הוא קרא לעצמו "המזרחי" – ואמנם היה ממייסדי תנועה זו, וייצג אותה ופעל למענה במשך שישים שנות קיומה. היה מן התעמלנים הגדולים של תנועה זו בכתב ובעל פה, ונדד לאורכה ולרוחבה של הגולה הפזורה לעשות נפשות למען הציונות הדתית.
לא היה מן ההולכים לאט כמי השילוח. דרכו היתה בעוז ובעקשנות, וסביבתו נסערה עד מאוד : ויכוחים סוערים עם רבנים ואדמורי"ם, רועי המונות שלומי אמוני ישראל, שלא רצו בגאולת העם והארץ בידי אדם. התנגשויות חריפות עם השליט הזר במולדת, עם נציג הכתר הבריטי ופקידיו. וחילוקי דעות בתוך ההנהגה הציונית, משא ומתן ומיקוח כמעט תמידי על עקרונותיה וזכויותיה של מפלגתו. "פישמן מתפטר – פישמן חוזר" – הללו שמועות שכיחות היו בימי שבתו בהנהלה הציונית.
וכך עשה דרכו במפלגתו, בציונות ובעם עד אותו היום, שהוכרז בו השלטון העצמאי העברי בארץ האבות, והוא נתמנה שר בממשלה הראשונה של מדינת ישראל.
שרידי רבני חובבי ציון וזקני הדור שעמדו על יד עריסתו של "המזרחי", האירו לו את דרכו האידיאולוגית. אך היה אחד אשר נפש הרב מימון היתה דבקה בנפשו, והוא שימש אותו בכל מאודו, בפניו ושלא בפניו, בחייו ולאחר מותו – הרי הוא הכהן הגדול מאחיו: הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: "נשמתי היא מלפני חורבן בית המקדש". נשמתו של הרב קוק היתה מלפני חורבן הבית. הוא היה גדול החוזים וגדול ההוגים של המחשבה הדתית לאומית. מתוך ההריסות, הקרעים והשיממון של ההווה חזה עולים עם וארץ, זוהרים בקדושה ובטהרה ומרווים בטל של תחיה ושלום כל אומה ולשון.
וכשם שגדול היה האיש בחזונו והגותו, כך היה מופלא במידותיו. אהבתו את עמו לא ידעה גבול, וזקוף קומה ונטול פחד היה כלפי הגויים. אותו עשה לו הרב מימון לרב, ואת כיסאו עזר להכין בציון למען ישמש רב – רבנן, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל.
היה בו בהרב מימון הרבה מדעת רבו ולהט נפשו. על אף מאבקיו התמידיים היתה אהדתו נתונה לכל פלגי המחנה הציוני והיה מקובל על כולם. מנהיגי השמאל, אנשי העלייה השנייה, הכירוהו והוקירוהו מימי הכיבוש התורכי, מימי גלותם בארצות הברית ומעבודתו המעשית ועד לאחרית ימיו. ואנשי הימין כיבדוהו בשל מזגו הלאומי התקיף ובשל עמידתו הגאה כלפי השליטים הבריטיים.
פרשיות, פרשיות יש בהתנגשויותיו של הרב מימון עם נציגי ממשלת המאנדאט, אך נפלאה ביותר היתה עדותו בשנת 1945 לפני בית הדין הצבאי הבריטי, בעת בירור דינם של עשרים מאנשי האירגון הצבאי הלאומי:
"לפי דין התורה – אמר העד בתוך שאר דבריו – הננו רשאים לשחרר ארץ זו בכוח. הריני כבן שבעים שנה, ואני לומד לירות לפי שאינני רוצה לסמוך על המשטרה הבריטית. אני מאמין בביאת המשיח ולפי מסורתנו ישחרר המשיח ארץ זו בכוח. התנהגותה של הממשלה הבריטית היא סיבה מספקת להתמרדות היהודים נגדה. לפי תורת ישראל, ארץ ישראל היא נחלתו של עם ישראל. הרב הראשי הראי"ה קוק אמר ללורד פלומר, שאין בכוח הממשלה לחוקק חוק בניגוד לתורה".
עם הקמת ממשלת ישראל, והוא חבר בה, לא תמו מאבקיו וריבותיו של הרב מימון. הוא התפלל, שעם ייסודה של המדינה תבוסס זו על יסודות התורה והמשפט העברי: "השאיפה לראות בגאולת הארץ ובקיבוץ גלויות האומה לתוכה, לא היתה מעולם המטרה הסופית והתכליתית. הפרחת הארץ ובניינה, כיבוש הארץ בשביל מדינת ישראל, כל זה, לפי המסורה המשיחית שלנו, ישמש אמצעי למטרה חשובה יותר, לתכלית יותר גדולה: להפרחת התורה והגברת השפעת היהדות".
ומתוך הכרתו זו, שמדינת ישראל "צריכה להיות מסורתית, מקורית, שורשית, עצמאית, לא רק בזכויותיה המדיניות ובשפתה העברית, אלא גם ברוחה, בחוקיה ובמשפטיה" – היו פורצים חיכוכים בינו לבין חבריו בממשלה כבר בחודשיה הראשונים לקיומה של המדינה.
ברם שאיפתו זו לא רק נאבק עליה בתוך השלטון במדינה אלא גם הטיף אותה לציבור, לרבני ישראל, שהיה מעוררם ליצור את התנאים הדרושים להשלטתו של החוק העברי בעם ובמדינה.
והרב מימון הציע לרבני ישראל לשוב ולחדש את הסנהדרין, אשר מתפקידה יהיה "להראות למדינה את הדרך אשר תלך בה, לפתוח מחדש את הבארות והמעיינות של יצירתנו המקורית אשר התרבות הזרה והנכריה סתמה אותם, להראות שוב לנו ולבנינו אחרינו את יופיה של תורתנו ומצוותיה ומשפטיה". הסנהדרין גם תפסוק ותכריע בכל הבעיות והשאלות ההלכתיות "שנולדו עתה מחדש לרגלי יצירת המדינה ולרגלי ההמצאות החדשות בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו".
עזה היתה אמונתו של הרב מימון, שחידוש הסנהדרין ישוב ויחייה את היהדות הדתית וישפוך רוח חדשה על המדינה. והוא מסיים את הקריאה:
"עת לעשות לה' – הגיעה השעה הגדולה, וחובה גדולה על גדולינו, רבני ארץ ישראל, להתרומם ולחוש את משק כנפי השכינה, את הצו הקורא להם להירתם במרץ לעבודת ההכנה לקראת חידוש הסנהדרין. אם נדע לכוון את הרגע ולא להחמיצו בהיסוסים ואוזלת יד נצליח להגביר את השפעת יהדות התורה במדינתנו ולשוות לה דמותה הראויה".
במשך תקופה ארוכה ניהל תעמולתו למען חידוש הסנהדרין, בכתב ובעל פה, בקנאות ובעקשנות, בהתלהבות ובלי פחד – אך רבני ישראל לא נשמעו לו.
***
כשפרש מן הממשלה, למלכות אחרת פרש, מלכות אשר אהב אותה כאהבתו את ציון – מלכות הספרים. מילדותו דבקה נפשו בספר, ובכל טלטוליו ומסעיו היה מחפש ואוסף ספרים וכתבי יד. הוא עצמו כתב עשרות ספרים, בכל מקצועות היהדות. הוא כתב בסגנון קל, שוטף ומלבב, וספריו נקראים בחשק רב, והביאו דעת תורה וחיבת היהודים לאלפי קוראים. כעורכם של בימות ספרותיות ומדעיות ושל ספרי יובל וזיכרון וקבצים של גדולי ישראל, היה מעודד את היצירה התורנית בתחומים מרובים.
מוסד הרב קוק, שהוא יסדו וניהלו, התפתח לבית הוצאת הספרים התורני הגדול ביותר בעולם, וכמעט שאין היום בית בישראל או בגולה, שאין בו מן הספרים שיצאו על ידי מוסד זה.
עד ימיו האחרונים היה פעיל במוסדו. סומא למחצה היה עולה לאט לאט במדרגות הבניין ומגשש לאורך הקירות היה עושה דרכו לחדר עבודתו, "לדרוש בשלום" ספריו, הערוכים או המצויים כבר בדפוס. או לתכנן תוכניות ספרותיות חדשות. מי שלא ראה את הזקן התשוש הולך בשמחה לקראת ספריו – לא ראה חיבת ספר מימיו.
הוא היה ידידו הגדול של הספר התורני, ולא היה כמוהו בדורנו שהגדיל לעשות למענו.
הוא זכה לכתרים הרבה בחייו הארוכים, ועולים על כולם שני הכתרים: נגיד בשלטון העברי המחודש ושר הספר התורני.
מתוך "הדואר" כ"ה תמוז, תשכ"ב