(אחרי מיטתו)
א.
מספרים על הרוגאצ'ובי, שכאשר מתה אשתו הראשונה בווארשה וגדולי העיר באו לנחם-אבל, היה הוא מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה, מהמנחמים לא העיז איש להעירו על אבלותו, אבל דודו העירו על כך והוא השיבו: "ודאי עבירה היא זו, וכשאקבל עונש על שאר עוונותי יענישוני אף על עוון זה. אבל אני מקבל באהבה וברצון את העונש על חטא זה, וכדאית היא התורה להלקות עליה"[1].
תרשו לי, רבותי, לספר מעשה שהיה שיש בו מעניין אותו סיפור. לפני כשתים-עשרה שנה ישב הרב יחזקאל אברמסקי שבעה על אחות. באו רבנים ותלמידי חכמים לנחמו. פתחו בשיחת חולין ועברו לדבר דברי תורה. לפתע נעצר הרב קמעה בדיבורו, הרהר שעה קלה, וכאילו ביקש להשקיט את הספק שבלבו ולהוציא את החשד מלב אחרים, נענה ואמר: "בירושלמי, מועד קטן פרק ג', נאמר כי אבל הלהוט אחר התורה מותר לו ללמוד. והסביר ר' חיים: אבל אסור בשמחה – על כן אסור הוא בלימוד כי שמחה הוא לו. אך אבל אינו מחויב להצטער[2], על כל הלהוט אחר התורה, כלומר שההמנעות מתלמוד תורה צער היא לו, מותר לו ללמוד".
הרב יחזקאל אברמסקי, שהלך מאתנו במוצאי שבת שלפני ראש השנה והוא בשנת הצ"א לחייו, מוכתר היה במידות נעלות, ובראשון להיטות אחר התורה.
רוצים אתם לדעת עד היכן הגיעה אצלו מידה זו, קראו את אשר מספר עליו ידידו הרב ש. י. זווין: "הרב אברמסקי נאסר. התענה בצינוק הג. פ. או. של מוסקבה והוגלה "מעבר להרי חושך", לכפר נידח ושומם, לעבוד עבודת פרך.והתוספתא, עד כמה שאפשר לא זזה גם אז מפיו. יום החג הגדול ביותר בימי ענייו ומרודו היה לו אותו היום שהשלטונות הירשו לאשתו להביא לו לחדר האסירים המוסקבאי… את התוספתא של צוקרמאנדל. ואם הצליח לשלוח מארץ-הגזירה, מכפר-גלותו, מכתב לאחד מידידיו הרבנים, מכתב מזעזע עד חביון הנפש, לא מצא לו עניין אחר לענות בו באותו המכתב, אלא תירוץ על קושיא אחת הנוגעת לתוספתא, שהרהר באותם הימים…"[3]
ב.
הרב אברמסקי למד בישיבות של טלז, מיר וסלובודקה וכן בווילנא. מקורב מאוד היה לר' חיים מבריסק, וכל ימיו ראה בו את רבו המובהק, הן בענייני פסק, הן בדרך הלימוד והן בהנהגה אישית.
בשנת תש"ב הוציא בלונדון ספר זכרון לרבי חיים עוזר גורדזנסקי זצ"ל ואחד ממאמריו באותו ספר הוא: ,דוגמאות מקונטרס ערוך של הערות והארות אל הספר,הראשון במעלה ואחרון בזמן, 'חידושי רבנו חיים הלוי על 'היד החזקה' ".
בשנים האחרונות היה עסוק בכתיבת ספר חידושים על מסכת פסחים. כאשר ביקרתי אצלו באותם הימים אמרתי לו: תרשה לי להגיד לפניך דבר במסכת פסחים משמו של רבי חיים ששמעת יממך לפני שנים רבות. בתוך הרצאתי את הדברים אמר: "ר' חיים, ר' חיים. הרי כל מה שאמר חזק הוא כברזל", ופניו שהיו נפולות מחמת זקנה, נזדקפו לרגע קט מתוך שמחה.
ג.
איש צעיר היה כשהתחיל למשוך בעט סופרים. השתתף ב"המודיע" של ר' אליהו עקיבא רבינוביץ מפולטובה, ב"העברי" של רבי מאיר ברלין, ובכתב-העת התורניים – "יגדיל תורה" שיצא בסלוצק ו"שערי תורה," הווארשאי. אך בעיקר התמסר לכתיבת פירוש לתוספתא.
הרעיון לעסוק בתוספתא עורר בו הרידב"ז. כתב לו הרידב"ז לרב אברמסקי, אחרי שהלה לקח לאשה אחת מנכדותיו, כי חידושי-תורתו טובים ויפים אך למה לו לעסוק בפירושים למקומות בודדים בש"ס ובראשונים. יש צורך בפירוש לתוספתא.
מאז שקד על התוספתא בכל מקומות מגוריו – באיחומן, שם שימש בקודש חותנו הרב ישראל יהונתן ירשלמיסקי, ובמקומות כהונתו הוא: סמוליין, סמולביטש, בה מילא מקומו של הרב ר' אברהם דובר שפירא כהנא שעבר לקובנא, וסלוצק, בה נתקבל בשעת תרפ"ג במקומו של רבי איסר זלמן מלצר שיצא אז את רוסיה.
עדיין לא מלאו לו ארבעים שנה ובידו הפירוש לשני סדרים. כתב-היד הוצא מברית המועצות ובשנת תרפ"ה הופיע בווילנא "חזון יחזקאל" לתוספתא של סדר זרעים. הכרך נתקבל בהוקרה ובברכה על-ידי רבנים ולומדים. מפולין וליטא היהודית, מעבר לגבול שהלך ונסגר, הגיעו אל המחבר דברי עידוד להמשיך בפעלו.
ד.
בין המברכים אותו היה גם ח. נ. ביאליק שכתב לו בשנת תרפ"ח מתל-אביב: "יחזק אלוקים את ידיך וכלית בשלום ובהצלחה את אשר החלות".[4]
ברם באותן השנים לא ידע הרב שלום ברבנותו. מתוך אהלה של תורה נקרא להתייצב בשער ולהגן על קדשי האומה – לעמוד בפרץ בפני המסע האנטי-דתי הקומוניסטי שהשתולל ברחוב היהודי.
וכאלה היו מעשיו של הרב באותם הימים:
והיה בשומעו כי צעיר וצעירה מישראל עומדים לבוא בברית הנשואין, היה בא אצלם ומשדלם להרשות לו לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל.
מפרוטותיו הדלות היה מפריש לאיש שיסובב בכל יום ששי לפני החשכה ברחובות ובסימטאות של העיר וילחש באוזני יהודיה: שבת מלכתא באה. סגרו חנויות ובתי מלאכה.
בהרוזובה הסמוכה לסלוצק היה יושב יהודי, אשר גם הוא היה מקבל מהרב חלק ממשכורתו הדלה. מוהל היה האיש. והיה בהיוולד בן למשפחה יהודית בסביבה, היה בא הרב בסודי-סודות אל ההורים והיה מבקש ומתחנן שיכניסו את הילד בבריתו של אברהם אבינו ולא ינתקו את שלשלת הדורות. בחדרי חדרים היו מלים את התינוק.
בשנת תרפ"ח, בשעה האחת-עשרה למהפכת אוקטובר, הוציא הרב, ביחד אם הרב שלמה יוסף זווין, רבה של נובוזיבקוב, קובץ תורתי בשם "יגדיל תורה", היה בכך משום הנפת דגל התורה בממלכה האדומה. הקובץ נאסר אחרי שיצאו שני גליונות.
באותה תקופה היה הרב חבר בוועדה של ארבעה רבנים אליה העביר האדמו"ר מליובאביטש המנוח, לאחר שיצא את רוסיה, כסף מחוץ לארץ – לשם תמיכה ברבנים ולשם מימון פעולות לחזוק הדת.
ה.
באביב של שנת 1930 נאסר הרב. הוא הושלך ל"לוביאנקה", ומשם ל"בוטירקה", בתי הסוהר של מוסקבה.
הוא נחקר על-ידי הג. פ. או. החוקרים תולים מבטים לגלגניים בזקנו השחור היורד על מידותיו. הידעו החוקרים מה יקר זקן זה לרב? הידעו כי הוא מסר נפשו עליו, ודווקא בימי מלחמת הקונטר-רבולוציונרים במשטר הסובייטי.
הדבר היה אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה. חיל פולין ו"לבנים" נלחמו נגד הצבא האדום ובכל מקומות בואם פרעו ביהודים ורדפו אותם. באיזור מושבו של הרב ערכו ציד על יהודים וגזזו את זקניהם. גם לביתו של הרב הגיעו. הלה התנגד לגזיזת זקנו. "הנני רב – ואין רב בלי זקן", הצהיר. מעשהו הנועז הפתיע את הפורעים, והם שבו אחור. לא הירפה להם הרב עד שמפקדם רשם ואישר לו בכתב כי אסור לגזוז את זקנו.
מעשה נועז זה מפורסם היה בערים ובעיירות ישראל בכל הסביבה. חוקרי הג. פ. או. אולי לא ידעו על כך. אבל הם ידעו על מעשי חיזוק הדת של הרב, ידעו רבות על מעשיו ה"קונטר- רבולוציונריים".
הוא נידון לחמש שנים של עבודת פרך ונשלח לסיביר.
ו.
השתדלות יהדות העולם והתערבות דיפלומטית הביאו לשיחרורו של הרב ממאסר וגירושו מברית-המועצות בסתיו של שנת 1931. כעבור זמן הוא נתקבל לרב בקהילת "מחזיקי הדת" בלונדון. בקהילה זו שימש במלחמת העולם הראשונה הגראי"ה קוק. ומאז שובו לארץ היה כסא רבנותה פנוי.
בשעת 1935 נתמנה הרב אברמסקי לבית הדין בלונדון. היה זה בית דין המרכזי של מה שהיה עד לפני זמן לא כל-כך רב הממלכה הבריטית. תל תלפיות הוא לקהילות רבות. מרובה בו העבודה ושעות רבות בשבוע עושה הרב בין כתליו.
ברם אין הרב מסתפק בישיבה בבית דין. הוא מרביץ תורה ברבים. מגיד בקהל שיעורים בתלמוד. עשרות, מאות באים לשמוע אותו. אמן ההסברה הוא, מרחיב הוא את הדיבור הן בענייני הלכה והן בענייני אגדה. דבריו מזינים את המוח וגם את הלב.
ועוסק הוא בצרכי ציבור. נרתם לעזרת אוהלי התורה: ישיבות פולין וליטא בעודן על תילן. בית אולפנא לתלמוד בארץ הקודש.
מעשה בימים שלפני המלחמה. הרב קיבל מברק מרבי חיים עוזר גרודזנסקי כי ועד הישיבות זקוק באופן דחוף לסכום כסף מסויים. הלך הרב לאחד הגבירים, והאיש מיוצאי מזרח-אירופה, ושטח לפניו את בקשתו. אמר לו הלה: "רבי, מוכן אני לתת לך את כל הסכום בתנאי שתפרש לי מאמר התלמוד, 'גדול המעשה יותר מן העושה' (בבא בתרא ט, א). למה יהיה שכרך גדול משלי? הרי אני הוא הנותן את הכסף? השיב לו הרב: "בבואי לשער ביתך ובדפקי בדלתך, נתרעד לבי בקרבי. רעדה זו אין אתה מתנסה בה. כולה שלי היא – ועליה אני נשכר".
הרב ידע את ערכו. היה תקיף בדעתו. לא נשא פנים לגבירים ולנגידים – אך בשל אהלי התורה שבמצוקה היה מכתת רגליו לבתיהם של אלה ורעדה בלבו.
והוא איש חסד. ביתו פתוח לרווחה לקשי יום ולמרי נפש הנצרכים לעצה ולסעד.
רבו הגדול לא היה רק גאון בתורה, אלא גם חכם בעשיית חסד. מה רבים הסיפורים המסופרים על ר' חיים מבריסק, על חריפותו ומהירותו להבין לצרת הזולת, להביא לו עזר מבלי לביישו.
כהרב כן התלמיד. מעשה שבאה אל הרב אברמסקי אשה ענייה לשאול שאלה על עוף. הסתכל הרב בעוף וראה שהוא טרף. הוציא מכיסו חצי פונט ואמר לאשה: "העוף הוא טרף, והרי לך חצי פונט". סירבה האשה לקבל את הכסף, כשלא הועילו גם הפצרותיו, נתן עליה הרב בקולו: "אני רב. אני שפסקתי שהעוף טרף ואת קיבלת את הפסק. אני גם הפוסק שעליך לקבל את הכסף"[5].
ובכל אותן השנים אינו מניח את הקולמוס מידו. מוציא מטעם בית הדין כמה קונטרסים בהם מבוררות שאלות שבאו לפניו, חיבר החוברות "דיני ממונות" ו"ארץ ישראל נחלת עם ישראל", תרם לקבצים תורניים. גם השתתף בגליון הרמב"ם של "העולם" שיצא בערב פסח תרצ"ה.
והוא עובד על פירושו לתוספתא. הוציא כמה כרכים של "חזון יחזקאל". הפירוש מחולק לשניים: "באורים" – בהם מבוארים דברי התוספתא בסגנון צח וקצר. ו"חידושים", הכוללים בירורן של הלכות ולשונות התוספתא ביחד לאותן הלכות עצמן המובאות במשנה ותלמודים, וכן הסברים לדברי הראשונים, וביחוד של הרמב"ם, הקשורים להן.
ז.
כאשר גליתי מעל שולחן הורי ז"ל בווינה והייתי פליט בלונדון, קרבני הרב עד מאוד. במשך שנים עשיתי בשבתות בביתו. הייתי בא אליו בערב שבת ושב ביום א'.
מה נהדר היה מראה הרב בעת לימודו במעלי שבתא אחרי חצות היום:
החדר טובל באווירה של יחול לשבת. הרב יושב אל השולחן. פניו זוהרות, זקנו מסודר. הכתונת מבהיקה בלובנה. טלית-קטנו הרחבה יורדת מעל שכמיו. כיפה גבוהה, שחורה, לראשו. ספר הגמרא פתוח לפניו. לימינו ספרים. כרך על גבי כרך. לשמאלו כוס תה מהביל. טרדות ימות החול נטולות מעליו, והוא כל-כולו רגוע, שפתיו נעות, קולו כמעט שלא נשמע. כך הוא לומד… לפתע מרצינות הפנים. המצח הגבוה מתקמט. הרב מתכופף על הדף. הדברים נראים מוקשים. הוא מדפדף בגמרא. מחפש בספרים. הוא מזדקף. ידו הימנית אוחזת בזקנו. הוא שוקע בהרהורים… הא! חיוך מנצנץ מתוך עיניו. חיוך שמחה של התרת ספיקות. העניינים הולכים ומתבהרים…
"רייזל", הוא קורא לעבר המטבח, "ס'שפילט ווי א פידל!". דבריו רצופים נחת רוח.
"הרי עמלת על כך", עונה לעומתו הרבנית, שאותה שעה עסוקה היא בהכנות האחרונות לשבת. בקולה העדין מהדהדת נחת רוחו של הרב. שמחה היא בשמחת בעלה.
כרכי "חזון יחזקאל" שהופיעו בימי שבתו של הרב בלונדון נדפסו על חשבונו. מצרכי ביתו – מותרות מעולם לא ידע – קימץ להוציא את פירושו.
זה האיש שגייס סכומים גדולים לצרכי אחרים, הוא אשר ממשכורתו הקבועה היה מפריש בעין יפה לצדקה. היא אשר ה"גבירוקרטיה" באנגלית ובתוכה בני משפחת רוטשילד, היתה בין מוקיריו – ידע לתבוע בשביל אחרים, בשביל עצמו לא ביקש.
"זה שנים שלא קניתי לי שמלה, דרוש היה הכסף להדפסת ספרי הרב", אמרה לי פעם הרבנית. היא אמרה הדברים בגאווה, גאה היתה על חלקה בפעלו של בעלה.
ח.
בשנת 1951 יצא הרב לגימלאות והתיישב בירושלים.
פרש מבית הדין, אך לא פרש מהרבצת תורה. הוא מתבקש על-ידי ישיבת סלובודקה בבני ברק להגיד שיעור פעם אחת בשבוע – הוא נענה לבקשה. שכניו בבית וגן גם הם מבקשים ממנו שיאמר לפניהם שיעור, והוא נאות להם.
הוא מעורב בענייני חינוך וחיזוק זמירת הדת: נשיא "החינוך העצמאי", חבר ההנהלה של ועד הישיבות ולאחר מכן נישאו, מורה ומדרים הוא לחבר "הפעילים".
אך רוב הזמן נתן לתוספתא. כרכים נוספים רבים של "חזון יחזקאל" הוציא מתחת ידו.
בשנת תשט"ז הוענק לו פרס ישראל לספרות רבנית. הוא היה המקבל הראשון של פרס זה. כעבור שנים הוא זוכה, זו הפעם השנייה, בפרק הרב קוק של עיריית תל אביב.
כאשר הדפיסו "אל המקורות – פרדס לישראל" בשנות תשי"ט-תשכ"ג הוצאה חדשה של הש"ס עם הוספות רבות, כללו בתוכן מחידושיו של הרב.
בשנת תשכ"ה מתה עליו רעייתו. ביקרתי אצלה בבית החולים כמה חדשים לפני מותה. "יותר ממה שאני מצטערת על חליי, מצטערת אני שאינני יוכלה לשמש את הרב". אמרה. "אך די לי שהרב זכה לשלושה דברים גדולים: "חזון יחזקאל", הוא נשיא 'חינוך העצמאי' ו'נכנס לש"ס' ".
גם בריאותו של הרב הלכה ונתרופפה, אך הוא המשיך בהגדת שיעורים, בעסקנות ציבורית ובכתיבת פירושו לתוספתא.
באחד מביקורינו אצלו באותן השנים, התאונן על מצב בריאותו. העירה רעייתי כי הוא נראה טוב. השיב: "עלי נאמר אין תוכו כברו".
בשנים האחרונות פירסם חידושים במסכתות שבת ופסחים. גם לאלה קרא "חזון יחזקאל". לכמה מספריו הקדים הקדמות ובהן דברי הגות על יסודות של היהדות. הדברים מצטיינים בתוכנם הנשגב ובסגנונם הנהדר. הנה שורות אחדות מפתיחתו לחידושיו במסכת שבת:
"יום מנוחה וקדושה לעמך נתת" – אם יש מנוחה יש קדושה. אם אין מנוחה אין קדושה. שכל מי שלא יצא בשביעי לחפשי מוחלט משעבוד של החיים הגשמיים שבימות החול, ובכניסת השבת עשתונותיו עודן מלאות זעזועים של טרדות ממה שיש לו ודאגות ממה שאיןלו, נמנעה ממנו השראת קדושתה. ומי שבכניסת השבת לא פרק מעליו עומס הבעיות, אשר יעמד עליו האדם בשביל צרכיו (שהם יותר מכדי צרכיו), כמעט שאי-אפשר שיתקיים בו: "קומי אורי כי בא אורך".
"ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה". "היום" – השבת לא תמצאהו בשדה. "מן אתם מוצאים בשדה", אבל לא את השבת. הוא אינו בא בהיסח הדעת. ששת ימים אתה צריך לחשוב חשבון של מעשיך, כדי שתוכל להיות "מקדש שביעי כראוי".
* * *
אמר לי ש. י. עגנון אחרי שהיתה לו שיחה עם הרב אברמסקי: הוא הרב האחרון בישראל.
ואמנם היה הרב המנוח, שריד מתקופה של רבנים גדולים, גאונים-מנהיגים, מורי הוראה-מרביצי תורה, שלנו בבית המדרש ומצודתם היתה פרושה הרחק מעבר לו.
מתוך "הדואר" י"ב וי"ט בחשון תשל"ז
[1] הרב ש. י. זווין (בשם הרב ז. א. רבינר) "אישים ושיטות", בפרק על הרוגאצ'ובי.
[2] עיין רש"י, סוכה כה, א, ד"ה טירדה דרשות.
[3] "סופרים וספרים", פסקים, פירושים, חידושים, עמ' 113.
[4] "אגרות חיים נחמן ביאליק", כרך רביעי, עמ' קכ.
[5] שמעתי מידיד נעורי צבי ירון (זיגנר), מחבר "משנתו של הרב קוק", שהיה באותו מעמד.