(פגישה עם רות בת דוד, אשתו של עמרם בלוי)
"גר הוא הזר הבא ממרחקים לחסות תחת כנפי היהדות. אני ראיתי עצמי זרה בין הגויים".
היא סיפרה על חייה, חיי נדודים בגוף וברוח. מעולמם של הגויים אל היהדות, מפאריס הסואנת, עיר האופנה והתענוגים לירושלים השקטה, ל"מאה שערים" הצנועה, למשכנות העוני אשר ב"בתי אונגארן".
קטנת קומה ודקת הגזרה, פניה עדינים וחינניים. האנגלית שבפיה רהוטה. היא גם שולטת בצרפתית, שפת אמה, באידית, באיטלקית ובגרמנית. העברית שלה עדיין מגומגמת – הרי רק שנים מעטות היא יושבת בירושלים, ושפת הדיבור של סביבתה היא לרוב אידית.
נפגשתי עם רות בת דוד כאן בניו יורק. היא באה לביקור קצר, כדי להתקשר עם מוציאי ספרים בדבר הדפסת האוטוביוגראפיה שלה: דרכי לקראת האמת.
***
היא נולדה בקאליי. בת שלוש היתה, בשעה שעברו הוריה לגור בפאריס. שם למדה בבתי ספר וסיימה את הליציאון פנלון.
הוריה היו קאתוליים בלתי אדוקים בדתם. האב, בן משפחה שהעמידה כמרים לכנסייה, היה חופשי בדיעותיו. האם היתה מאמינה באלקים, אבל לא היתה מקיימת שום מצווה ממצוות דתה.
האם והסבתא, אמה של האם, היו נמנעות מאכילת חלב (חי"ת צרויה, למ"ד סגולה), בשר חזיר, בשר סוס ומינים מסויימים של דגים. על שום מה אסרו על עצמן את ההנאה ממאכלות אלו – לא ידעו. רק לאחר שנים נודע טעם האיסור לבת. כאשר עמדה כבר על סף התגיירותה, סיפרה לרב בפאריס את תולדות חייה והזכירה לו את שם משפחת אמה, מאגניוס. הרב העיר, שהשם הזה הוא אחד משמות משפחות האנוסים בצרפת, וזהירותן של אמה ואם אמה באיסור מאכלים מסוימים, הוא בוודאי שריד ממורשתן ה"אנוסית".
מעודה היתה רות בעלת רגש דתי עמוק מאוד. בילדותה הרבתה לקרוא בתנ"ך. היא נמשכה ליהדות וליהודים. באותם הימים סבורה היתה, שאין עוד יהודים בעולם, שהעם היהודי, בדומה לעם הרומאים, עבר ובטל זה כבר מארצות החיים. לימים נפגשה עם יהודים ולמדה לדעת, שהעם היהודי חי וקיים. אבל עברו שנים עד שבאה בפעם הראשונה במגע עם יהודים שומרי תורה ומצוות.
בשנת 1939, והיא בת תשע עשרה, נישאה לאיש. בעלב שירת בימי המלחמה בצבא צרפת, נלקח בשבי על ידי הגרמנים והצליח להימלט מידי שוביו. נישואיהם לא האריכו ימים. לאחר שלוש שנים נפרדו זה מזה.
היא מפסיקה לרגע מסיפורה, פותחת את תיקה ומוציאה מתוכו תעודה, המאשרת שבימי המלחמה השתתפה במחתרת הצרפתית.
במשך שנתיים (1944-1942) היתה פעילה במחתרת ומילאה תפקידים שונים. ביחד עם אמה היתה עסוקה גם בהצלת יהודים. הן התגוררו אז בצרפת של וישי, ששיתפה פעולה עם הגרמנים, אבל לא נכבשה על ידם. היו להן חמש דירות במקומות שונים, ובהן נתנו מחבוא ליהודים. הפחד מפני מאסר על ידי הגיסטאפו היה מלווה תמיד את האם והיתה נושאת עמה תמיד מנה של רעל. חוששת היתה, שאם תיאסר לא תוכל לעמוד בניסיון העינויים וסוף שתגלה את מקום מחבואם של היהודים. ועל כן החליטה, שאם תיתפס תשים קץ לחייה.
בימי המלחמה שימשה רות מורה בבית ספר פרטי ולמדה באוניברסיטה של טולוז. היא היתה סטודנטית טובה, ואת חוק הלימודים של שלוש שנים סיימה במשך שנתיים. לאחר שקיבלה את התואר הראשון (ב. א.) בשנת 1943, למדה באוניברסיטה חימיה, גיאולוגיה ומינרלוגיה.
לאחר שיחרורה של פאריס שבה לעיר הבירה ונרשמה כתלמידה בסורבונה. התעתדה לקבלת תואר דוקטור על סמך חיבור על הנסיך מן מונטמורין, שר החוץ האחרון של המלך לואי השישה עשר.
היא לא סיימה את לימודיה, הואיל ובינתיים הלכה וגברה התעניינותה ביהדות, עד שבשנת 1951 עשתה את הצעד המכריע והתגיירה. לפני התגיירותה יצאה לביקור במדינת ישראל, כדי להכיר יותר את העם היהודי ואת ארץ התנ"ך.
היה זה הראשון בביקוריה הרבים בארץ. בפאריס עסקה במסחר בגדים בשותפות עם יהודים מפולין. בשעת ביקוריה בארץ סיירה במאה שערים, התאהבה בתושבי השכונה והתקשרה אליהם.
בשנת 1960 ביקרה בשטח שהיה אז מוחזק בידי ממלכת ירדן. היא הגיעה לשם בתור תיירת צרפתית קאתולית. ביקרה את הכותל המערבי, את קבר רחל ואת קברות האבות. הערביים עקבו אחריה בשבע עיניים ושמרו את צעדיה. מה לנוצריה במקומות הקדושים האלה? על אף העיניים הבולשות הספיקה לשפוך את שיחה אצל הכותל, קבר רחל וקברי האבות.
דרך מה שהיה פעם שער מאנדלבוים, עברה מן העיר העתיקה לירושלים החדשה. "זכות גדולה לך, שהתפללת על יד הכותל ואצל קברות האבות הקדושים" – הקדימו את פניה במאה שערים.
"ה' שמר עליך", אמר לה הרב אליהו מייזלש, שאותו הכירה מימי שבתו בצרפת.
הרב סיפר לה על הילד יוסל'י שוכמאכר ועל הצורך להבריחו לחוץ לארץ, "ה' שמר עליך בהיותך בירדן, על כן ראויה את למצוה רבה זו", אמר לה.
היא נענתה לבקשתו של הרב מייזלש והבריחה את הילד, שהיה מוסווה כילדה, לחוץ לארץ.
בימי החיפושים אחר יוסל'י נעצרה רות על ידי אנשי הש.ב. (שירות הביטחון הישראלי) בפאריס והוחזקה על ידם 15 יום. באותם ימים עלה שמה של הגיורת לכותרות העיתונים. סיפרו עליה, שלפנים היתה רקדנית.
אין אמת בשמועה זו – מבטיחה רות, הש. ב. בדק את מכתביי. היו ביניהם על יוסל'י, והם היו כתובים בלשון סתרים. מצאו שם את הדיבור "נעלי ריקודים", ודבר זה הוא מקורן של שמועות השווא שהייתי לפנים רקדנית".
לפני שנתיים וחצי שוב עלה שמה של רות לכותרות העיתונים. היא נישאה אז לר' עמרם בלוי, מנהיגם של "נטורי קרתא" בירושלים.
רק פעם אחת ראיתי אותו, ובמקרה, קודם שהוצע לי השידוך. כשדובר בו הסכמתי" – היא מספרת.
אלה הם ראשי הפרקים של חיי רות בת דוד, הגיורת, שיצא לה פירסום גדול בעולם.
ניסיתי לשאול אותה על חייה הפנימיים. ביקשתי ממנה שתואיל לספר על נדודי רוחה, על לבטיה בחיפושיה את האלהים.
היא סירבה באדיבות אבל בתוקף: "אם אגיד לך גם את זה, הרי כבר תדע כמעט את כל תוכן ספרי, ותספר אותו לקוראיך, ולא ימצאו חפץ עוד בספר גופו".
אין ספק, שיהיו קופצים רבים על ספרה. מבני ברית ומשאינם בני ברית. כשדיברנו על הספר חלפה מחשבה במוחי : מה דעתה על מדינת ישראל. ודאי שותפת היא בדיעותיו של בעלה, מנהיג "נטורי קרתא" – ודיעות אלו יבואו על ביטויין גם בספרה!
"מקווה אני שלא יהיו בספר דברים נגד מדינת ישראל" – העירותי. – "הרי לא יהודים רבים יקראו את הספר…
"אמנם אין דעתי נוחה מן החופשים", היא משיבה, "אבל לא כתבתי נגד המדינה. רק סיפרתי מה שעבר עליי, כשהייתי בידי הש. ב." והיא מוסיפה בנעימה של משובה: "כלום סבור אתה באמת, שיש בכוחו של ספר לסכן את קיומה של מדינת ישראל? אפילו כשיופיעו עשרים ספרים נגד המדינה, היא לא תינזק בכך".
יש לה לגב' בלוי בן מנישואיה הראשונים. בן עשר היה קלוד, כשהוכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל אוריאל. שנה עשה בקיבוץ יבנה, ושם נהיה לבר מצווה.
היום הוא יושב בשכונת בית וגן בירושלים. "הוא נשוי לבתו של השוחט", מספרת האם ופניה קורנות מנחת. "יש להם בת קטנה".
כשנפרדתי מן הגיורת המופלאה, שקעתי בהרהורים. רחוקות דיעותיי ותפיסתי את היהדות מדיעותיה שלה, אבל היא גילתה אומץ לב הראוי להוקרה. סיכנה את עצמה להתפלל ליד הכותל וליד קברות האבות, בזמן שהאתרים הללו היו בשבי ירדן: יצאה את פאריס, והשתקעה בירושלים, ושם יושבים גם בנה ונכדתה. יהודיה כשרה, בת טובה לאברהם אבינו. יהודיה טובה, טובה מרבים מבני עמנו שנולדו יהודים, יהודיה טובה ממני.
מתוך "הדואר" גליון יא, י"א בטבת תשכ"ח