1
תמונתו הגדולה הראשונה היא "הנביא" – איש אלוקים מוכיח את עמו. תמונה זו, שצויירה לפני מלחמת-העולם הראשונה, נרכשה על-ידי בית-הכנסת של הקהילה היהודית של ברלין והוצגה שם במקום נכבד. מאז – זה יותר מיובל שנים – ציורי עלילות מסיפורי המקרא, וביחוד הנביאים, נושאים תכופים הם ליצירתו של יעקב שטיינהארט.
האמן הנודע נולד לפני 79 שנה בצ'רקוב שבמחוז פוזנא, שהיה בימים ההם בגבולותיה של גרמניה. בעודו ילד היה רגיל לצייר מראות צחיי עיר מולדתו ולהעתיק ציורים מתוך ספרים וכתבי-עת שמצא בבית הוריו. אחד מקרוביו הראה את ציורי הנער למומחה לאמנות, והם עשו על המומחה רושם גדול. קבוצה של סוחרים יהודים נדיבי-לב מפוזנא התעניינו ביעקב הצעיר, ושלחו את מעשי-ידיו לציירים גרמניים בעלי-שם, בכללם מאכס ליברמאן ולוביס קורינט, שיחוו את דעתם עליהם, ולאחר שהעידו הללו על כשרון-הציור של הנער, העניקו לו אותם הנדיבים מפוזנא מענק-לימודים, כדי שילך לברלין וישתלם שם באקאדמיה לאמנות. בברלין היה שטיינהארט גם תלמידם של לוביס קורינט ושל הרמן שטרוק. אף עשה זמן מסוים בפאריס, ושם למד מפי מאטיס ושטיינלן.
בחיי האמנות של ברלין בימי וילהלם קיסר, היה שטיינהארט מרדן כנגד דרכי הציור המקובלות. הוא נתחבר ללודביג מיידנר[1] ור. יאנטור שייסדו את קבוצת הציירים הפאתיטיים ("פאטטיקר"), שפנתה עורף לשיטת ה"אמנות לשם אמנות".
מלחמת-העולם הראשונה היתה תקופת-מיפנה בחיי שטיינהארט. כחייל בצבא הגרמני שירת חודשים רבים בעיירותיה היהודיות של ליטא.
"בימי ילדותי ביקרתי בקאליש שבפולין הקונגריסאית, ושם ראיתי מקצת מחיי היישוב היהודי במדינה זו. אבל רק בימי מלחמת-העולם הראשונה באתי בפעם הראשונה במגע אינטימי עם ההמונים הגדולים של בית ישראל שבמזרח-אירופה" – סיפר לנו האמן בשעה שביקרנו אצלו בירושלים.
"התאכסנתי אצל משפחות יהודיות וניתן לי להתבונן מקרוב אל חייהם הצנועים, רוויי הקדושה. נפגשתי עם רבנים, תלמידי-חכמים, סוחרים ובעלי-מלאכה. ביקרתי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. התרשמתי עמוק מדרך התפילה בכוונה, מן הלימוד בהתמדה, מטוב לבם ומפשטות הליכותיהם של אחינו בני ליטא. אז בא המיפנה בנפשי, שחינוכי היה בהתבוללות, ונפקחו עיניי לראות את העם היהודי כאומה. דבקתי לאהבה בהמונות בית ישראל וראיתי עצמי כאח בין אחים".
"מאז, המשיך האמן, שאלתי את עצמי פעמים הרבה לסיבה שהניעה אותי, שגדלתי על ברכי תרבות המערב, להזדהות עם ההמונים הפשוטים של היהדות במזרח-אירופה. היתה זו המורשה המשותפת, מורשת הדורות, שהיתה רדומה בנשמתי, עד שנפגשתי פנים-אל-פנים עם יהודי התלמוד, הקפטן והזקן. מאז הייתי ליהודי בעל הכרה לאומית, ואמנותי העלתה צביון דתי".
2
ביקרתי את האמן בשעות שלאחר-הצהרים המאוחרות. הערב רד. אפלולית התפשטה באולפן האמן. בדומיה הקשבנו, רעיית האמן, רעייתי ואני, לסיפורו של שטיינהארט על חוויותיו בליטא היהודית.
דורביאני, ראסיין, סאלאנט, ועוד, היו המקומות בהם עבר. בשערי העיירות ציפו בני הנוער היהודי לצבא הגרמני. מיד הכירו בין החיילים צהובי-השיער הגבוהי-הקומה, את שטיינהארט הגוץ ושחור-השיער. "א ייד, א ייד", קראו בצהלה ונצמדו אליו. הם לא זזו ממנו כל ימי חנייתו במקומם, היו מתלווים אליו, מראים לו את העיירה ומספרים לו על אנשיה.
"בבוקר אחד, בראסיין, המשיך האמן את סיפורו, באו אליי הנערים להראות לי את בתי-הכנסיות שבעיירה. הסתכלתי במגפיי וראיתי שהם קרועים. ביקשתי מן הנערים שיקראו לסנדלר. לאחר שעה קלה התייצב לפני יהודי זקן, כולו כאדרת שיער. זקנו כמעט כיסה את פניו, ודלדולי שיער נמשכו ויצאו מנחירי אפו ומאוזניו. הוא בחן את המגפיים ואמר את המועד, בו יהיו מתוקנים".
לאחר כמה ימים ביקר שטיינהארט בבית הסנדלר. הדבר היה בשעות הערב. הוא מצא את הסנדלר יושב על ספסל נמוך בפינה, בידו החזיק קנה-אווז והיה כותב ליד נר דולק.
"שאלתי לשיעור שכרו בעד תיקון המגפיים – ממשיך שטיינהארט – והוא נקב סכום שנראה היה בעיניי נמון מדיי. העור בלבד מחירו היה בימים ההם כסכום הכסף הזה" שטיינהארט התמקח עם הסנדלר, והלה עמד על שלו. הוא קנה את העור בשעה שעדיין היה בזול, על כן לא נשתנו אצלו המחירים. התערבה בוויכוח אשת הסנדלר, שמתוך החדר הסמוך נתנה בקולה על בעלה, באשר היא שלומיאל, שאינו מתמצא במתרחש בעולם ואינו יודע לדרוש שכר הגון במלאכתו. שטיינהארט הוסיף לסנדלר על המחיר שדרש לפי הערכתו שלו, לאחר-מכן התקרב אליו והתבונן במלאכת הכתיבה אשר לפניו.
"בשעות הפנאי שלי הנני עוסק ברשימת תולדותיהם וספריהם של רבנים ומחברים רבניים", הסביר לו הסנדלר.
מששמע הסנדלר את שמו של האמן, אמר לו: "אתה בוודאי מצאצאיו של הרב יוסף שטיינהארט, שהיה רב מפירת שבגרמניה, וחיבר ספר שאלות-ותשובות וחידושים "זכרון יוסף".
"מעולם לא שמעתי את שמו של רב זה", השיב לו האמן, "אבל ייתכן הדבר. גם שם אבי היה יוסף, ואפשר שנקרא על שמו של רב זה".
3
כששמעתי את הדברים יוצאים מפי האמן עלו לנגד עיניי שערי החוברות הצנומות "שם הגדולים" השלישי – "מערכת גדולים" ו"מערכת ספרים" מאת משה מארקאוויץ. עתה נתברר לי, שהוא הוא האיש, שהאמן מספר עליו. איש מופלא היה. בנעוריו לא למד הרבה. בן עניים היה ויתום מאביו, ומשחר ילדותו היה עליו לפרנס את עצמו. אבל כל ימיו היה מרבה לעיין בשערי ספרים והיה קורא הקדמות והסכמות. בעל זכרון נפלא היה, ואף-על-פי שידיעתו בתורה היתה מועטת, קנה לו בקיאות מופלגת בתולדותיהם של רבנים, ביוחסין של מחברים ובשמות ספריהם. כשהגיע לידו הספר "שם הגדולים" לר' חיים יוסף דוד אזולאי, הרהר בלבו שגם הוא מסוגל לחבר ספר כזה. ברם כיוון שבימי נעוריו לא למד את מלאכת הכתב, אנוס היה במשך תקופה ארוכה, עד שלמד להחזיק בעט-סופר, להכתיב את חיבוריו לבחורי בית המדרש, שהואילו להיות לו לעזר.
כשהופיע ספרו "שם הגדולים השלישי", הסכימו עליו גדולי ליטא, ובדבריהם הביעו התפעלות מן הידיעות הביבליוגראפיות המופלאות של הסנדלר הפשוט.
מלבד ספרו "שם הגדולים השלישי" על שתי מערכותיו, שלא הושלמו בדפוס, חיבר גם את הספרים "לקורות עיר ראסיין ורבניה", "לקורות עיר קיידאן ורבניה" ו"לקורות עיר נאוואהרדאק ורבניה".[2]
"הנך מספר לנו – אמרתי לשטיינהארט – על אישיות מופלאה, כמעט אגדית, שהיתה ידועה יפה בחוגי הרבנים והלומדים בליטא. נשארו ממנו כמה חיבורים בדפוס".
"נכון, הוא האיש – צהל שטיינהארט – אף הוא הראה לי את חוברותיו הנדפסות העטופות בעטיפות צבעוניות".
"התיידדתי עם הסנדלר – המשיך האמן – והרבה טיילנו יחד בחוצות העיירה. הנני זוכר שכל אימת שהיה עובר על-ידינו תלמיד חכם, היה הסנדלר משתחווה מלוא קומתו וכל אבריו רועדים מיראת-הכבוד".
"ביקשתי מבני העיירה שיספרו לי על מעשי הסנדלר. אבל הם היו ממעטים לדבר בו. אך פעם אחת אמרו לי הנערים שליווני: נגלה לך דבר על הסנדלר, בתנאי שלא תספר אותו לאיש. הננו משביעים אותך על כך. גם הוא עצמו אסור שיוודע לו הדבר. ר' משה הסנדלר הוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים שבדור".
4
בימי חנייתו עם הצבא הגרמני בעיירות ליטא צייר שטיינהארט מראות וטיפוסים מחיי היהודים במזרח-אירופה. הציורים הוצגו ופורסמו בברלין, והיו קופצים עליהם מבני-ברית ומשאינם בני-ברית.
גם לאחר שכלתה המלחמה שימשו חיי היהודים במזרח-אירופה נושא לכמה מיצירותיעו של האמן. באחת מתמונותיו הציג שני יהודים זקנים שקועים בשיחה ברחוב. הציור נקנה על-ידי רופא, שתלה אותו בחדר-ההמתנה שלו. לימים סיפר הרופא לאמן, שרבים מן החולים הדורשים לעצתו אמרו לו, שמכירים הם את שני היהודים המצויירים בתמונה.
דבר זה גרם קורת-רוח מרובה לאמן. ואמנם הצליח שטיינהארט בציוריו ובפתוחי-העץ שלו לתפוס את רוחו ונשמתו של הטיפוס היהודי במזרח-אירופה.
באותה תקופה צייר שטיינהארט כמה ציורים לספרי רות ויונה, גם התקין ציורים לספרי מחברים שתיארו את חיי היהודים במזרח-אירופה, כגון י. ל. פרץ וש. י. עגנון. אף היה עוסק בהכנת תפאורות בשביל התיאטרון.
אגב הכנת ציורים בשביל בית-הוצאת-ספרים יהודי נפגש האמן עם מיני העדינה והנאווה, שעתידה היתה להיות רעייתו. הם נישאו בשנת 1922. אמה של מיני לא היתה נלהבת מן השידוך. כלום יש בידי צייר לפרנס משפחה בכבוד? אבל לוביס קורינט, מי שהיה מורו של שטיינהארט, הרגיע את האשה התמימה ואמר לה, שחתנה הוא איש עשיר מאוד: "הלא האולפן שלו מלא וגדוש תמונות!"
בשנת 1925 ביקר שטיינהארט בארץ-ישראל. בשעת ביקורו התיידד עם ח. נ. ביאליק שהכירו מברלין. ביאליק הפציר בו שיתיישב בארץ וגם אמר להעסיקו בציורים לספרים. זכורה לו לשטיינהארט תוכנית של ביאליק להוציא ספר-לימוד מצוייר לתינוקות. הספר היה צריך להיכתב על-ידי עגנון, והתוכנית היתה שהאותיות יופיעו בצורת אנשים.
האמן לא התיישב אז בארץ, אבל הוא חזר אליה בשנת 1933, לאחר עלות הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא השתקע בירושלים, שם פתח בית-ספר לציור. תלמידיו היו קבוצה מגוונת: יהודים, ערביים, פקידים אנגליים ובני דיפלומאטים, וגם מבני הכיתות והמיעוטים השונים אשר בארץ: יוונים, ארמנים, חבשים ועוד. כמה מצייריה המפורסמים של הארץ קיבלו את הדרכתם משטיינהארט.
בשנת 1949 התחיל שטיינהארט להורות בבית-הספר לאמנות "בצלאל" וזמן-מה לאחר-מכן נתמנה מנהלו. הוא שימש בתפקיד זה שלוש שנים.
בארץ-ישראל צייר שטיינהארט תמונות מנוף הארץ ומחיי היישוב הישן ועדות המזרח, שבבתי-כנסיותיהם ובמשכנותיהם היה מרבה לבקר. מן המותר להוסיף, שבארץ התנ"ך הגיעו ציורי המקרא שלו לממדים ומעמקים חדשים.
הציורים ופיתוחי-העץ של שטיינהארט הוצגו בגלריות ובתערוכות במדינות שונות וזכו בפרסים ובאותות הצטיינות בינלאומיים. ספרים ומחקרים נכתבו עליו ועל אמנותו.
לאחרונה הוציא מו"ל ישראלי מבחר בפיתוחי-העץ התנ"כיים הנודעים של שטיינהארט. הם כוללים את התמונות: "אברהם משלח את הגר", "פגישת יעקב עם עשו", "משה על הר נבו", "רות ונעמי", "הדג הגדול מקיא את יונה", "רחל מבכה על בניה" ועוד.
"אני מצייר את החיים", אומר שטיינהארט. "אני אוהב לצייר את התנ"ך, הואיל ובשום מקום אחר לא תוארו החיים, המאבק בין הטוב והרע, באופן נמרץ ונשגב כבספר הספרים. הנני אוהב לצייר את הנביאים, הם היו באמת עטרת המין האנושי, הם היו משוררים ולוחמים גדולים, שחייהם היו קודש לעילוי האדם והחברה".
ח' מרחשון, תשכ"ז
הדואר
[1] לודביג מיידנר היה מגדולי הציירים בגרמניה, וגם מחברם של ספרים. הוא נתגלגל גלגולים רבים. היה גרמני-לאומני, קומוניסטן, קרוב לקאתוליות, וסופו שנעשה יהודי שומר מצוות ובעל הכרה לאומית. תשובתו את היהדות השלימה באמונתה, באה, לדברי שטיינהארט, בעקבות חלום. מיידנר ראה בחלומו ים של דמים ובו צפים יהודים הרוגים. כותב הטורים האלה הכיר את מיידנר וגם ישב לפניו כדוגמן לציור, שכמדומני קרא לו בשם "לאומני יהודי". הדבר היה בימי מלחמת-העולם השנייה במחנה-הסגר לפליטים מאוסטריה וגרמניה באי מאן שבין אנגליה ואירלנדיה. מיידנר נפטר כלפני חצי שנה.[הציור שמיידנר צייר את אבי מופיע בספר שיצא לפני זמן קצר בשם:
: Ludwig Meidner: Catalogue Raisonne
of his Sketchbooks
page 303
[2] על ספרי ר' משה מארקאוויץ עיין במפורט נפתלי בן-מנחם "חכמי ליטא" (בתוך הספר "יהדות ליטא, תמונות וציונים", מוסד הרב קוק, תשי"ט), עמ' 66-63. צויין שם שעם "אוצרות הגולה" הגיעו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים הטפסים שהיו בידי המחבר, והם מלווים הוספות ותיקונים בכתב-ידו. ואמנם ראיתים שם.