יעקב פינקרפלד – בתי כנסיות באיטליה. מתקופת הריניסאנס עד ימינו. פרק בתולדות האדריכלות היהודית, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ד.
מי שביקר פעם במקדש המעט שבגיטאות איטליה בהם שפכו אבותינו במשך מאות בשנים שיחתם לפני קונם – לא במהרה ישכח אותם.
מוגבלים ומצומצמים היו השטחים שהוקצבו לאבותינו למקומות מושבותיהם: וברבות מספרים ובאין יכולת להרחיב שטח מחיתם מעבר לחומה והשערים שהבדילום משכניהם הגביהו גגות בתיהם, הוסיפו קומה על קומה. צרים וגבוהים, התבלטו משכנות היהודים מיתר בתי העיר, כאילו סמל לתושבים שבתוכם: משועבדים, אך גאים.
בתי הכנסת היו נמצאים בקומות העליונות של הבתים הגבוהים והצרים. חיצוניותם היתה דלה וצנועה. עין זר לא תכיר כי מאחורי הקירות העלובים – בית ממנו עולים תפלה ורנה לאלוקי ישראל. אך אם הטרחת את עצמך ועלית במדרגות הצרות והאפלות ובאת לתוכם – מראה נהדר מתגלה לנגד עיניך. אהבה של דורות שפוכה על כל פנה. עיטורים נפלאים מקשטים דלתות וחלונות, קירות וספסלים. אין כמעט שטח פנוי מהם. עטורי תבליט מצפים מעקה הבמה וחזיתות ארון הקודש שעליו פרוכת רקומת משי. נברשות כסף וזהב נפלאות ונרות תמיד תלויים מן התקרה המקומרת. עמודים נושאי כרכוב פרחים ומדרגות שיש מבדילים בין ההיכל והבמה ובין האולם ומעשה סורג מקשה מפריד בין זה לעזרת הנשים. נדמה כי כל היפה והיקר שברשותם נטעו אבותינו לכאן ביחד עם תפלותיהם ודמעותיהם.
היום סגורים חלק גדול של בתי הכנסת העתיקים של איטליה. יהדות מדינה זו שהיתה פעם אחת העשירות והגדולות שבפזורי ישראל ירדה פלאים במשך הדורות האחרונים. ההתבוללות אכלה בה בכל פה. בודדים עומדים היום בערי השדה בתי כנסיות אלו ברחובות שפעם היוו את הגטו. וגם בערים הגדולות בהן עדיין קיימים ישובים יהודים עזובים רבים מבתי התפילה אחרי שבני תושבי הגטו מלפנים התפזרו על שכונות אחרות.
מה יהיה על בתי הכנסת העזובים והבודדים? אם לא נתן לנו להציל את הקירות השוקעים והגגות הנוטים מפני ההרס האיטי המאיים עליהם נשמור לפחות על צלומיהם ותאוריהם למען ידעו דורות באים מה רבה היתה האהבה ומה גדולה החיבה שהשקיעו בתוכם אבותינו שישבו על אדמת נכר.
בספרו "בתי הכנסת באיטליה מתקופת הריניסאנס עד ימינו" אסף יעקב פינקרפלר שמונים ושתים תמונות של בתי כנסת באיטליה. הצלומים מלווים תאורים והסברים על תולדותיהם, סגנוני הבניה, האדריכלות הפנימית וסוגי העיטורים והקישוטים. לרגלי מחקריו עשה המחבר זמן רב באיטליה, בקר בבתי הכנסת המתוארים בספרו, מדדם והכין תרשימים מתכניות בניתם. בין בתי הכנסת המתוארים על ידו נמצאים גם כאלו שאינם קיימים עוד כי נהפכו למקומות מגורים או נחרבו בימי המלחמה.
ספרו החדש של פינקרפלד איננו רק אוסף היסטורי רב ערך, כי אם מהווה גם תרומה חשובה לחקר תולדות האדריכלות היהודית. בתי הכנסת באיטליה שונים מבתי הכנסת שבשאר ארצות הפזורה מבחינת תכנית בניתם. באיטליה הגיע טיפוס בניני בית הכנסת לשלמותו…
לבתי כנסת היו שתי תעודות. הם שמשו מקומות פולחן ומקומות הוראה והרצאה. לשתי תעודות אלה הקבילו שני המרכזים שבתוכם: ארון הקודש והבמה. היתה זו אם כן משאיפתה של האדריכלות היהודית ליצור סגנון בניה שיגשר בין שני המרכזים האלה מבלי שתפגם על ידי כך אחידות האולם.
טפוס הבנין הרוחבי הוא הפתרון הקל ביותר. באותו טפוס נמצאה הכניסה במרכז אחד הכותלים האורכיים ועל ידי כך מתחלק האולם לשני חצאים סימטריים מימין ומשמאל הכניסה. ארון הקודש והבמה נמצאים בקצות האולם בשני כותלי הרוחב. שתי קבוצות ספסלים, הפונות זו כלפי זו, ערוכות לאורך הכותל. ביניהן נשאר מעבר חפשי המוביל מארון הקודש לבמה. סדר זה נותן שויון ארכיטקטוני לשני המרכזים. טפוס הבנין הרוחבי נמצא כבר בבתי הכנסת העתיקים ביותר, ביניהם גם בבית כנסת בדורא אברופוס בעירק שנתגלה בראשית שנות השלושים.
בתאור בתי הכנסת ובפרק מיוחד דן המחבר בהתפתחות טפוס זה על כל צורותיו. בצורתו המושלמת ביותר נהפכים אזורי ארון הקודש והבמה שבקצות כתלי הרוחב לחללי משנה עצמאיים כשהם נפרדים מהאולם על ידי קשתות, עמודים או מדרגות.
הטפוס המושלם לא נשאר שליט באופנת הבניה של בתי הכנסת באיטליה. כנראה בהשפעת סגנון הבניה בארצות אחרות הורחקה הבמה מן הכותל שממול הארון בכוון אמצע האולם. בדורות האחרונים התקרבה עד אזור ארון הקודש, ההיכל, ונבלעה בשטחו, התפתחות זו שהפכה את ארון הקודש למרכז החשוב והבולט בבית הכנסת אפשרה השתלטות טפוס הבנין האורכי גם באיטליה שם הוא מצוי היום ברובם של בתי הכנסת החדשים. מאת השנים האחרונת ראו גם פתוח האדריכלות החיצונית של בתי הכנסת.
עם פרוץ חומות הגיטו והתישבותם בשכונות מרווחות יותר הקימו יהודי איטליה בתי תפלותיהם בככרות רחבים. בשטח האדריכלות החיצונית לא היו לאדריכלים מסורת ודוגמאות מוכנות. התחילה תקופה של חפוש של אמצעי-בטוי לחזיתות בתי הכנסת. הורכבו סגנונות שונים. נסיונות אלו לא היו תמיד מוצלים ביותר. רק בשלב מאוחר יותר מתגבש סגנון ההולם את הדרת בתי הכנסת. ספרו של פינקרפלד מכיל גם צלומים יפים של ה"טמפס" הגדולים שנבנו במאת השנים האחרונות ברומא, פירנצח וערים אחרות.
לבסוף נרשה לנו הערה קטנה בנקודה שלא עמד עליה המחבר. כאמור נמצאים בתי הכנסת העתיקים לרוב בקומות העליונות של הבתים. נראה שהסיבה היא לא רק ארכיטקטונית, בית הכנסת, בשל עזרת הנשים הנמצאת, כרגיל, ביציע, צריך לתפוס יותר מקומה אחת ועל כן בניתו יותר נוחה בקומה העליונה – כי אם יש לדבר גם סבה הלכתית, יש מהרבנים הסבורים כי אסור לקבוע דירה פרטית על גבי בית כנסת. (ראה שולחן ערוך, אורח חיים סימן קנ"א ונושאי כליו).
מתוך "חרות" י"ג טבת תשט"ו 1/7/1955