אחת הגלויות העתיקות ביותר.
מתי הגיעו יהודים למרוקו? רבות המסורות והשמועות המתהלכות בין חלקיו השונים של הישוב היהודי על ראשית התישבותם במדינה.
יהודי העיר בוריין טוענים שהם באו לשם עוד בימי שלמה המלך והוא שבנה להם במקום בית כנסת מפואר. אלו שמתגוררים בהרי האטלס מוסרים שאבותיהם עזבו את ארץ ישראל עוד לפני החורבן הראשון והם לא היו בין הגולים שנבוכדדאצר הגלה לבבל.
לוטה בערפל ראשית ישוב היהודים במרוקו אך ברור שהוא קדמון מאד. במשך הדורות גדל על ידי שנוספו אליו גולים ופליטים ממדינות שונות. גולים מארץ ישראל אחרי החורבן השני, פליטי המרד הגדול שפרץ בקירינאיקה ארבעים שנה אחרי החורבן, פליטי וגולי רדיפות וגרוש ספרד ופורטוגל.
אחת הגלויות הדוויות ביותר.
מעטות מאד התקופות בתולדות גולה זו בהן נהגו יהודי המדינה משלוה ומנוחה. וממושכות התקופות של שמד ורדיפות רבות מאד התקופות של עוני וסבל. רבים הכובשים והשולטים במדינה רומאים, ברברים, ערבים – שלטון הלך ושלטון בא אך השנאה במקומה עמדה. נדמה שלא היתה מדינה שדם בנ"י היה כל כך הפקר כמו שם. אמרה היתה שגורה בפי הערבים: "אפשר להרוג עד שבעה יהודים בלי עונש".
ואם רעים ומרים היו הימים בימים ושנים כתיקונם – כפולה ומכופלת היתה הצרה בימי חלופי משמרות, בימי מרד ומלחמות.
אז היו הם, יהודי מרוקו, תמיד קרבנות של ריב לא להם. שעיר לעזאזל לעונות ופשעים של אחרים.
מרוקו עומדת בלהבות. שבטיה הפראים מתמרדים לפרוק מעליהם עול חסותה של צרפת הראשונים לשלוח בהם יד הם היהודים.
כן היה גם לפני מאה שנה. בשנת 1830 כבשו הצרפתים את אלג'ריה מהשולטן שרק מרוקו נשארה בידו. ארבע עשרה שנה אחר כך פרצו סכסוכים בינו ובין הצרפתים ואחרונים הרעישו את העיר מוגבדור בתותחיהם. תושבי העיר במקום להמלט על נפשם נפנו ליהודים ופרעו בהם פרעות.
בשנת 1859 פרצה המלחמה בין מרוקו וספרד ושוב אותה מחזה. במקום להגן על בתיהם טרודים תושבי מרוקו בשוד ורצח יהודים. 400 איש נרצחו בדם קר "במלה" של טטואן. השכונה שודדה כולה והנשארים בחיים הוכרחו לברוח למרחקים.
לעתים קרובות היתה גם יד צירי מעצמות אירופה ביד הפרעות.
בשנת 1863 נעצרו בעירה ספי במרוקו עשרה יהודים באשמת רציחת אזרח ספרדי. שני יהודים אחרים נתלו בפומבי. האחד בעיר טנג'ר ביזמת הקונסול הספרדי והשני בספי.
יהודי מרוקו פנו במצוקתם ליהודי העולם. בועד הקהלות בלונדון וביתו של סיר משה מונטיפיורי נתקבלו מברקים המבקשים התערבותם.
בן 79 היה משה מונטיפיורי כשיצא למסעו למרוקו למען עזור לאחיו שתים היו מטרות שליחות זו, שנהנתה גם מתמיכת הממשלה הבריטית: לשחרר את האסירים ולהשיג הבטחה מאת השולטן שיחסו ליהודים לא יהיה שונה מזה כלפי נתיניו האחרים. שליחות זו הוכתרה בהצלחה האסירים שוחררו וב-15 לפברואר 1864 פרסם השולטן צו המעניק שויון זכויות מלא ליהודים. צו זה אושר אחר כך על ידי בן השולטן שמלך במקומו ובהזדמנויות אחרות.
לא רק יהודי אנגליה התערבו למען יהודי מרוקו, גם יהודי צרפת, באמצעות החברה "כל ישראל חברים" עשו רבות למענם. בעיקר פעלה זו האחרונה אצל ממשלת צרפת לא לשלול מאותם יהודי מרוקו שהיו אזרחים צרפתיים את נתינותם.
אך כל ההבטחות האלו – ערכם לא היה רב. גם השולטנים הטובים ביותר לא יכלו לעקור את השנאה העמוקה של עם הארץ נגד שכניו היהודים השולטן שולימן, למשל, התיר ליהודים לנעול נעלים גם בלכתם מחוץ לשכונתם היתר זה עורר את חמתם של הערבים והברברים שהתחילו להרוג ביהודים עד שאלו בקשו מעצמם את השולטן לבטל את ההיתר.
ואלה היו התנאים בהם היו יהודי מרוקו עד מלחמת העולם הראשונה: אסור היה להם לנעול סנדלים מחוץ לשכונתם ועליהם היה לעבור במרצצות וקטלניות יחפים אסור להם להעיד בפני שופט ועליהם להשתחות ארצה בפני כל בית דין. אסור היה להם לרכוש קרקעות או בתים מחוץ לשכנותם. אסור להרים יד נגד מוסלמי אפילו להגנתם, לבד אם יותקפו בבתיהם הם. מותר להם לחלבוש רק שחורים, חייבים הם לקבור מתיהם במרוצה, זקוקים לרשיון השולטן לנשואין, מחוייבים לשבת בבתיהם משעת שקיעת החמה עליהם לשלם דמי השומרים המרוקנים העומדים כזקיפים בשערי השכונה ועליהם להגיש מתנות יקרות לשולט בארבעת החגים המוסלמים הגדולים ובכל מקרה לידה או נשואין במשפחת המלכות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה בעקבות השפעת הצרפתים שגדלה נעשו תנאי חיי היהודים נוחים יותר. – אך השנאה כלפיהם עמדה בעינה עמדה בצפי' לצצאת מכבושיה ולהשתולל בשכונת היהודים.
הזדמנויות לא חסרו. ימי מהומות ומרידה נגד השולטן והשלטון, על כן גם תקופת שלושים השנים האחרונות 'תקופה של שלוה יחסית בצל שלטון החסות הצרפתית היא אדומה מדם קרבנות יהודים.
שוב עובר גל של לאומנות ואלימות על מרוקו שוב מונחת חרב חדה של פורענות ופרעות דמים על ישובה היהודי.
שוב נושאים יהודי מרוקו עיניהם ליהודי העולם. גלות מרוקו, אחת העתיקות שבלויות שתמיד עזרה לאחיה בצרה, שנתנה מקלט למגורשים מארצות רבות שבעני' ועושרה, בימים הרעים והטובים החזיקה בארץ ישראל והרימה תרומותיה לכל שליח ציון שהגיע אליה – מבקשת עזרת אחיה באשר הם שם.
ואנחנו פה בארץ שאננים. אנו שבאנו משבעים גלויות ויודעים חרב ופרעות הגויים מהם יושבים ומצפים, מצפים למה? לארגונים היהודים שיבואו לעזרת יהודי מרוקו? "חברת כל ישראל חברים" "ועד הקהלות באנגליה" ארגוני ארצות הברית, ה"גוינט"? אלו יכלו ויכולים לעזור באופנים שונים: תמיכה בנצרכים והקמת בתי חולים ומוסדות חינוך. אך להקיף יהודי מרוקו חומת מג ומפני הפורעים. זה לא!
מחכים אנו עד שמנדס פרנס, ראש ממשלתה היהודי של צרפת שהביא שלום להודו סין יביא שלום גם למרוקו? שלום של אמת או שלום של הרב: שלום של אמת על ידי פשרה וויתורים ויתור אומנים שיבחרו בשלטון שהם רוצים והוא רק בזה שהוא לרוחה של צרפת. מתן שלטון בית מלא לערבים וברברים. מה יהיה מצב אחינו אז? חזרה לתנאי החיים של לפני שלושים שנה. תנאי חיים של סבל, בוז וחרפה, ובמקרה הטוב ביותר חיים של שבויי מלחמת ובני ערובה בידי הערבים כגורל אחינו בסוריה ובלבנון, עירק ומצרים. או מחכים אנו לשלום של הרב. של דכוי המרד בדם. שאז על הר געש ישבו אחינו, הר געש שעלול לפרוץ כל רגע ובתוכו רוקדת אש השנאה כלפי היהודים וכלפי מנדס פרנס היהודי, שופך דם המורדים. בין כך או כך עברה התקופה הקצרה של חיים במנוחה יחסית למען יהודי מרוקו.
אם כן למה מצפים ומחכים. עד שיגיעונו חס ושלום שמועות רעות.. ורק אז נתעורר מאדישותנו ושאנונותנו לחשוב איך לארגן היציאה ההמונית והעליה לציון.
המודיע
י"ד מנחם אב תשי"ד