ר' אברהם גבישון מספר בספרו "עומר השכחה", פירוש לספר משלי (ליוורונו תק"ח, על הפ' "עטרת זקנים בני בנים וגו' ") כי בשעת פטירתו של הרי"ף נכנס אצלו הרמב"ם, והוא אז כבן ה' שנים, ונשקו בידו. לימים היה אומר שלא זכה למה שזכה אלא באותה הנשיקה שנשקו, וברכו והאציל עליו מחכמתו.
מעיר על כך החיד"א "בשם הגדולים" (מערכת גדולים, מ', הרמב"ם) "הדברים ככתבם לא יתכנו. הרמב"ם נולד כשלושים שנה אחרי פטירת הרי"ף. והקרוב אלי שהענין אמת, רק במקום הרי"ף צ"ל הר"י ן' מיגאש. והיה הרמב"ם בן שבע שנים".
הסיפור על הרמב"ם משקף מנהג שהיה נהוג אצל יהודי ספרד במשך מאות בשנים, בארצם ובמקומות אליהם יצאו. היו מביאים ילדיהם הקטנים לגדולי ישראל סמוך לפטירתם, לנשק את ידיהם ולקבל ברכתם.
המהרי"ט מספר על עצמו ("תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים", מכון ירושלים תשל"ח, עמ' כ-כא) כי בהיותו ילד קטין ביקר אצל שניהם מגדולי ישראל בימיהם האחרונים עלי אדמות:
"בשנה הנז' (ה' של"ה) נח נפשיה של הרב מהר"י קארו ז"ל, ובחוליו הוליכני אבא מארי הרב ז"ל לנשק את ידיו וברכני".
ועוד:
"ובסוף השנה (ה"של"ז) נח נפשיה של הרב מהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל והלכתי לנשק את ידיו וברכני".
מן הלשון "לנשק את ידיו וברכני" ניכר כי נשיקת הידים כאן לא היתה הבעה של כבוד והערצה לבד, אלא גם מעין אקדמה לברכה. וכך מפורש, אמנם, בספר "ראשית חכמה" (פרק גידול בנים) לרבי אליהו די ווידאש: "וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על יד אביו ואמו ורבו ועל ידי הגדולים והחסידים, וכל מי שמנשק הקטן צריך לשים את ידו עליו ולברכו…"[1].
מנהג נשיקת יד האב והאם כדי לקבל ברכתם, הנזכר בהבאה זו מספר "ראשית חכמה, נהוג עדיין אצל הספרדים. וכך כותב רבי אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ" (ערך ברכות): "ועל אחת כמה וכמה יש לאדם להתאמץ ולהשתדל מאד לקבל ברכת אביו ואמו, ואפילו אם אינו סמוך על שולחנם ורחוקה ישיבתו מהם, לא יתרשל מלילך בכל ליל שבת ויומו ובחגים לנשק ידיהם ולקבל ברכתם". ועיין עוד על נשיקת יד ההורים וברכת הילדים בספרו של הרב שם טוב גאגין "כתר שם טוב" (כרך א', תרצ"ד, פרק "ברכה לנערים מפי ההורים", עמ' ריב-ריג) ובהערות שם[2].
למאמר ז"ל כברכת החיים
א
מקורות לשימוש בברכה ז"ל – "זכרונו לברכה", או "זכור לטוב" – לגבי אדם חי הובאו במאמרו של ד' תמר ב"סיני", ע (תשל"ב), עמ' רלט-רמ. עכשיו חזר לעניין ש' וינגרטן, ב"סיני" פב (תשל"ח), עמ' רסז-רסט.
יש לציין, כי כבר כתב ר"ש ליברמן על פרשה זו בספרו "יוונית ויווניות בארץ-ישראל", ירושלים תשכ"ג, עמ' 54, הערה 22 (המספר חסר בגוף הטקסט). ושם: "נראה, שהברכה 'זכור לטוב' היתה מורגלת בארץ בעיקרו של דבר כלפי אדם חי… המקבילה הארמית 'דכיר לטב' נמצאת בכתובות בתי-הכנסת וכו'"; עיין שם. על 'דכיר לטב' ו'זכור לטוב' כברכה לחי בכתובות בתי-הכנסת, ראה עתה: י' נוה, על פסיפס ואבן, ישראל תשל"ח, עמ' 8-7.
ש"ד גויטיין העיר בכמה מקומות על השימוש ז"ל כברכה לאדם חי בתעודות הגניזה ואצל יהודי תימן, ראה: ציון, כז (תשכ"ב), עמ' 18, הערה 43; שלם, א (תשל"ד), עמ' 34, הערה 25; תרביץ, מו (תשל"ז), עמ' 247, הערה 7; Letters of Medieval Jewish Traders, Princeton 1973, p. 218, n. 11
בסוף נזכיר את דברי רב סעדיה גאון באיגרת, אשר כתב על "בני מ"ר נטירא ובני מ"ר אהרן, זכר הנאספים לברכה וזכרון פליטיהם לקימה" (ראה: L. Ginzberg, Geonica ii, New York 1907, pp. 87-88 על מכתב זה עיין ב"מ לוי, גנזי קדם, ב [תרפ"ג], עמ' 33; ושם בעמ' 35 נדפס בטעות "דקימה").
עקיבא בן יוסף (פרידמן)
ב
מבקש אני להעיר, כי פרופ' ש"ד גויטיין ציין שבכתבי הגניזה מוצאים אנו ז"ל, כלולמר ,זכור לטוב", על אנשים חיים (עין ידיעות חדשות על נגידי קירואן ועל רבינו נסים", ציון, שנה כז, תשכ"ב, עמ' 18, הערה 43)[3].
והרבה שנים לפניו כתב ר' שאול ליברמן שליט"א בספרו האנגלי "יוונית בארץ ישראל", הדן בחיים בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד: נראה שהברכה זכור לטוב היתה מורגלת בארץ בעיקרו של דבר כלפי אדם חי, או כלפי אליהו החי לעולם, או כלפי חרבונה שזיהוהו עם אלינו… המקבילה הארמית "דכיר לטב" נמצאת בכתובות בתי הכנסת… כברכה לאדם חי. אבל השווה בבלי בבא בתרא כא א (לפי התרגום העברי: "יוונים ויוונות בארץ ישראל, עמ' 54).
בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן נמצא כתוב על תשובה אחת (סימן רפד): עוד זאת התשובה השיב הרמב"ן ז"ל לר' יונה זצ". התשובה מתחילה במשפט זה: "איש אלוקים קדוש הוא הרב החסיד רבי יונה ז"ל שלומך ושלום תורתך יגדל לעד ויסגא לנצח". מהדיר תשובות הרמב"ן (מוסד הרב קוק, תשל"ה, סימן ק"ה) בהעתיקו תשובה זו השמיט המלה ז"ל. סבור היה, כנראה, שהיא טעות דפוס או תוספת מאוחרת, אך לפי האמור למעלה אפשר ואפשר כי המלה מקורית בתשובה.
לפני כעשרים וארבע שנים כתבתי ב"המודיע" מאמר על נושא זה בשם "זכר צדיק לברכה" (יא תמוז תשט"ו), ובו הבאתי בין היתר מדברי חכמים – הרב ר' ראובן מרגליות ואחרים – שכבר דנו בעניין זה.
מאת טובי' פרשל (ניו-יורק) מתוך אור המזרח לו.
[1] דברי "ראשית חכמה" מובאים בספר "כתר שם טוב" הנזכר להלן.
[2] באחת ההערות מובא מנהג הספרדים במזרח הקרוב "בימים טובים ובפרט בליל מוצאי יום הכיפורים, הולכים כנופיות כנופיות, לבקר הרב הראשי לנשק ידו ולקבל ברכתו, ובאים אנשים, נשים וטף. וטרם שינשקו ידו מכסה הרב את ידיו בגלימתו שלא תהיה הנשיקה בקרוב בשר וגם משום הנקיות והטהרה".
[3] ועיין גם מ. מרגליות "הלכות הנגיד", תשכ"ב, עמ' 34, הערה 28.