לפני עשר שנים ספר ילדים מענג ומאויר בשם "החתונה שהצילה עיירה", התמקד במנהג יהודי לא ברור במזרח אירופה, המכונה "שוורצה חתונה" (חתונה "שחורה" או "כולרה"). על פי המסורת, נישואים של שני יתומים בבית קברות שבו הוריהם המתים יכולים להתערב בשם הקהילה עלולה להביא לסיום מגיפת כולרה או טיפוס.
ד"ר חנה וגרז'ינק, עמיתת מחקר במכון ההיסטורי היהודי עמנואל רינגלבלום בוורשה, קובעת כי האמינו שמגיפות כמו כולרה וטיפוס הן תוצאה של קללות שהוטלו על קהילות כעונש אלוקי על חטאים קולקטיביים. טקס שוורצה חתונה שנערך בבית הקברות יעשה חסד עם המתים ובאמצעות השתדלותם, יגרום לבורא לעצור את המגיפה. יעל שטרום, מחברת "החתונה שהצילה עיר" שהיא כנרת ושחקנית כליזמרים למדה על מנהג זה מיהודי ברופשיץ, פולין, בעת ביקורו בעיר זו.
יחד עם המאיירת שלו, ג'ניה פרוסמיצקי, הוא מציג בספרם שני יתומים – שמואל החרוץ וטוב הלב שיינדל ריבקה מפינסק שחופתם מתקיימת בבית הקברות של אותה עיר בבלארוס. את החתונה מארגן הרב ימפרד שמזמן את רבי יסקה עם להקת הכליזמרים שלו להופעה בבית העלמין. כל הקהילה היהודית של פינסק מופיעה בבית הקברות לחופה שלאחריה רוקדים עד הבוקר בין הקבורים וכתוצאה מכך מגפת הכולרה מגיעה לסיומה פלאית.
למרות שהסיפור הנ"ל הוא בדיוני, ההיסטוריה תיעדה מספר חתונות יהודיות שהתקיימו בפועל במספר בתי קברות יהודיים בערים מגוונות כמו בולגרי, קמנץ, לבוב, לובלין, חלם, אפט, גורליץ, פלוסנק, פודוליה, ריקי, ז'ארקי, ברדיצ'ב וווליניה, וכן בירושלים.
בשנת 1866 התפשטה בירושלים מגפת כולרה איומה. אליהו פרוש ב"זכרונות ראשונים" שלו, (עמוד 39) מתאר את החופה של רבי יוסף לוצינר (דנקר) והכלה שלו שנערכו בבית הקברות של הר הזיתים כסגולה לעצירת המגיפה. היה בו קהל עצום והיה משמח מאוד.
בספר זכרונות של העיירה אפט (אופאטוב) מתועד כיצד סייע רב להצלת הקהילה במהלך מגיפת כולרה ב-1892. מדי כמה ימים היו מתים יותר ויותר יהודים מקהילת ששת אלפים מהמגפה.
כשהאנשים פנו לרב על הפורענות, הוא ענה: "בואו ננסה חתונה בבית הקברות היהודי. אולי הנפטרים יתערבו עם ה' כדי לעזור." נעשה שידוך. החתן היה איש צעיר שנתמך על ידי הקהילה. תפקידו היה לנקות את האמבטיה המשותפת ולשמור על האש במקווה כך שהמים יהיו תמיד חמים. הוא התגורר בהקדש, חדר שבו החברת קדישא שמרה את הכלים לביצוע הטהרה. הכלה כונתה כלכדיקה יתוימה, יתומה עגולה, כי לא היו לה קרובי משפחה. בתמורה למקום לישון ליד הכבשן, לחם יומי וכמה בגדים ביד, היא עשתה את עבודות הבית עבור משפחה עשירה. היא הייתה נעימה לשידוך. בבתי הכנסיות ובישיבות הופצה הודעה כי בבית העלמין תתקיים חתונה שחורה בשעה שנקבעה. כולם נדרשו להשתתף. המגיפה שככה זמן קצר לאחר החתונה.
האמן מאייר קירשנבלט מאפט (1918-2009) העלה את הסיפור הזה על בד בציור שלו שכותרתו "החתונה השחורה בבית הקברות, בערך 1892," אפריל 1996.ציוריו של קירשנבלט משמשים חלון ליהדות פולין. הוא ובתו ברברה קירשנבלט-גימבלט פרסמו בשנת 2007 את "הם קראו לי מאיר יולי: זכרונות מצוירים של ילדות יהודית לפני השואה" (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה בשיתוף עם מוזיאון יהודה ל. מאגנס). ציוריו של מאיר קירשנבלט הוצגו במוזיאון מאגנס של ברקלי, קליפורניה, והם חלק מתערוכה נודדת למוזיאון היהודי של ניו יורק, אמסטרדם ו פולין, המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין בוורשה. תערוכת הליבה של המוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה עוצבה על ידי בתו של מאיר קירשנבלט, ברברה קירשנבלט-גימבלט הנזכרת לעיל, פולקלוריסטית שנמצאת בפקולטה של אוניברסיטת ניו יורק. אדם קסלר שיצר בלוג בשם "ספר תולדות אדם" מביא מספר מקורות מעניינים על חופות שחורות. בספר הזכרון לגורליצה: הקהילה בבנינה וחורבנה מספר מרדכי ויינפלד את התיאור הבא שכותרתו "חופה בבית הקברות".
"מגיפה פרצה בעירנו בשנת 1896 וסגולה לעצור את המגיפה הייתה לעשות התאמה בין בני זוג עם מוגבלויות בבית הקברות. היה בכפר שלנו צעיר לקוי בשם Lazer'ka Wassertrager, מוביל מים, שהעביר דלי מים לבתים מהבאר בדבורז'צקה. הוא היה מזווג עם צעירה נכה וכל תושבי העיר היהודים חברו יחד באושר. הם יצאו בתהלוכה גדולה; בראשם עמדה שורה של קוזקים רכובים על סוסים שמלווים אותם לבית הקברות לחופה שהכינו להם שם. לאחר החופה חזרו בתהלוכה לארוחה משותפת גדולה לבני הזוג ולאורחים בביתו של ר' יעקב לנג ז"ל, ושני חדרים גדולים במרתף ביתו של ר' שמואל אלכסנדרוף זצ"ל.
מוטל מיכלסון ב"יזכור בוך ליהודי פלונסק" (ספר פלונסק והסביבה נייסטאט) עמ'. 135, מתאר את מגיפת הכולרה הנוראה שם: "המצב נמשך מספר חודשים וכשהתפילה לא הועילה, החליטו זקני הכפר לנקוט בצעדים דרסטיים יותר: הקמת חופה בבית הקברות. החתן היה מישל, הנכה, שישב כל ימיו בערימת סמרטוטים ליד ר' הירש קלמן צבירצ'דלו והכלה הייתה תמר ממשפחה מכובדת בעיר אך היא סבלה ממחלת ההפלה . שניהם היו בגיל מתקדם. החופה נערכה בבית הקברות בצהריים וכמעט כולם שנשארו בחיים השתתפו, פרט לאלה שהיו בהסגר.
טקס החתונה והמסיבה נערכו בפאר במחסן העצים של קסמן וזילברפניג ליד בית המדרש של ר' יצחק כהן. מהלוחות והקרשים למכירה שם, הם הרכיבו שולחנות וספסלים. נראה שהמגיפה שככה זמן קצר לאחר מכן, אבל מוטל מיכלסון (לכאורה אפיקורוס) לא מייחס זאת לחתונה. הוא כותב: "אני סקפטי אם החתונה של מישל עזרה במידת מה בהאטת המגפה. סביר בעיני שאוויר הסתיו הוריד את החום העז של הקיץ ובכך הביא לסיום הדרגתי של המגיפה שפקדה מאות קורבנות יהודים בכפר שלנו".
קסלר מודיע לנו שהייתה תפילה מיוחדת שנאמרה בחתונה שמתקיימת בבית הקברות. הוא מצטט את יעקב קורץ שהעביר נוסח של תפילה מיוחדת.
"אבינו בשמים, בזכות הזוג הצעיר בטל מעלינו את הגזירה הרעה. די, תעצור המגיפה! שלח לנו ישועה וגאולה". יש אפילו תשובה המתייחסת ל"חתונת השחורה" רבי שלום מרדכי שוודרון, סבו של הדרשן המפורסם בשם זה, יש בספר "שאלות תשובותה מהרש"ם תשובה לרבי דב בערל ברימר. האחרון רצה לדעת אם מותר לחתן שהיה כהן להתחתן בחלק של בית הקברות שעדיין לא היו בו קברים. על מנת לנסות להילחם במגפת הכולרה הנוראה, המהרש"ם מתיר את "חתונה השחורה" הזו, שבה החתן הוא כהן.
הזמנות מיוחדות לחתונה שנשלחו לרבנים מובילים ממחישות שמנהג זה היה מקודש.
מעניין לציין שבספריית הקונגרס יש שלושה ציורים שהם תצוגות שונות של אותה סצנה, "חתונת שחורה" בהר הזיתים. במאמר 22 במאי 2014 שפורסם בערוץ שבע, בשם "לוויה או חתונה?" מחברו, לני בן-דוד, דן בשלושת הציורים הנ"ל שנמצאו בספריית הקונגרס שכותרותיהם אינם מתארים את האירוע האמיתי שלהם, חתונה בהר-הזייתים. -In Holy Dissent: Jewish and Christian Mystics in Eastern Europe מאת גלן דינר, ישנו פרק בשם Shvartze Khasene- Black Weddings by Polish Jews , שנכתב על ידי ד"ר חנה וגרז'ינק. ד"ר וגרזינק מצטט את ה-1 בספטמבר 1892, Gazeta Lubelska, שתיאר שתי חתונות יהודיות שהתקיימו יום קודם לכן בבית הקברות היהודי של לובלין, בהן ננקטו פעילויות לעצירת מגפת הטיפוס המשתוללת בעיר. היא מדגישה מאמר נוסף שפורסם יותר משני עשורים מאוחר יותר בתחילת מרץ 1916, ב-Dziennik Nardowy (National Daily News) של Piotrkow Trybunalski. נראה שהמאמר נכתב על ידי אנטישמי פולני:
"אתמול קרה משהו בעירנו לבורות המזעזעת באמת השוררת בקרב האוכלוסייה היהודית המקומית. בקרב ההמונים היהודיים בעיירות פרובינציאליות בממלכת פולין שרדה האמונה התפלה לפיה ניתן להילחם בכל סוג של מגיפה על ידי עריכת חתונה בבית קברות. אמונה טפלה זו מוחזקת גם על ידי יהודים בעיירתנו ומכיוון שמגיפת הטיפוס מתפשטת כמעט אך ורק בשכונה היהודית, הוחלט לעשות שימוש באמצעים מסייעים. ועם מי להתחתן? נמצא זוג צעיר שלא הכירו קודם לכן. שניהם עניים. מיהודי המקום נאספו כמה מאות רובלים ונערכה חתונה. מסכום זה הופרשו 200 רובל כנדוניה והשאר הלכו לכיסוי עלות החתונה. קהל של כמה אלפי אנשים יצא לדרך לחגיגת בית הקברות-חתונה. הוקמה חופה וגדר בית הקברות נמדדה בבד לבן שנמסר לאחר מכן לכלה. מחומר זה אמורים היו לתפור מצעים וביגוד תחתון לזוג הטרי. עם סיום המדידות, נערך טקס החתונה שלאחריו הקהל חזר לעיירה,
בטוחים באמונתם שהם עשו את 'הצעד היחיד [האפשרי] להדחת המגיפה". חנה כותבת אותו דיווח הופיע בשני עיתונים פולניים נוספים, בקרקוב ובפוסן. לא בטוח מתי מקורו של המנהג של "חתונות שחורות", אך מאמינים כי מתישהו במהלך מעשי הטבח של Chlemnitzki (1648). למונח "חתונה שחורה" היה שימוש נוסף. זה התייחס גם לטקס לכלה שמתה בפתאומיות. לכלה המתה הייתה זכות על הטקס שאמור היה לשמח את נפשה. החתונה המתועדת הראשונה של שוורצה התקיימה בברדיצ'ב בשנת 1771 ועדיין נהוגה במהלך השואה.
.
להלן רישום מ-12 בפברואר 1942 ביומנו של ראש היודנראט בוורשה, אדם צ'רניקוב: "אתמול חוסןתי נגד טיפוס בפעם השנייה. בדיקת הדם שלי הראתה תגובה שלילית, מה שאומר שיכולתי לחלות בטיפוס. לפני כמה חודשים הציעו לי הרבנים לערוך חתונה בבית העלמין. לדעתם זה יעזור להילחם במגיפה. המדענים הבודקים את הדם אומרים שלא בדיקה חיובית ולא בדיקה שלילית היא סמכותית ושהם אמורים לעזור כמו הרבנים שהוזכרו לעיל". אחת החתונות השחורים האחרונות שהוקלטו התקיימה בבית העלמין היהודי בז'לכוב בתחילת 1942, בתקווה לבלום את מגפת הטיפוס הנוראה בגטו. חברי הקהילה הובילו את החסן והכלה לבית הקברות. לפי המנהג המקומי, מלבד החופה קברו גם שיימוס, פיסות של ספרי קודש ישנים. לאחר מכן הוגש כיבוד והושמעה מוזיקה במשרד היודנראט. כיום "חתונות שחורות" לא מתקיימות יותר. למרבה המזל, עם הופעת הרפואה והחיסונים המודרניים, הסגולה כבר אינה נחוצה, והיא נדחקה לפח האשפה של ההיסטוריה.
מאת פרל הרצוג
17 IYAR 5778 | MAY 2, 2018
Ami Magazine