קודם שנמשיך, עוד כמה מילים על יהדות בריטניה, בתי הכנסת שלה, רבניה והרעוערנדים שלה. כבר כתב רבי יהודה החסיד ב"ספר חסידים", שבמקום שהגויים אדוקים בדעתם גם בני אברהם יצחק ויעקב הם שומרי מצוות. על אף ההתבוללות הרבה מחזיקה יהדות בריטניה בכמה מנהגים. רוב רובה שומר על כשרות ובשר טרף לא יובא לביתה. האנגלי מתגאה בהשתייכותו למועדונו, יהיה זה מועדות קצינים ותיקים, או חובבי קולנוע. גם יהודי אנגליה מתגאים בצבוריותם ובפעילותם בכל מיני חברות וועדי בתי-כנסת. גבאי ק"ק לונדון דומים לגבי ק"ק תחום המושב. כאלה גם אלה צרי מוחין ואוהבי כבוד ושררה. אותה גברת – בשמלה אחרת. במקום שטריימלעך וקאפאטעס – צילינדרים ופראקים. ועוד מלה על כלי הקודש, ישנם רבנים ורוערנדים. יותר רעוערנדים מרבנים. מה זה רעוערענד? מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה מונה שבחם של רבינרי אשכנז. שלושה בנים ליקה: חכם בינוני ושלימזל. הראשון ישלחנו להתמחות להיות עורך דין, השני ללימוד רפואה והשלישי לסמינר, כדי שיהיה רבינר בישראל. הרעוערענד הוא כמין בריה, שיצאה מגדר הדיוט ולמדרגת רבינר-אשכנז לא הגיעה, חציו שליח צבור ודרשן וחציו מוהל ובטל. ישנם בערך 40 בתי כנסת גדולים ומהוללים בלונדון הבירה, ברובם מכנים רעוערענדים. ההבדל בין זה האחרון ורביי אמירקני הוא בזה, שהלה פרנסתו בצמצום וחברו מעבר לים, פרנסתו בשפע.
***
נחזור לעניינו. הצעת שמעון שפיתו נתקבלה. ביום ששי, 12 לאוקטובר 1945, כחצי שעה לפני כניסת השבת הופיעה בחורה באחד מבתי הדאר שבמערב לונדון ומסרה ארבעים מברקים, המיועדים לבתי הכנסת הגדולים בבירה. תוכן המברקים הוקרא למחרת, ביום השבת באמצע התפילה, על ידי הרעוערנענדים בקהילותיהם. "הרב הראשי קורא לכל יהודי, גברים, נשים וטף, להשתתף מחר, יום ראשון לשבוע, בהפגנת עם עדירה לטובת הישוב בארץ ישראל שתתקיים בשלוש אחר הצהריים בהיידפארק". הקהל נדהם, כמהלומה ירדה הידיעה על ראשי יהודי לונדון. עוד בערב הקודם היו מסובים על שולחניהם והיו קוראים את ה"ג'ואיש כרוניקל" ושם לא היה כתוב שום דבר. וזאת לדעת, ה"ג'ואיש כרוניקל" אינו רק העתון היהודי הותיק ביותר בעולם שיש לו כתבים בכל קצוי תבל, הוא מוסד יהודי אנגלי. בן כי יולד, בת כי תתחתן, צעיר כי יעמוד בבחינות, חגיגות יובל, חתונות וגטין, פעולות כל חברה וחברה החל מארגון החייטים בוויטשפל וגמור בחברת "הכנסת כלה" בגאלדרס גרין, הכל כתוב ורשום ב"ג'ואיש כרוניקל". מספרים שרעוערענד אחד היה אומר לבר-מצוה: תהיה יהודי טוב ותקרא את ה"ג'ואיש כרוניקל" מדי שבת בשבתו. על העתון הזה חי הצבור היהודי באנגליה מערב שבת לערב שבת. יהודי כי יהגר שומר הוא על קשריו עם ארץ מוצאו באמצעות אותו עתון. אם תפסק הופעתו, יתמוטט ח"ו בית ישראל שבאנגליה. ובכן, ב"ג'ואיש כרוניקל" לא היה כתוב שום דבר! משמע – שעוד בערב שבת הטריח את עצמו הרב הראשי לארגן את האספה, כי בודאי שמע מאחורי הפרגוד שממשלת הוד מלכותו עומדת לגזור גזרה קשה על הישוב בארץ ישראל. כך מסתבר הדבר. כי מה להרב הראשי ול"הייד פארק" ששם רשות הדבור נתונה לכל פלוני ואלמוני – אלא שהענין לא סבל דיחוי ובדלית ברירה, מפעם דחיפות, נערכה ההפגנה באותו מקום. שאלו את הגבאים על פשר הדבר. היו שהודו על האמת, שאינם יודעים והיו שהעמידו פנים כאילו יודעים – אלה ואלה הגדילו המבוכה. שבת אחרי הצהרים הכריזו בכל מסידות עונג שבת על החוב המוטל על כל אחד להופיע למחרת – בלילה הפסיקו נשפי הריקודים וחזרו על הדברים.
כעת היה עלינו לגשת לענין ההפגנה. ראשית כל היתה דרושה מכונית-משא, מצוידת ברמקול ומקושטת בדגלים ובסיסמאות, שתסע בראש המצעד אשר צריך היה לצאת מ"היידפארק" ולהגיע דרך הרחוקות הראשיים לדאונינג סטריט, מושבו של ראש הממשלה, גם בעיה זו פתרנו בנקל. היה קיים אז בלונדון מוסד בשם "קרן הצלה מטעם הרב הראשי", שעשה רבות למען הפליטים והנידחים במחנות אירופה, מטעם אונר"א הועמדה לרשותו מכונית משא גדולה למען אוסף בגדי חורף ממשפחות יהודיות בלונדון. נהג המכונית, שעליה התנוססה באותיות גדולות הכתובת: "קרן הצלה מטעם הרב הראשי" – היה מקס, חבר בית"ר. פקדנו עליו להיות מוכן לפעולה, עיבדנו את התכנית. בשלוש אחרי הצהרים בהתאסף הקהל, ישא שלמה קליין, יליד וויטשפל, ממיסדי בית"ר באנגליה, את דברו. אנחנו נגיע בשלוש וחצי במכוניות ונקרא לנאספים לצאת אחרינו. יזכר פה חיימוביץ, המכונה "יוסל", בחור-סוכן, שכל ימי השבוע היה נודד בערי השדה מטעם בתי-חרושת גדולים עם אלף ואחד דברים בתרמילו ואהבה גדולה לעמו בלבו, שבכל מקום בואו היה עושה נפשות לרעיוננו. הוא התמסר בלב ונפש להכנות האסיפה.
ביום הראשון בבוקר כבר הורגשה תנועה בשכונות היהודיות. תוכן המברקים נודע להרב הראשי, שהיה אז מחוץ לעיר, רק בשעה מאוחרת בלילה והכחשתו הנמרצת הגיעה למערכות העתונים במאוחר. זמן רב לפני השעה שנקבעה, כבר נהרו אלפים להייד פארק. יהודים מכל השכבות ומכל המעמדות, עניים ועשירים, פועלים וסוחרים, יהודיות מלבושות לפי האופנה החדישה ואחרות בשמלות עבודה פשוטות, זקנים וצעירים – כולם בא לשמוע את דבר הרב הראשי בשעת הרת גורל לישוב. בשלוש עלה שלמה קליין על הבמה. הוא התקיף קשות את מדיניות הממשלה, הכריז על הזדהות יהדות בריטניה עם אנשי המחתרת ונכונותם לבוא לעזרתם. דרש את הוצאת הכוחות הבריטיים מהארץ ומסירתה לידי צבא המחתרת. בארבע הגיעה המכונית שלנו. עליתי על הבמה להשלים דברי הנואם וקראתי להמונים להתכונן להפגנה. כשגמרתי דברי, תפשוני שני שוטרים והובילוני לתא-טלפון. "ראש המשטרה רוצה לדבר אתך". הרמתי את השפופרת.
– "שמעתי שבדעתך לארגן מצעד לדירתו של מר אטלי?".
– "אין בדעתי שום דבר, האנשים שהתאספו פה, ברצונם להפגין זעמם וכאבם".
– "להוי ידוע לך שכדי לערוך מצעד צריכים רשיון המשטרה. מן ההכרח שנדע כמה ימים מראש כדי שנוכל לדאוג לסדר ולמנוע התנגשויות העלולות לפרוץ".
– "אדוני איני יודע שום דבר, רק זאת אדע כי האנשים מרי נפש המה, והם יצעדו על אף הכל".
_ "תחכה, נשלח לך משטרה".
חששתי מפני תמרון השהיה ופקדתי על אנשינו למנוע התפזרות האנשים. בינתיים ארגן שלמה קליין, שלא ידע על המתרחש בתא הטלפון, חלק האנשים והם יצאו לאוקספורד סטריט. הם התקדמו על אוקספורד-סטריט ושם פוזרו על ידי המשטרה. הם הורשו לשלוח משלחת לבית ראש הממשלה.
המשטרה לא הגיעה, עברו עשרים רגעים ושוב נקראתי לטלפון.
– "עודך מחכה?".
– "כן אדוני, לא רק אני, כי אם גם יתר האנשים".
– "אין אתה יודע שמר אטלי איננו בבית, יום ראשון היום".
"אין דבר, נמסור תזכירנו למזכירו.
– "נשלח משטרה בתנאי שלא תעברו את הרוחות הראשיים.
סוף סוף הגיעה המשטרה, ההפגנה התחילה לזוז, המכונית והדגל בראש. מזמן לזמן השמיע הרמקול סיסמאות. שרנו שירים עבריים. הרבה גויים לוונו ומחאו כף. זאת הפעם הראשונה שראו יהודים מפגינים. שיילוק ירד מעל במת התיאטרון, והנה הוא צועד בקומה זקופה ובראש מורם ודורש צדקתו. כמה מאות מטרים מבית ראש הממשלה התפזרנו תוך שירת "התקוה". משלחת התקדמה לעבר דאונינג סטריט מספר 19.
בלילה הודיע הבי.בי.סי. על ההפגנה "אלפים יהודים נמשכו להפגנה באמתלה שהרב הראשי הזעיקם האספה סחופה". בבוקר הביאו העתונים פרטים מלאים.
המשטרה היתה עסוקה, על אף הכחשותיו של הרב הראשי קשה היה להאמין שהדבר לא יצא ממקורביו. היתכן כי אף אחד לא הבחין במברקים המזוייפים. ולמה מרבבות מכוניות משא לבירה תסע דוקא מכונית ה"קרן להצלה מטעם הרב הראשי" בראש ההפגנה. נחקרו רבים אבל המשטרה העלתה חרס בידיה. לאחרונה נקראתי למשטרה היתה זאת הפעם הראשונה אך לא האחרונה שביקרתי בסקוטלנד יארד, מרכז הבולשת ושרות הרגול הבריטי. הגיון הסי. איי.די. היה פשוט. "משה יש לו ידים, הכפות הן של כסף, מי גנב אותן?" מי אם לא אנשי בית"ר "חמומי המח" היו מארגני האספה, איספקטור לי דיבר באדיבות, כבדני בכוס תה והציע סיגריות, אבל לא הציל דבר מפי. עזבתיו כלעומת שמצאתיו, נבוך ואובד עצות.
***
כמה חדשים אחרי ההפגנה, ביום י"ד שבט תש"ו נפטר הרב ד"ר צבי יוסף הרץ, רבה הראשי של הממלכה המאוחדת. אבל כבד היה ליהדות בריטניה וימים רבים בכתה את האיש הגדול הזה. הוא היה מן הראשונים שנענו לקריאת הרצל. אחד האנשים שאליהם שלח לורד מילנר את הצהרת בלפור לשם חות דעת קודם פרסומה. לוחם תקיף למען עמו וזכורה מלחמתו בחבר הלאומים בג'נבה למען השבת. היה ידידו ומעריצו של זאב ז'בוטינסקי. אחרי מותו נישא עליו הספד מר ובין השאר נאמר:
"אנחנו מבכים את מותו של פטריוט גדול. הוא היה מנהיג דגול ואהוב על עמנו. היה בו יותר מניצוץ של לוחמנו העתיקים. הוא היה גלגול של בר ככבא. הוא חרץ את שמו בלב אנשי המחקר שלנו, בזכות חייו ועבודתו של ז'בוטינסקי יהנה הדור הבא אחרינו מחיי חזרון, צדק ושלום".
שבועות אחדים אחרי מותו נפגשנו עם בני משפחתו. גלגלנו שיחה על ההפגנה ואמרנו לבני משפחתו, כל ימיו היה הרב הראשי לוחם אמיץ לציונות והתנועה הלאומית. בודאי היה מצטער בימיו האחרונים עת צמוד היה מחמת מחלתו למיטתו. שלא היה יכול לצאת בראש העם למען ציון. ובודאי מצא בזה תנחומים, ששמו לבדו פעל גדולות והזעיר את העם להפגנה ומחאה. יהי זכרו ברוך.
מתוך "חרות" י"ב שבט תשי"ב
2.8.52