורבי מתתינו שטראשון שלמדו בצוותא – המתחילים לימודיהם בחצות.
רבי ישראל ורבי מתתיהו באו אל בית המדרש לפני חצות. הואיל ועדיין לא הגיע הזמן ללמוד, פתחו בשיחה.
חז"ל אמרו כי העולם עומד על התורה, העבודה וגמילות חסדים. בלילה הזה כשאנו בטלים מן התורה על מה נתקיים העולם?
"מנהגן של ישראל תורה", אמר רבי ישראל, הפירוש הפשוט של הדברים כי מנהג מחייב כמו מצוה מן התורה. ברם רבי ישראל הוסיף הסבר משלו: "אם מכוח מנהג נמנעים מללמוד, יש כאן תורה מכל מקום. קיום המנהג מיצג את התורה".
שני הגאונים התחילו להתווכח על תפילתו של האדם. האם רשאים לבקש מן השי"ת רק את הצרכים ההכרחיים ביותר, או גם דברים אחרים, גם כאלה שהם בגדר מותרות.
"יעקב אבינו התפלל שהשי"ת יתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש וישיב אותו בשלום אל בית אביו. ולא יותר. הרי מכאן שאין אדם זכאי לבקש יותר מצרכיו ההכרחיים", אמר רבי מתתיהו.
"אין זו דעתי", השיב רבי ישראל. "הרי מתפללים אנו על פרנסה ברווח, על עושר וכבוד. העובדה כי יעקב ביקש רק לחם לאכול, בגד ללבוש ושיבה בשלום אל בית אביו, איננה אומרת כי אין לנו הזכות להתפלל על יותר. יעקב אבינו גם אמר: "'כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'. אם יעקב אבינו היו לו רק צרכיו ההכרחיים, ממה היה יכול לתת מעשר?"
"ימחול לי כב' אם אומר כי דוקא משום ראיה לדעתי", נענה רבי מתתיהו. "יעקב אבינו ידע כי איננו רשאי לבקש יותר על מה שביקש, על כן הוסיף ואמר שאם השי"ת יעשה עמו חסד ויתן לו יותר, יתן מזה מעשר… האבות התפללו על ילדים. ילדים הם חלק מחייו של האדם, חייו של האדם שאין לו ילדים אינם שלמים".
רבי ישראל ורבי מתתיהו הוסיפו להתווכח. בהמשך הוויכוח פנה רבי ישראל לרעהו: "למה לנו להתפלפל בפסוקים. אביא לך ראיה מן ההלכה כי רשאים אנו להתפלל אפילו על מותרות. הרי כבר מודה כי הקב"ה לא ידרוש ממנו לעשות דבר שהוא איננו עושה. התורה מצווה אותנו לתמוך בעני, עד היכן עלינו לעזור לו? אומרת הגמרא: 'אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו'. כלומר, אדם שירד מנכסיו ובימי עושרו התרגל לרכוב על סוס ושעבד ירוץ לפניו, מחוייבים אנו לספק לו אלה בימי עוניו, אין ספק שאלה הם מותרות, ואף על פי כן עלינו לצייד את האביון בהם, אם השי"ת דורש זאת מאתנו, ברור שאנחנו רשאים לבקש כזאת ממנו".
(נזכיר, דרך אגב, כי רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר, כי מדברי הגמרא "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", הננו למדים כי לספק את התביעות השגעוניות של משוגע – אף זו מצוה. עני התובע עבד לרוץ לפניו – הרי הוא משוגע, ובכל זאת מצווים אנו להשביע את רצונו).
אחרי שהירצה את הראיה הנ"ל קם רבי ישראל ממקומו והתפלל: "רבונו של עולם הזמן לי שעון, אינני מבקש זאת לכבוד אלא למענך, כדי שאוכל להיות נכון תמיד, ערב ובוקר, לעבודתך ולהפיץ תורתך בעולם".
(לפי הסיפור לא היה לרבי ישראל שעון, בעיניו היה זה מתורות. רבי מתתיהו תמה עליו איך יכול בן-אדם כמוהו שיש לו כמה שיעורים ביום בשעות מסויימות, להתהלך בלי שעון. כמה פעמים ביקש לזכות אותו בשעון, אבל רבי ישראל סירב לקבל מתנה "שונא מתנות יחיה". כאשר שאל רבי מתתיהו את רבי ישראל כיצד הוא סבור להגיע אי-פעם לשעון – הרי כסף לקנייה אין לו ומתנות איננו מקבל – השיב כי הוא יתפלל לבורא ולאחר מכן יהיה זה עניינו באיזה אופן למלא את בקשתו. תשובה זו של רבי ישראל גרמה לוויכוח הנ"ל מה מותר לו לאדם לבקש מאת השי"ת).
רבי ישראל ורבי מתתיהו התכוננו ללמוד, כאשר נפתחה הדלת של בית המדרש ונכנס ר' שלום אטלס, גבאי החברה קדישא. הוא סיפר כי הוא נקרא לבית החולים הצבאי אל חייל יהודי שנטה למות. הוא הספיק לומר וידוי עם החייל, לפני פטירתו נתן לו החייל, שלא היתה לו משפחה, שעון זהב יקר-ערך וביקש אותו למסור אותו לתלמיד חכם שאין לו שעון.
"רבי מתתיהו יש לו בוודאי שעון", אמר הגבאי, "האם רבי ישראל מוכן לקבל אותו?"
"ברצון רב", ענה רבי ישראל.
כאשר התפלא רבי מתתיהו כי רבי ישראל נאות לקבל מתנה, אמר לו הלה: "הייתי מחוייב לקבל את השעון. 'מצוה לקיים דברי המת', אמרו חז"ל.
ב.
סיפור זה, האם יציר דמיונו של הרב ד"ר אהרמן הוא או יש לו שרשים במציאות?
לרב ד"ר אהרמן היתה הזכות לשמש את רבי ישראל מסלנט כאשר הלה ביקר בגרמניה. מסתבר כי הוא בנה סיפורו על ידיעות שקיבל מרבי ישראל בכבודו ובעצמו.
לפני כחמישים שנה שמעתי את הסיפור הזה ממורי ורבי, הרב ר' אליהו לאפיאן זצוק"ל, שהיה מגדולי המוסר, לפי מורי ורבי היה נושא הוויכוח בין רבי ישראל ורבי מתתיהו, כאשר למדו בצוותא בווילנא, עד היכן מותר לו לאדם לבטוח בבורא. האם מוצדק בטחונו רק ביחס לצרכיו ההכרחיים, או רשאי הוא לבטוח בבורא שיספק לו גם דברים שהם בגדר מותרות. מורי ורבי לא הזכיר כי הוויכוח התקיים בליל של "ניטל", גם לא פירט את הטענות של המתווכחים. הוא רק סיפר על עצם הוויכוח ועל בואו של גבאי החברה קדישא ובידו השעון שקיבל מן החייל היהודי. הופעתו המפתיעה של הגבאי הוכיחה צדקתה של דעתו של רבי ישראל: מותר לו לאדם לשים בטחונו בבורא כי יספק לו אפילו דברים שהם מותרות.
מורי ורבי זצוק"ל ודאי שמע את הסיפור מרבותיו תלמידי רבי ישראל – ומכאן כי עיקר סיפורו של הרב ד"ר אהרמן יסודו במעשה שהיה*.
מבקש אני עוד להעיר שיש היום לרשותנו ספרים מצויינים על רבי ישראל מסלנט, אך, כמדומני, שבאף אחד מהם לא נזכרה הידידות שהיתה קיימת בין רבי ישראל ורבי מתתיהו שטראשון.
מתוך הצפה י"ח ניסן תשמ"ד
* הרב חיים גרוזובסקי מניו-יורק, סיפר לי כי הוא קרא או שמע פעם את הסיפור בנוסחו שלמו"ר. ועיין "תנועת המוסר" לרב דב כ"ץ, כרך ראשון, מהדורה ב', עמ' 320: "הוא – רבי ישראל – היה אומר, שהוא בטוח שכל משאלה שאדם ישים בטחונו בד' שישיג אותה – תגיע לידו… מקורביו יודעים לספר עובדות מנסיונותיו בזה בחיי עצמו, שמצלצלות כמופתים ומעשה נסים. ברם רבי ישראל לא ראה בזה מופתים, כי אם תופעה רגילה של השגחה פרטית כתוצאה מהאמונה והבטחון.
