(מקור מנהג הקפות הר-הזיתים בהושענא רבה)
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקיפים בכל ימי חג הסוכות את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים.
לפי המסורת המובאת בתלמוד ירושלמי היו שבע ההקפות "זכר ליריחו", שביום נפילתה היו מקיפים אותה הכהנים והעם שבע פעמים.
אחרי חורבן הבית הונהגו ההקפות בבתי כנסת מסביב לתיבה כ"זכר למקדש".
על הקפות המזבח עבר גם גלגול אחר. במשך מאות בשנים, בימי הבינים, היה מנהג בירושלים להקיף ביום הושענא רבה את הר הזיתים שבע פעמים, יהודים מכל קצות הארץ והארצות הסמוכות עלו אז לעיר הקודש כדי לקחת חבל בתהלוכה המפוארת והחגיגית.
מנהג זה, שאינו נזכר בספרי המנהגים והפסקים ואנו יודעים עליו רק מתוך אגרות ותשובות שונות, אומר דרשני! מה היו מובנו ומשמעותו?
הוא הונהג בימי הכבוש הערבי של הארץ. מימי שלטון ביצנץ היתה הישיבה בירושלים אסורה ליהודים. עם כבוש הערבים הורשו שוב להתישב בעיר הקודש. יהודים רבים באו לעיר, הקימו בה בתי מגורים, בתי תפלה ומדרש והעמידו משמרות בלילות ליד הכותל המערבי. הם גם רכשו את הר הזיתים, שממול להר הבית, שמאז נהפך למרכזם הדתי של יהודי ארץ ישראל והמדינות הסמוכות לה. בימי חג ורגל היו מתאספים בהר לתפילה חגיגית. ביום הושענא רבה היה ראש הישיבה של ירושלים, שהיה גם נשיא יהודי הארץ, מכריז על ההר סדרי המועדים של השנה הבאה והיו מברכים כל בית ישראל "מדינה ומדינה, קהלותיה, זקניה ונדיביה".
באותו יום היתה מתקיימת התהלוכה המפוארת של הקפת הר הזיתים שבע פעמים. התהלוכה היתה מלווה שירה וזמרה. הכהנים צעדו לחוד והעם לחוד. ממש דוגמת הקפת עיר יריחו. גם מבחינה אחרת היתה הקפת הר הזיתים דומה להקפת יריחו. שם הקיפו עיר הנתונה בידי אויב וגם כאן הקיפו את הר הזיתים השוכן מול הר הבית ומסמל את ירושלים כולה הנתונה בידי צר.
על כן איננה רחוקה ההשערה כי הקפת הר הזיתים היה מעשה של דחיקת הקץ. נסיון להביא את הגאולה על ידי חזרה על מעשים שבעבר הביאו לכבוש הארץ. הקפת עיר יריחו על ידי העם והכהנים הביאה להפלת חומותיה. הקפת הר הזיתים עתידה להביא לידי בקיעת ההר שהיא סימן לגאולה. "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו בקרב. ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה גיא גדולה מאד ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" (זכריה י"ד). שוב יתגלה ה' כלוחם מלחמת עמו כבימי הכבוש הראשון של יהושע בן נון.
העובדה שרצון להחיש את הגאולה מונח ביסוד מנהג הקפות הר הזיתים מתבררת גם מאגדה המוסרת על עליות רב האי גאון לירושלים להשתתף בתהלוכה.
האגדה מובאת ב"ספר חסידים" (הוצאת "מקיצי נרדמים" סימן תר"ל) מספרת על רב האי גאון שהיה עולה בכל שנה לירושלים מבבל "והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהו"ר ז' פעמים, ואומרים מזמורים שסידר בשבילם רב האי. ולפני רב האי היו הולכים כהנים מלובשים סריקון ומעילים ואחריו העם והוא בתווך ורחוק מאלה שלפניו ק' אמה וכן משל ארחיו, והיה רב האי שוחק." כששאלוהו על פשר צחוקו השיב: "אני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר את עצמו. בהושענא רבה אליהו הולך עמי, ולכן נרחקין מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו, ומדבר עמי. ושאלתי לו: מתי יבוא משיח? ואומר לי כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף. ואמר אליהו: ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות ואין שום אחד מזרע אהרון, רק אחד שהוא הולך אחר כולם שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים רעים, ואינו חפץ בכבוד ומשים את עצמו כמי שאינו. והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין. אמר: זה כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב האי: חיי מזה שחקתי, שבכולם לא היה כהן אמת אלא אותו בעל מום".
סיפור זה אמנם בדוי הוא, הוא הומצא על ידי אנשים שרצו לפגוע בראשי הישיבות בארץ ישראל בדורות האחרונים לפני מסעי הצלב, שהתיחסו על משפחות מכובדות בכהונה. אך הדברים המושמים בפיהם של רב האי גאון ואליהו הנביא: מתי יבוא משיח? כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים, מגלים לנו משמעות מנהג הקפות הר הזיתים והתקוות שתלו בו.
הרב י. ל. פישמן במאמרו "מנהג קדמון בירושלים" (ספר המועדים. סוכות, תל-אביב, תשי"א) כותב כי פיוטו של רבי אליעזר קליר, שהיה בן ארץ ישראל, הנאמר בהושענא רבה: "אומץ ישעך בא, קול דודי הנה זה בא, מבשר ואומר: קול בא ברבבות בתים לעמוד על הר הזיתים…" נתחבר לרגלי ההקפות בהר הזיתים.
השערתנו בדבר משמעות מנהג ההקפות מחזקת סברה זו. פיוטו של הקליר רצוף געגועים וכסופים עמוקים לביאת הגואל. מובעת בו המשאלה לבקיעת הר הזיתים והופעת המשיח. "קול גשתו בשופר לתקע, תחתיו הר יבקע… קול צמח, איש צמח שמו, הוא דוד בעצמו… קול תנה ישועות לעם עולם ולדוד ולזרעו עד עולם". מתאים פיוט זה לתהלוכה שהיתה מעשה של דחיקת הקץ.
מנהג הקפות על הר הזיתים מובן רק על רקע הצפיה המשיחית העמוקה והמתוחה שהיתה נחלת כל הדורות בתקופת הגאונים. רואים אנו, על כן, חובה לעצמנו להעיר כאן אי-אילו הערות בדבר צפיה זו.
במשך חמישים השנים האחרונות, במיוחד לאור גלויי הגניזה של קהיר, טפלו רבים בתקופת הגאונים. נתחברו מחקרים רבים על מוסדות שתי הישיבות וראש הגולה בבבל, על הישיבות והנשיאות בארץ ישראל על ספרי הפורשים, התשובות והפסקים של הגאונים, על הפיוטים והקרובות שבימיהם, על התנועות המשיחיות וכתות הקראים, אולם דומה שטרם גילו לנו מעמקי נשמות בני העם בדורות הללו. הדורות הללו חיו באוירה שהיתה ספוגה כולה געגועים וצפיה למשיח. התנועות המשיחיות שהופיעו לעתים רחוקות וספרי ומדרשי האפוקליפסיה של אותו זמן היו רק הבטוי הבולט וגלוי ביותר של געגועים אלה, הם באו על גלוייהם במדה פחות מוחשית בחיי יום-יום, במנהגים הנוהגים אין ספור.
פרופ' ש. קרויס פתח לנו פתח קטן להבנת הדורות הללו במאמרו "בדבר שמות משיחיים בתקופה הגאונים" (הצופה לארץ הגר שנה ה') בו הוא מוכיח שיהודי בבל קראו בתקופת הגאונים לבניהם שמות כנויים למשיח כגון נטרואי, מבשר, מנחם, צמח, חפץ, מצליח, שר שלום ורבים אחרים. כאן בכוונתנו להפנות את תשומת הלב לשתי תופעות אחרות המראות על עומק הצפיה המשיחית. האחת מנהג קטן של יהודי בגדד והשני קשר לה עם כתת הקראים.
כל קהלות ישראל באשר הן שם אומרות את "העבודה" היא תאור עבודת כהן גדול וסדרי בית המקדש של יום הכפורים בתפלת המוסף של יום הצום. אנשי בגדד היו אומרים אותה פעמיים ביום, פעם בתפלת שחרית ופעם בתפילת מוסף הואיל וחביב היה עליהם קריאת תאור בית המקדש, פארו וסדריו. הגאונים רצו לעקור את המנהג הזה אך לא יכלו לו. כדי לצטט כאן דברי רב האי בנוגע לאותו מנהג: "בבגדד מתוך שחביב עליהם דבר זה אומרים גם בשחרית, ומר רב האי גאון בן מר רב דוד שהיה דיין בבגדד שנים רבות קודם לגאונותו לא היה יכול להסיעם ממנהגם" (אוצר הגאונים מסכת יומא עמוד 41). מנהג קטן זה משקף את עוצם הכסופים של יהודי בגדד לראות במקדש על תלו וכהניו על דוכנם.
התפשטותה המהירה של כתת הקראים יש לזקוף במדה מסויימת בעובדה שבמאה התשיעית והעשירית היו הם יותר מאחרים נושאי הכסופים המשיחיים בישראל. מהם יצאו הקבוצות הראשונות של "אבלי ציון וירושלים", אנשים שכל ימיהם היו קודש לאבל ובכי על חורבן האומה והארץ. הם שקראו את העם לעזוב את הגולה ולהתישב בציון. יתר על כן, הקראים הכריזו כי התפשטות דתם הוא תנאי מוקם לביאת המשיח ושהם באו לפנות את הדרך לפניו. כותב סהל בן מצליח הקראי: כי עלינו חוב להזהיר אחינו בני ישראל ולהוכיחם כי לא נראה מלכות בית דוד ע"ה כי אם בשובנו ובהשיבנו את ישראל אל ה' אלוקיהם. ולא תהיה לנו תשובה כי אם על ידי גבורי התורה והמקרא". הקראות נשאה והתפשטה על כנפי הגעגועים המשיחיים.
הצפיה המשיחית העמוקה והמתמדת של בני עמנו בתקופת הגאונים היתה הרקע להצלחתם הגדולה של המשיחים השונים שהופיעו במדינות שונות. אין המדובר כאן רק באנשי המעש שביניהם שרצו לשחרר את העם בכוח וקראו למרד מזוין באומות אלא גם בנוכלים או הוזים שהבטיחו לו להביא אותן על כנפי עננים לציון. גם להם האמין העם וכאשר תוחלתו נכזבה היו ללעג וקלס בעיני השכנים.
כוונתו כאן היתה להצביע רק על גלוי הגעגועים המשיחיים האלה במנהג הקפות הר הזיתים בהושענא רבה אך טרם נגענו בענין נכבד אחר. מקום חג הסוכות באספקלריה היהודית. בודאי אין זה מקרה שאחרי שהחג הראשון שגולי בבל חגגוהו במולדת היה חג הסוכות. מבשר הנביא זכריה, כי בימות המשיח יחוגו על עמי העולם את חג הסוכות בירושלים. ובודאי אין זה מקרה שבימי בית שני קבעו זכר כבוש יריחו דוקא בחג הסוכות ושדווקא בחג הסוכות הננו מתפללים "להקמת סוכת דוד הנופלת".
מתוך "חרות" כ"א תשרי תשט"ז