בשבוע שעבר נפטר בניו יורק בגיל שמונים ד"ר מרטין בוכבנד, אחד ממומחים האוזן, האף והגרון המובילים בעולם. הוא לא היה רק סמכות רפואית ידועה, אלא גם אדם גדול. רופא מהאסכולה הישנה, שנתן לכל מטופליו, עשירים ועניים, מרוממים ושפלים, את אותה מסירות נפש וטיפול.
קירות משרדו היו מצופים בחתימות חתומות של אנשים מפורסמים שהיו מטופלים שלו. זמרים גדולים תמיד מודאגים ממצב הגרון שלהם. לכן אין פלא שכמה מכוכבי האופרה המובילים בעולם הפקידו את גרונם בטיפולו הבלעדי של ד"ר בוכבנד. מטופלים בולטים נוספים שלו היו סגן הנשיא הנרי וואלאס, ארטור רובינשטיין, אוטו פרמינגר.
"מי מהמטופלים המפורסמים שלך הכי הרשים אותך", שאלתי פעם את הרופא.
הוא הצביע על תצלום של אלברט איינשטיין.
"הוא היה האיש הכי צנוע שאפשר להעלות על הדעת. פעם שאלתי אותו איך זה מרגיש להיות אדם שתרם כל כך הרבה להתקדמות האנושות? הפיזיקאי הגדול ענה: "באמת לא עשיתי כלום. זה פשוט יצא ממני".
"זו לא הייתה צניעות כוזבת", המשיך בוכבנד. "איינשטיין התכוון למה שהוא אמר".
איינשטיין היה מאוד נעדר. פעם אחת הוא הגיע לבוכבנד, לבוש בנעליים, אך ללא גרביים. זה היה חורף ואיינשטיין היה קר. הרופא גער בפיזיקאי: "למה אתה מתרוצץ בלי גרביים?"
'ללבוש גרביים זה טיפשי', ענה איינשטיין.
חבל שד"ר בוכבנד מעולם לא הספיק לכתוב את זיכרונותיו.
הרופא נולד בפשמיל שבגליציה. לאחר שסיים את בית הספר בעיר הולדתו, הוא נכנס לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה.
במלחמת העולם הראשונה שירת בחיל הרפואה של הצבא והיה עוזרו של ד"ר היינריך פון נוימן, המומחה המפורסם לאוזן, אף וגרון, שהיה גם יהודי גאה ושומר מצוות. הוא מיהר להבחין ביכולותיו הגדולות של התלמיד הצעיר והזמין אותו להמשיך כעוזרו לאחר השחרור.
בוכבנד רק שמח לעשות זאת.
הוא שימש כעוזר של ד"ר נוימן עד 1936. מ-1924 עד 1936 לימד גם בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה. במהלך שירותו של ד"ר נוימן, בוכבנד התייחס כך לאנשים המפורסמים ביותר בעולם: סופרים, אמנים, מדינאים ובני מלוכה. אם להזכיר רק כמה: אדוארד השביעי הבריטי, מלך ספרד אלפונסו ומריה מלכת רומניה.
בשנת 1934 נקרא ד"ר נוימן מווינה לבוקרשט לבצע ניתוח בטיטולסקו, שר החוץ של רומניה. הוא לקח את ד"ר בוכבנד. בהיותו במלון בבוקרשט, פנתה לד"ר בוכבנד אישה רומנית. היא נפלה על רגליו. "הציל את הבן שלי," היא התחננה.
ילדה סבלה מאלח דם מתקדם כתוצאה מזיהום באוזן התיכונה. זה היה לפני עידן האנטיביוטיקה והמקרה נראה חסר סיכוי. בוכבנד היסס לפעול. הוא לא בא לטפל במקרה הזה. הסיכויים לניתוח מוצלח היו קלושים – אם הוא ייכשל, אנשים היו מטילים את האשמה על "המומחים" מווינה. פרופסור נוימן הנחה אותו לבצע את הניתוח. זה הוכיח הצלחה מוחלטת. חייו של הילד ניצלו. כושר השמיעה שלו לא נפגע.
מאוחר יותר נודע לד"ר בוכבנד שאבי הילדים היה מנהיג המפלגה האנטישמית החריפה של קוזה. ההורה המרומם הרעיף על הרופא תודה.
"איך אני יכול לגמול לך?" הוא שאל.
"כל בוקר כשאתה מתעורר, אמור לעצמך: רופא יהודי הציל את חיי הילד שלי", ענה בוכבנד.
בין השנים 1936-1937 היה ד"ר בוכבנד מנהל מחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים רוטשילד בווינה. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. זמן קצר לאחר ה"אנשלוס", חמישה-עשר גברים חמושים במדים נאציים נכנסו בכוח אל ביתו של בוכבנד. הם דחפו את הרופא לכיסא והזהירו אותו לא לזוז.
"מהלך אחד ואנחנו נהרוג אותך, חזיר יהודי.
" כמה גברים החזיקו אותו באיומי אקדח במשך שלוש שעות, בעוד האחרים סרקו את הדירה. המבחן הסתיים רק לאחר שהגיע פקיד נאצי צעיר והורה לגברים לצאת. לאחר שהם עזבו, הוא הציג את עצמו כילד הלוקה בדלקת קרום המוח, שהרופא הציל את חייו עשר שנים קודם לכן כשנתח אותו.
בוכבנד קיבל הזמנה להתאמן בטורקיה. עם זאת, ג'ון סי ויילי, שהיה אז הקונסול הכללי של ארה"ב בווינה וחבר, מטופל של הרופא, יעץ לו להתיישב בארה"ב וסידר לו את אשרת ההגירה.
בניו יורק הוא פתח פרקטיקה פרטית. הוא גם לימד במשך עשר שנים בקולג' לרופאים ומנתחים של אוניברסיטת קולומביה ועבד בבית החולים הפרסביטריאני של קולומביה.
תוך זמן קצר הפך משרדו הפרטי למקום מפגש של ידוענים. אנשים הגיעו מרחוק להתייעץ איתו.
עם רובם הוא ישוחח בשפתם. בנוסף לדבר יידיש, אנגלית וגרמנית, הוא שלט בפולנית, צרפתית ואיטלקית.
ילדים קיבלו יחס "מיוחד". כיסי המעיל הלבן של הרופא היו מלאים תמיד בכל טוב לקטנטנים. מיס לוטה ארדה, העוזרת המסורה של ד"ר בוכבנד במשך שלושים שנה הסבירה. בטפיחה עדינה וסוג מיוחד של חיוך הוא מילא את הידיים הקטנות בממתקים, וכאילו בקסם, בלי דמעות או התנגדות, הילדים היו מוכנים להציע אוזניים, אף וגרון לאצבעותיו הבודקות של הרופא.
אשתו של הרופא לילי נפטרה לפני חמש שנים. לאחר מכן הגביל את העיסוק שלו. בסתיו שעבר הוא פרש.
ד"ר בוכבנד הותיר אחריו את בנו פיטר, כלתו וולי ושני נכדים, ריצ'רד וויליאם.
גואיש פרס, יום שישי, 20 בפברואר 1976