בשנת 1491 בעיר אבילה בספרד היה הדבר. באחד ממאסרי האינקויזיציה שפך אנוס את לבו לפני אחיו לצרה יהודי, סנדלר לפי מקצועו. הוא התוודה על חטאו לפרוש כפיו לאל זר ובלב שלם הוא חוזר לדת אבותיו וכל מגמתו היא לעלות לארץ הקודש. הוא מבקש את הסנדלר היהודי, שהשאירו בידו כנור לזמר לפניו את שירת אליהו, הנאמרת במוצאי שבתות..
עשרות בשנים היה אותו שיר על אליהו, שיבוא עם משיח בן דוד, מתנגן באזניהם של האנוסים. כל חייהם היו לצפייה ארוכה וגעגועים גדולים לגואל שיבוא לגולל מעליהם ומעל בניהם ובני בניהם את חרפת השמד והאונס ולהכניס אל תחת כנפי השכינה את אבותיהם ואבות אבותיהם הקבורים בארץ טמאה וזרה תחת הצלב והצלם. בכל מאורעות הימים דמו לראות עקבות המשיח ומכל דברם והגיגם עלתה המיתם לקראת פעמיו.
בבוא דוד הראובני, לחצרות מלכי ספרד ופורטוגל ובשורה בפיו: שליח משולח הוא מטעם אחיו המולך על שבטי ישראל בקצות המדבר, להביא דברו למלכי המערב להקים ברית נגד התוגר, למען שחרר מתחת ידו את ירושלים עיר הקודש, משתלהבת שלהבת התקוה, שהיתה עשנה בעומק נשמות האנוסים.
דיאגו פירס, סופר בחצר מלך פורטוגל, שבהיותו בן שש נחטף מחיק הוריו וגודל על ברכי נזירים, פורע את ערלת בשרו ומטיף דם הברית להעביר מעל גופו את המים הזידונים; מי הטבילה. הוא שם לתוגרמה פעמיו לבשר לאחיו הגולים, כי הקיץ הקץ לגלות ישראל. ומתוגרמה הוא עובר לרומא בירת אדום.
ובהתקרבו לעיר פורצת תפלה לאל נקמות מלבו. הכואב כאב עמו:
"ה' צבקות! עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה על כל הרעות אשר עשו לנו היושבים בקרתא הזאת להצר לנו ולזרותנו מארצנו".
ובעיר הוא מנבא נבואות. מי הטיבר יעלו על גדותיהם, ראש אדמה יהיה בליסבון. האלתי באו בזמנם ובמקומם, הוא זורע
מבוכה בין הגויים.
2.
הורה להם רבם ומוכיחם של יהודי ספרד, הרב יצחק ערמאה: כשם שיש לעברי בגד לימי חול ובגד לשבת כן עליו לשמור נוסף על נימוסי הגויים, מצות התורה.
בימי חשכת הגורל פשטו רבים את מלבושיהם העבריים והתלבשו במחלצות הגויים, וכה הם הלכו בדרך היסורים. באין תפילין על הזרוע ובין העיניים, באין אות ברית בעורם ובאין ציצית בכסותם, רק אמונה בצור ישראל בלבם, למען יראה להם את הדרך בצלמות מדבר העמים.
וכגודל צערם וסבלם כן רבתה שמחתם בהמלטם מצפרני מעניהם. לך אמסטרדמה ותראה את פאר והדר הבית שבנו האנוסים לאלוקיהם, ספות הרקמה ובגדי המשי של כהניו, ותדע מה רבה היתה שמחתם בשובם לחיק דת אבותם.
בברוח דיאגו פירס, שנקרא שמו בישראל שלמה מולכו, מחצר מלך פורטוגל, עשה לו כתונת פסים ושני דגלים עליהם רקומות אותיות המפורש למען ישא את יהדותו ברמה. ובאותו לבוש ובאותם דגלים נלוה לדוד הראובני בדרכו לרגנסבורג לחצר מלך קרל החמישי.
השליחות נכשלה. החשד בהם הקיסר שהם מרגלי התוגר. ההיה מוצדק אותו חשד? הייאמן כי משפחות האנוסים יתמכו בברית עם אויבי נפשם, מלכי ספרד ופורטוגל, נגד תוגרמה שנתנה מחסה ומגן לרבבותיהם?
אולי לעולם לא נדע את סודו של דוד הראובני כמו שאולי גם לא ידעו מלוהו הנלהב. דוד ראובני נתפש והובל באזיקים לספרד. שלמה מולכו הוצא במנטובה לאש. "תתחרט, חזור לנצרות והצל נפשך" אמר לו שליח הקיסר כאשר עלה שלמה מולכו על המוקד. "הנני מתחרט על אותם הימים שרחוק הייתי מעמי ומאמונת אבותי. בשמחה רבה הנני שב לבית אבי" ענה מולכו.
אמרו לו תלמידיו לרבי חנניה בן תרדיון כשהאש אחזה בגופו ובספרי התורה סביבו: "רבי מה אתה רואה?" "גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר".
3.
נשרף שלמה מולכו במנטובה אבל אותיות שם המפורש שבדגליו נשארו בחצר הקיסר ברגנסבורג. שם עוד נראו עשר שנים אחרי מותו. אחרי שני דורות מעיד הרב יום טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום טוב" שהוא ראה את כסותו ודגליו של מולכו בבית כנסת פנחס בפרג.
מי הביא אותם מרגנסבורג? מי גאל אותם מידי הגויים ופדם מידי הקיסר? ולמה דוקא לפרג הובאו? ההיתה יד המהר"ל רבה של פרג באותו זמן, בדבר?
ומנהג היה באותה קהלה קדושה שבכל שנה ושנה ביום שמחת התורה, היו באים כל הקהל אנשים נשים וטף לראות את בגדיו ודגליו של קדוש בישראל. ובימי שבתי צבי קרה בהם נס. נקריא את פתשגן הכתב:
"פעם אחת רצה השמש של בית הכנסת להעתיק את שמות הקדושים שבבגדיהם, ונתעור. גם הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר סמך על חסידותו ורצה להעתיקם ונסתתמו ונעלמו הנייר וקסת הסופרים והוא עצמו לא נזוק בגלל חסידותו. ולכן גזר שבל יעיז איש להעתיקם. "עכשיו שנת תכ"ו לפ"ק, שנה ראשונה למלכות משיחנו – הגיע שעת רצון להעתיק השמות ועלה בידי".
לא כל שעה ראויה לגאול את שמות הקודש שבבגדי החולם הגדול, בימי שבתי צבי עמדנו על סף הגאולה ונראה היה הדבר שעוד מעט ויתנוסס דגלו של מולכו על ירושלים הקדושה.
אבל חלש היה אז הדור, וחלש היה מנהיגו לעשות את הצעד האחרון הנועז.
5.2.1952
מתוך "חרות" ל' ניסן תשי"ב