סיפורו של חייל בן-ישיבה, שהיה שבוי בדמשק
"כל הזמן התגעגעתי לישיבה. הוי, מה גדולים היו געגועי לחזור ולשבת ליד הגמרא".
שוחחתי עמו שעה ארוכה. הוא סיפר לי על ילדותו במושב גילת ובבאר שבע, על השנים שעשה בישיבת בני עקיבא בבירת הנגב, ועל לימודיו בישיבת "כרם ביבנה", היא אם-ישיבות-ההסדר, אשר תלמידיה כורכים יחד לימוד-תורה והגנה על המולדת, הוא סיפור לי על שרותו במרומי החרמון, שם נפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, על העינויים וההשפלות שהיו מנת חלקו בשבוי, ועל שחרורו ושובו לארץ. על כל אלה סיפור בניחותא בלשון רגועה, ללא התרגשות, רק כאשר דיבר על געגועיו לנועם-לימוד-התורה היה רטט עובר בקולו – רטט שהרעיד את המיתרים החבויים ביותר בלבו של השומע.
בנימין מזוז, בן עשרים ושתים, כמה כתרים לו: בן ישיבה, חייל צה"ל ושבוי דמשק. הוא הגיע לביקור קצר לארצות-הברית כדי לספר ליהודי יבשת זו על אוהל התורה המופלא – ישיבת "כרם ביבנה".
צבר בן עדות המזרח, הוריו עלו מתוניסיה, בעל קומה בינונית ממושקף. צנוע, עליז וחייכני. קורטוב של שובבות ניבט מתוך עיניו המלאות פיקחות.
בימים הנוראים של שנת תשל"ד עשה מזוז במוצב הגבוה ביותר של צה"ל במרומי החרמון. הוא וחברו ללימודים, שמואל חג'בי, נשלחו לשם מטעם צה"ל לשמש שליחי ציבור בתפילות החיילים.
"בליל 'כל נדרי' התפללנו בבית הכנסת של המוצב. למחרת, ביום הכיפורים לא קיימנו תפילות כי המצב היה מתוח מאד", סיפר לי מזוז. "בשעה שתים אחרי הצהרים התחילו הסורים להפגיז אותנו, וכעבור שעה פשטו בהליקופטרים על המוצב. נלחמו, אך הם עלו עלינו במספר ובנשק, ועד שעה חמש אחרי הצהרים הצליחו להשתלט על חצי המוצב".
אנשי המוצב לא ידעו כי התקפה זו סימנה את התחלת המלחמה. כסבורים היו שזו היא פשיטה סורית, ועוד מעט תגיע תגבורת אשר בעזרתה יוכלו לגרש את האויב. הקרב נמשך כל הלילה. בבוקר היו המגינים נאלצים לפנות את המוצב. חלק מן החיילים הצליח להתחמק, שישה חיילים נהרגו, ביניהם שמואל חג'בי, והשאר – עשרים ושלושה במספר, ובתוכם מזוז, נלקחו בשבי.
"החיילים הסורים לקחו מאתנו כל דבר. מלבד הבגדים אשר עלינו, אפילו את המשקפיים שלי לקחו", המשיך מזוז בסיפורו. "הם קשרו ידינו מאחורי גבינו והצעידו אותנו כעשרה קילומטרים. כדי להכביד עלינו ככל היותר את ההליכה הסירו את השרוכים מנעלינו. לאחר מכן קשרו את עינינו, העלו אותנו על מכוניות והסיעונו לדמשק".
"עשרת הימים הראשונים בדמשק היו הקשים ביותר בכל תקופת השבי", אמר מזוז. "הכריחו אותנו לשבת כל הזמן על הריצפה, כשידינו אסורות ועינינו קשורות. קיבלנו אך מעט אוכל. היכו אותנו, ואסרו עלינו לדבר איש עם רעהו. רק שעות אחדות ביממה הותר לנו להתפשט על הריצפה, כדי לישר קצת את אברינו העייפים".
הם הועברו לכלא אחר. שם לא היה המשטר כל-כך חמור. ניתנו להם שלוש ארוחות ביום – אך ההכאות וההשפלות לא חדלו לגמרי. היו ישנים על הריצפה כשלרשות כל אחד שתי שמיכות. בהן היה צריך "להסתדר" בקור הנורא. רק כעבור כמה שבועות קיבלו בגדי חורף.
השבויים היו מנותקים לגמרי מעולם-החוץ. מפי חיילים שנשבו לאחריהם נודע להם כי גם מצרים פתחה במלחמה נגד ישראל. אך הם לא ידעו דבר על המצב הצבאי. הסורים סיפרו להם כי ישראל נוצחה. מזוז סירב להאמין לדבריהם. גדול היה אמונו בצה"ל שבכוחו להדוף את האויב. גם היה סמוך ובטוח שתקופת שביו לא תימשך זמן רב ביותר.
2.
במשך חודשים סירבו הסורים לגלות את שמות השבויים ולהרשות לנציג של הצלב-האדום לבקר אצלם. משפחתו של מזוז ומוריו וחבריו בישיבה מטלטלים בין תקווה ליאוש. האם הוא חי? האם הוא בין השבויים? מה גורל השבויים? בישראל היה ידוע למדי יחסם האכזרי של הסורים לשבויים מישראל. עם כל יום שחולף בלי ידיעות, גובר היאוש ופוחתת התקווה.
אביו של מזוז אינו יכול עוד לכבוש את כאבו בלבו. יום אחד הוא מופיע בישיבת "כרם ביבנה". ספסליה התרוקנו מתלמידיה המשרתים בחזיתות. הישיבה עטופה באבל על חלליה. שרויה בצער ודאגה על הפצועים והנעדרים. אביו של מזוז ניגש אל ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדויכט, וזועק זעקת-יאוש: "אתם לקחתם ממני את בני, תנו לי אותו בחזרה".
דרך פאריס שומעת המשפחה כי בנימין הוא בין השבויים. קרוב-משפחה נשא אשה לפני מלחמת יום הכיפורים ויצא לצרפת לירח-דבש. בטלוויזיה הוא רואה סרט על המלחמה. ובתמונה המראה שבויים ישראליים בדמשק הוא מבחין בבנימין. מיד הוא מצלצל לבאר-שבע. "מה שלום בנימין?", הוא שואל בזהירות. המשפחה אינה רוצה לגלות לו את כאבה. "הכל בסדר", עונים הם בשפה רפה.
כעבור זמן, כאשר הלה חוזר מצרפת ורואה את המשפחה ביאושה, הוא מתרגז ומתרגש: "למה לא אמרתם לי את האמת, הייתי מודיע לכם כי ראיתי את בנימין בתמונה של שבויים".
נעשים מאמצים כדי להשיג את הסרט. שלטונות צרפת הפרו-ערביים אדישים לפניות. לבסוף מתקשרים מנהלי הישיבה עם נציג בית רוטשילד בארץ. לרוטשילדים חלק גדול בטלוויזיה החינוכית בישראל, להם קשרים בעולם הטלוויזיה, ואמצעותם מתקבל הסרט מפאריס.
מזהים את בנימין וחיילים אחרים בין השבועיים, ממשלת ישראל מודיעה מיד כי ידוע לה כי חיילים אלה נמצאים בשבי ושעל שליטי דמשק האחריות לבריאותם ולשלומם.
3
בראשית מארס מבקר נציג של הצלב האדום בפעם הראשונה אצל השבויים. עוד באותו חודש ניתנה לשבויים הרשות לכתוב לקרוביהם וידידיהם, וכעבור זמן-מה הם מקבלים את המכתבים הראשונים מן הארץ.
מזוז כותב למשפחתו ולישיבה. במכתביו למוריו וחבריו הוא מספר על געגועיו אליהם ומבקש הדרכה בבעיות הלכתיות.
"כל ימי היותי בשבי לא חיללתי את השבת. נמנעתי מלאכול בשר. התפללתי שלוש פעמים ביום", מספר מזוז.
נפגשתי עמו בביתה של משפחת ראצרדסורפר במעלה-העיר. ליד מזוז ישב אלי קליין, מנהל ישיבת "כרם ביבנה" שבא יחד עמו לכאן.
"אגיד לך דברים שבנימין לא יספר לך", מתערב אלי קליין בשיחה, "אנחנו שמענו אותם מחבריו בשבי. 'הבחור שלכם'. כך אמרו לנו השבויים אחרי שחרורם. הוא שניחם ועודד אותנו, וחיזק את רוחנו' ".
"ספר קצת על כך", אני מבקש את מזוז.
בתחילה הוא מהסס, אך לאט לאט הוא מגלה לפני מפעולותיו בין השבויים.
"קיימנו חוגים שונים. אני אירגנתי קורסים ליהדות. דיברתי על פרשת השבוע. הסברתי לחברי מהי תורה-שבעל-פה ויחסה לתורה שבכתב והדגמתי יחס זה על-ידי תיאורן של מצוות. שוחחתי עמהם על השקפת עולמו של היהודי המאמין ועשיתי כפי יכולתי להעמיק בטחונם".
"הכל בלי ספרים – כי לא היו לנו כאלה," הוסיף. "ניסיתי לארגן מנין, אך זה היה קשה, כי לא היו לנו סידורים".
בפורים ערכו השבויים נשף. מזוז הירצה לפניהם על החג ועל המגילה, והם הציגו מערכונים. לקראת חג הפסח נתקבלו מן הארץ מצות. בשר וחרוסת. גם נתקבל תנ"ך. מזוז קרא בליל הסדר מן התנ"ך כל אותם הקטעים המובאים בהגדה.
בשבוע הראשון של יוני שבו השבויים לישראל. רק מספר מוגבל של קרובים וידידים הורשה לקבל את פניהם בשדה התעופה בלוד, אך באו המונים המונים. באו לקבל את פני מזוז, מלבד בני משפחתו, ראשי הישיבה וכחמישים תלמידים. אחרי בדיקה רפואית קצרה ניתן לו להצטרף לבני משפחתו. שיירה של מכוניות נעה בדרך לבאר שבע: המשפחה ואנשי הישיבה, בכניסה לעיר. ים של אנשים, אלפים אלפים מריעים לכבוד הבן השב מן השבי.
4
זמן קצר הוא נשאר בבית. שלושה שבועות הוא עושה בבית-הבראה, שם הוא עובר בדיקות רפואיות יסודיות, ולאחר מכן הוא חוזר לישיבה.
לפני יותר מארבע שנים, כאשר בא ל"כרם ביבנה", נתקבל יחד עם שני בוגרים אחרים של ישיבת בני עקיבא בבאר שבע: שמעון אלוש ושמואל חג'בי. שמעון איננו. הוא נהרג לפני שנתיים באימונים בצבא. שמואל איננו. הוא נפל בקרב במרומי החרמון. כזאת היא המציאות הנוראה בישיבת ההסדר. אחד עשר תלמידים של "כרם ביבנה" נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים. שניים נפלו במלחמת ההתשה. אחד נהרג באימונים. "אדם כי ימות באהל" – תרתי משמע. אוהל של תורה, אוהל של צבא. יד אחד מחזיקה בשלח והשנייה אוחזת בגמרא. – – – – – –
"בנימין, מה לומד אתה כעת?" אני שואל.
"מסכתות סנהדרין וחולין, ויורה דעה…".
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" י"ז באדר תשל"ה