שני גדולים שאמרו דבר אחד
מעשה ברבי יוסי בר סולובייצ'יק, בעל "בית הלוי", שבליל "כל נדרי", אחרי התפילה, הבחין כי אחד העשירים מתכונן להגיד כל ספר תהילים ולעשות את הלילה בבית המדרש.
ניגש אליו רבי יוסי בר ואמר: "לא לך ללון בבית המדרש. כל אחד צריך לעבוד את קונו במה שחנן אותו. ה' בירך אותך בעושר, על כן ייעודך לעשות צדקה וחסד בממונך. לך לביתך, שכב במטה מוצעת ותחת שמיכה חמה. אם תעסוק בגמילות חסדים, תהיה דרכך רצויה לפני המקום הרבה יותר מאשר תענה נפשך במה שלא נצטווית".
סיפור זה, שרבי ברוך אפשטיין רשם בספרו "מקור ברוך, כי שמע אותו מרבי יוסי בר עצמו, מובא בסגנון ארוך יותר ב"שרי המאה" לרב י. ל. מימון ובספר "הראשון לשושלת בריסק" לרבי חיים קרלינסקי. שניהם מוסרים כי העשיר הזה היה קבלן השלטונות ומביאים את המשל בו הדגים רבי יוסי בר את דבריו: הצבא של מדינת רוסיא מורכב מגדודים שונים חיל-רגלים וחיל-פרשים, חיל-תותחנים וחיל-מלחים. גם כל גדוד מורכב מפלוגות שונות שעליהן למלא תפקידים שונים, וכל חייל בפלוגתו, מקומו ותפקידו קבועים לו – איש על מחנהו ואיש על דגלו.
וחייל ששינה על דעת עצמו את פלוגתו ואת תפקידו לעריק ייחשב.
מלכותא דארעא כעי מלכותא דרקיעא – גם מלך מלכי המלכים יש לו צבא והוא מורכב מגדודים ופלוגות של חיל בעלי-תורה, חיל בעלי-עבודה שבלב וחיל בעלי-צדקה וחסד וגמילות-חסדים. כל יהודי הוא חייל בצבא השם יתברך, וכל אחד מהם גדודו ותפקידו קבועים לו. זכה אחד ללמוד תורה, מקומו בגדוד בעלי-תורה, זכה אחד ליראת שמים, מקומו בגדוד בעלי עבודה שבלב. זכה אחד ללב נשבר ונדמה ורוח טהורה, מקומו בגדיד מגידי תהלים, זכה אחד והאלוקים בירכו בנכסים ובעושר, מקומו בגדוד בעלי צדקה וחסד וגמילות-חסדים.
"לפי זה – אמר רבי יוסי בר לנגיד – אתה שזכית לעשירות מופלגת, ודאי שמקומך בגדוד בעלי צדקה ותפקידך לעשות צדקה וחסד וגמילות חסדים. אבל מה עשית? שינית על דעת עצמך, ערקת מגדודך ותפקידך ושמת מקומך בגדוד שאינו שלך!"[1].
מעניין שאותם הדברים עצמם, על כל פרטיהם, כולל המשל, מסופרים גם על אחד מגדולי החסידות: ר' ישעי'לה מפדבורזש.
בשנת תרצ"ו הוציא ר' פנחס זליג גליקסמן ספר על הרב אליקים געץ בעל שו"ת "אבן השוהם", שבמשך שנים רבות שימש רב בהילדסהיים בגרמניה, באותו ספר כתב גם על צאצאיו של הרבה אליקים געץ, שאחד מהם היה האדמו"ר ר' ישעיה מפדבורזש.
מסופר שם: פעם אחת, בליל יום כיפור, אחרי תפילת מעריב ואמירת "שיר הייחוד", כאשר רוב המתפללים כבר הלכו לבתיהם, ורק חסידים ויראי ה' נשארו בבית המדרש לעסוק כל הלילה בתורה ובתפילה, ראה ר' ישעיה מפשדבורזש עשיר אחד עומד בין האומרים תהלים, אמר לו: "הלא תדע כי מחוקי הצבא של רוסיא אם איש חיל בורח מגדודו אל גדוד אחר, אף על פי שאינו בורח לגמרי מן הצבא, הוא מתחייב בנפשו. ובכן דע כי גם למלך מלכי המלכים, הקב"ה, גדודים רבים. יש אנשי חיל העוסקים בתורה ובתפילה, ויש אנשי חיל העוסקים בצדקה וחסד. אתה הנך מן העשירים ומקומך בגדוד בעלי צדקה, ולמה זה ברחת על גדוד העוסקים בתורה ותפילה? זה לא ייתכן! לך לביתך, שכב במיטתך וערבה לך שנתך עד עלות השחר, עבודתך היא כי לאחר יום הכיפורים תשגיח על העניים שיהיו להם צרכי חג הסוכות ואחרי החג תדאג שיהיו להם עצים לימי החורף. אנחנו נהיה ערים פה כל הלילה על התורה ועל העבודה כי זה תפקידנו".
באותה שנה שיצא ספרו של גליקסמן, כתב הסופר יוספ אופאטושו – שאף הוא היה צאצא של הרב אליקים געץ – סיפור קצר בשם "ר' ישעיה'לה פשדבורזשר", בו כלל המעשה הנ"ל. אופאטושו מתאר את העשיר עליו מדובר כספק השלטונות וגבירה של העיירה[2].
ובמוצאי הצום
הרב יואל ליב הרצוג – אביו של הרב הראשי הרב י. א. הרצוג זצ"ל – מספר בספרו "אמרי יואל" (חלק ג', על ספר ויקרא, לונדון תרפ"ד, עמ' 188) הדברים הבאים ששמע בילדותו כאשר למד בישיבת סלובודקה:
הגאון האדיר רבי לייבלה אב"ד קובנה (הוא ר' אריה ליב שפירא, תלמידם של ר' חיים מוולוז'ין ור' מנשה מאילייא), בכל מוצאי יום הכפורים, כאשר כולם מיהרו לבתיהם כדי לאכול, לא זז ממקומו בבית המדרש והיה לומד כהתמדה במשך כמה שעות, בעלי הבתים השתוממו על כך ושאלו אותו מדוע הוא מצער את נפשו, ואינו הולך לביתו לאכול ולנוח מעט.
אמר להם: להווי ידוע לכם כי העולם עומד ומתקיים על התורה. אחר התענית כולם אוכלים ושותים והם עיפים ויגעים, וספק אם יש אחד מאלף אשר יוכל או רוצה ללמוד, לכן מוצא אני חובה לנפשי ללמוד כדי שלא תכבה אש התורה שהיא הנשמה של כל העולמות.
דומה שאין חבר לגאון זה בהתנהגות זו, מעשה יחידאי הוא.
מתוך "הצופה" ט' תשרי תשנ"ב.
[1] עיין בספרו הנ"ל של הרב ח. קרלינסקי, עמ' 203, הרב קרלינסקי מציין כי שמע את הדברים מד"ר שמואל סולובייצ'יק ע"ה, אחיו של הגרי"ד סולובייציק.
[2] הסיפור נכנס לספרו "יידן-לעגענדע און אנדערע דארציילונגען", ניו-יורק, 1951, בעברית הוא נמצא ב"מאה סיפור וסיפור" ליוסף אופאטושו, תירגם דב סדן (1955).