מצו כרמיה עד השחרור
Les Juifs d'Algerie
Du Decret Cremieux a la Liberation
Par Michel Ansky
Editions du Centre Paris,
א
ארבע תקופות בתולדות יהודי אלג'יריה תחת שלטון הצרפתים. הראשונה מאז 1830 שנת כבוש המדינה בידי כוחות צרפת עד שנת 1870, שנת מתן צו כרמיה להעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלגי'יריה.
תקופה ראשונה זו היא תקופת מאמצי השלטון המרכזי לפורר את הבטונומיה התרבותית של העדות הדתיות השונות שהיתה קיימת בזמן שלטון התורכים ועל ידי החדרת והנהגת החוק הצרפתי בכל הליכות החיים לפנות את הדרך להתבוללותה הגמורה של האוכלוסיה המקומית. שויון הזכויות שנתן ליהודים גרם להתבוללותם מבחינה תרבותית וסוציאלית וזה העלה על הפרק את הפיכתם מנתינים גרידא לאזרחים צרפתים במלוא מובן המלה דבר שצדדו בו מדינאים רבים בצרפת באשר ראו בו צעד מכריע לקראת הדוק היחסים והקשרים בין אוכלוסית אלג'יריה והעם הצרפתי ע"י כך חזוקה של האימפריה הצרפתית. החלטת הסנט מה-14 ליולי 1865 נתנה ליהודים ומוסלמים בתנאים מסויימים את הזכות לבקש אזרחות צרפתית. השנים הבאות רואות דרישות ובקשות מאת צרפתים ויהודים כאחד להעניק ליהודי אלג'יריה, באשר אלו כבר ותרו על שפוטם העדתי ונשמעו לחוק הצרפתי בכל השטחים, אזרחות צרפתית באופן קולקטיבי. דרישה זו נמלאה ע"י צו כרמיה מה-24 לאוקטובר 1870.
ב.
תקופה ראשונה זאת על תולדות יהודי אלג'יריה תחת שלטון צרפת היתה תקופה של התקדמות סוציאלית ותרבותית ושל פריחה כלכלית של המדינה. לא כן התקופה השניה שעמדה תחת סימן המאבק של חלק גדול של המתישבים הצרפתיים באלג'יריה ה"קולון" בעד בטול צו כרמיה, תקופה זו שארכה בערך שלושים שנה, מ-1870 עד 1900 היתה שרשרת של הפגנות ופרעות אנטי-יהודיות.
המתישבים הצרפתים באפריקה הצפונית הביטו על עצמם כמעמד של שליטים וכובשים וראו בעין רעה את מתן אזחרות צרפתית ליהודים ילידי המדינה. דבר שהביא בעקבותיו זכות השתתפות בבחירות הכלליות והמקומיות והשפעה בחיים הצבוריים במדינה. ה"קולון" לא התחשב אף פעם באינטרס הכללי של צרפת כי אם טובתו ותועלתו הפרטית היה תמיד מניע פעולותיו לתופעה זו אנו עדים גם היום במרוקו שם ה"קולון" מתנגד לכל מדיניות הדוגלת בשפור מעמדם הפוליטי של הילידים ועל כן מנהג כעת הסתה פרועה נגד מנדס פרנס היהודי והישוב היהודי המקומי. יש קצת מן האמת בטענות מנהיגי התנועה המרוקנית הלאומית "איסטקלל" שבמהומות האחרונות נגד היהודים היתה יד ה"קולון" באמצע באשר הוא מעונין להמציא שעיר לעזעזל לרוגז ההמונים.
המתישבים הצרפתים התארגנו בחברות ואגודות אנטישמיות שהיו אחראיות להפגנות ופרעות בשכונות היהודים. במקומות שנציגיהן עלו לשלטון במועצות העיריות השתדלו להרחיק פקידים ועובדים יהודים משרותי הצבור וגם רצו להנהיג אפליה נגד יהודים בשטחים אחרים. ציריהם באסיפה הלאומית דרשו את בטול צו כרמיה שהם הציגוהו כפעולה שרירותית של השר היהודי שלא באה עליה ההסכמה של הממשלה כולה. הם הרחיקו לכת עד איומים להכריז על עצמאותה של אלג'יריה מצרפת שהממשלה המרכזית לא תענה לדרישתם.
ג.
מפנה במצב חל בשנת 1900 כאשר שר ההגנה ולדק-רוסו שחנן קפיטן דרייפוס נקט באמצעים חריפים לרסן השתוללות האנטישמיים. אותה שנה ראתה גם ירידת החברות האנטישמיות מהבמה הציבורית. ארבעה הצירים האנטישמיים של אלג'יריה באספה הלאומית לא נבחרו מחדש. אלג'יריה פסקה להיות מבצרם של האנטישמים. ליהודיה נתנו שלושים שנה של שלוה ומנוחה בהן הראו על ידי פעולותיהם הקונסטרוקטיביות בימי שלום והקרבתם בימי המלחמה העולמית הראשונה את אהבתם ומסירותם למולדתם החדשה. אך אנשי ה"קולון" טרם השלימו עם צו כרמיה והפיכתם של יהודי אלג'יריה לאזרחים שוי זכויות אזרחיות ופוליטיות. לתקופה קצרה כבשו התנגדותם וקנאתם בלבם, הם חכו להזדמנות לגלותן מחדש.
ההזדמנות באה בשנות השלושים. הן פותחות תקופה חדשה ליהודי אלג'יריה. תקופה של רדיפות ונגישות שהגיעו לשיאן בימי משטר וישי. עם עליית היטלר לשלטון הרימו אנטישמיים בכל מדינות תבל את ראשיהם. מצד אחד סוכני הנאצים ששרצו בכל מדינות אפריקה הצפונית ומאידך השנאה של ה"קולון" לחזית העממית ליברלית עמד ליאון בלום גרמו להתגברותה של האנטישמיות באלג'יריה שחדרה והקיפה כמעט כל המפלגות הפוליטיות. עשרות עתונים הפיצו מדי יום ביומו מדי שבוע בשבוע רעל השנאה נגד יהודים. הפגנות ופרעות בהן השתתפו גם מוסלמים מוסתים היו על סדר היום ושוב הועלתה התביעה לבטל את צו כרמיה.
ד.
כך היה המצב עד שנת 1940 עת נכנעה צרפת והשלטון עבר לידי פטן וחבריו. שלטון זה היה לרוחו של ה"קולון". אחת מפעולותיו הראשונות היה בטול צו כרמיה. זאת אומרת החזרת יהודי אלג'יריה למעמדם לפני שנת 1870 והוא התחיל גם לנהוג אפליה חמורה כלפיהם שמטרתו היתה הרחקתם הגמורה מהחיים הרוחניים והכלכליים של המדינה מזימה שסוכלה רק על ידי פלישת בנות הברית לאלג'יריה ב-8 לנובמבר 1942. פלישה שהיתה מוכתרת בהצלחה רק תודות לחלקו של הנוער העברי בפעולות המחתרת.
"היהודים באלג'יריה מצו כרמיה עד השחרור" שהוצא על ידי מרכז התעוד היהודי בפריס ונכתב על ידי מיכאל אנסקי המנוח, המחבר כתב פרקיו האחרונים של הספר על ערש דוי, מוסר את ההיסטוריה המדינית של יהודי אלג'יריה תחת שלטון צרפת הוא מבהיר את הרקע שלהם ההתנגשויות התמידיות בין המתישבים הצרפתים והאוכלוסיה היהודית, רקע המסביר את העובדה המתמיה שבעוד שבצרפת גופא הגין רוב העם הצרפתי על היהודים מפני שלטונות וישי והצילום מידי הרוצחים הנאצים שתפו כמעט על הצרפתים באפריקה הצפונית פעולה עם השלטונות, ולפעמים רבות הרחיקו לכת בנוגע להנהגת החוקה האנטי יהודית יותר מאנשי וישי עצמם. המחבר שהשתמש בתעודות ארכיוני האדמיניסטרציה ובאחרים שהעמדו לרשותו על ידי ראשי הקהלה שנהלו את המשא ומתן עם השלטונות איננו מתאר רק השתלשלות המאורעות כי מצביע גם על מושכי החוטים שמאחורי גזרות אנטי יהודיות רבות. רבות הן הפרשיות הסתומות שהוא מאיר – מהן שלא היו ידועות לציבור הרחב לגמרי. רוב פרקי הספר מוקדשים לחיי היהודים תחת משטר וישי, מההתנגדות הפסיבית של האוכלוסיה היהודית כלפי רודפיה. ארגון העזרה ההדדית של הקהלות היהודיות שבלעדיה לא היו יכולים להחזיק מעמד לעומת נחשולי השנאה והאפליה עד פעולותיו הצבאיות של הנוער היהודי, פעולות שאפשרו את ההצלחה של פלישת צבאות בנות הברית לאלג'יריה.
הנוער היהודי משתלט על אלג'יר
ה.
החוק האנטי יהודי הראשון שהוחק על ידי שלטונות וישי והונהג גם באלג'יריה היה חוק העתונות של ה-27 לאבגוסט 1940. לפני מלחמת העולם השניה היתה קיימת בצרפת ובאפריקה הצפונית עתונות גדולה שהיתה מטיפה לשנאה גזעית ואנטישמיות. לפי חוקי הרפובליקה השלישית שאחד מתנאיה היה חופש הדבור היה קשה לרסן הסתה זו. אך עם התגברותה היתה ממשלת צרפת שבראשה עמד אז דלדיה נאלצת לחוקק את חוק מרשנד מה-27 לאפריל 1939 שמטרתו היתה להגן על קבוצות אנשים מפני הטפה לשנאה דתית וגזעית. בטול חוק זה על ידי ממשלת וישי היתה או לאנטישמים שהדרך להסתה פרועה פתוחה לפניהם.
הצו המודיע על בטול צו קרמיה פורסם בראשונה בעתונה הרשמי של ממשלת וישי ושבוע אחר כך, ב-14 לאוקטובר, בעתונו הרשמי של שלטון וישי באלג'יריה. השלטונת צפו להפגנות מצד המוני היהודים מהם נשללה האזרחות הצרפתית ממנה נהנו כבר אבותיהם ואבות אבותיהם ועל כן הפקידו משמרות מזויינים ברחובותיה הראשיים של הבירה, שפוקדו לפתוח באש על המפגינים. היהודים לא הפגינו. הם שמרו על קור רוחם ולא נתנו לאויביהם שמספרם עלה בהרבה עליהם הזדמנות לערוך בהם טבח. הם הסתפקו במחאות ובקשות לנציב העליון הצרפתי לאלג'יריה ולמרשן פטן – בקשות ומחאות שלא זכו לתשובה חיובית.
אחרי בטול צו קרמיה שהעניק באופן קולקטיבי את האזרחות הצרפתית ליהודי אלגיריה נשללה מהם גם הזכות לבקש את הענקת האזרחות באופן אינידבידואלי, זכות שהיתה לכל ילידי אלג'יריה ללא הבדל של דת או גזע. צעד זה הפך יהודי אלג'יריה לא רק מאזרחי צרפת לנתיניה כי אם לנתינים ממדרגה שניה, שזכויותיהם היו פחותות מזכויות הנתינים המוסלמים.
חוקי אפליה אחרים לא אחרו לבוא, יהודים הורחקו ממשרות במוסדות צבוריים ושרותי המדינה לפי חוק אחר פוטרו פרופסורים, מרצים ומורים מכל בתי הספר הממשלתיים. באבגוסט 1941 הונהג "נומרוס קלאוזוס" באוניברסיטאות. מספר הסטונדים היהודים הוגבל לשלושה אחוז מכלל הסטונדטים אם כי היהודים הוו 14 אחוז מהאוכלוסיה האירופית של אלג'יריה. באותו קיץ נקטו השלטונות באמצעים להנהיג את ה"נומרוס קלאוזוס" בכל בתי ספר המדינה במשך שנת הלמודים הבאה. מנהיגי היהודים השתדלו רבות אצל השלטונות למנוע בצועה של תכנית זו, אשר נוסף על האפליה שבה היתה מטילה על הקהילות היהודיות, שבשל הגזרות התכופות הורע מצבם הכספי, את המעמסה הכבדה להקים בתי ספר מיוחדים על חשבונן הן למען אותם התלמידים היהודים של איתקבלו לבתי ספר המדינה. משלחת של ארגון נפגעי המלחמה היהודיים שכל חבריה היו בעלי אותות הצטיינות התייצבה לפי קסביה ולה, קומיסר לענינים יהודיים בממשלת וישי שבאותו זמן סייר באלג'יריה ובקשו ממנו לשים קץ לאפליה בהצביעה על אהבתם ומסירותם של יהודי אלג'יריה לצרפת בימי מלחמה ושלום. כל ההשתדלויות לא הועילו. בין יתר חוקי האפליה הונהג בראשית שנת 1942 גם ה"נומרוס קלאוזוס" בכל בתי ספר המדינה.
מטרת הרחבת סטודנטים ותלמידים יהודים מבתי ספר הגבוהים, התיכוניים והיסודיים היתה לפגוע בחינוך היהודי. אך מזימה זו סוכלה, הקהלות היהודיות הקימו על חשבונן רשת חנוך מסונפת, באלג'יר נוסד בית ספר גבוה שם יכלו סטודנדים יהודים להמשיך בלמודיהם תחת פקוחם והדרכתם של פרופסורים ומרצים יהודים שפוטרו ממשרותיהם. בכל עיר וכפר הוקמו בתי ספר יהודים ששוכנו בבנינים צבוריים או פרטיים ונתמכו על ידי מוסדות יהודים או אנשים פרטיים. רמת הלימודים בבתי ספר אלה היתה גבוהה במיוחד.
הנהגת ה"נומרוס קלאוזוס" בבתי הספר הממשלתיים היה רק גילוי אחד של האפליה האנטי-יהודית החמורה שהונהגה בכל שטחי החיים. פורסמה שורה של צוים שמטרתם היתה הרחקתם ההדרגתית של היהודים גם מחייב הכלכליים של המדינה והחרמת רכושם. נאסר עליהם המסחר והעבודה בענפים שונים, במקצועות רבים הונהג "נומרוס קלאוזוס". מספר הרופאים, האדריכלים והמהנדסים היהודיים, שקבלו רשיונות לעבודה הוגבל. מן הראוי לציין שרופאים יהודים שנאסר עליהם להמשיך בעבודתם לא היו רשאים לשרת אפילו חולים יהודיים, דבר שהיה מותר לרופאים יהודים בגרמניה הנאצית.
פורסם חוק המיפה את כוחם של שלטונות וישי באלגי'ריה להחרים רכוש יהודי ולמנות קומיסרים על בתי מסחר ומלאכה יהודיים במטרה לחסלם או להעבירם לידי אריים.
כמו בשטח החנוך כן גם בשטת הסוציאלי ארגנו הקהלות עזרה עצמית, שנתנה תמיכה וסיוע לאלה שאמצעי הקיום נשללו מהם. אך המאמצים הנועזים והגדולים ביותר לא יכלו בהרבה להאיט את תהליך ההתרוששות שהחל להקיף את האוכלוסיה היהודית בעטין של הגזרות הרבות שנתכו עליה והביאוה לסף חורבן, אשר ממנו ניצלה רק על ידי פלישת כוחות בנות הברית לאלג'יריה בליל השמיני לנובמבר 1942. את הדרך לפלישה זו פינה הנוער היהודי שבאלג'יר.
ו.
באוקטובר 1940 החליטה קבוצה של צעירים יהודים באלג'יר, ששוחררו אחרי חתימת שביתת הנשק בין גרמניה וצרפת מהצבא הצרפתי, ושלא השלימו עם מפלת מדינתם, ועם המשטר האנטי-יהודי של וישי, לברוח לאנגליה ולהמשיך במלחמה בשורותיה של צרפת החפשית של גנרל דה-גול. תכניתם היתה לרכוש אניה ולהגיע באמצעותה לגיברלטר. אך בראשון לנובמבר פורסם חוק שאסר את הפלגתן של אניות בנות 4 טון ומעלה והתכנית בוטלה. לפי הצעת ד"ר רפאל אבולקיר החליטה הקבוצה שנמנעה ממנה היציאה מחוץ לגבולות המדינה על ארגון תנועת מחתרת. לשם זה נפתח בבירה "מכון לתרבות הגוף" ששמש מרכז לקבוצה שגייסה צעירים יהודים לשורותיה ופעולותיה הראשון היו ה(מ)פצת? חומר תעמולה דה-גוליסטית.
בשלב יותר מאוחר התקשרו ראשי הקבוצה, שהיתה אחר כך ידועה בשם קבוצת "גאוגרה" על שם מנהל "המכון לתרבות הגוף", מורה התעמלות לא-יהודי, שעד השחרור לע ידע על פעולותיו האמיתיות של "המכון", עם קבוצה אחרת של מתנגדי משטר וישי, שהיתה ברובה מורכבת ממלוכנים ושעמדה בקשר הדוק עם רוברט מורפי, מי שהיה יועץ השגרירות האמריקאית בפריס ואחר כך בוישי. לפי הסכם בין שתי הקבוצות אורגנו יחידות התנגדות היהודיות באלג'יר ואוראן לפלוגות מחץ, שהפקוד עליהן נמסר לידי קצינים צרפתיים מחוגי המלוכנים.
תהום אידיאולוגית גדולה היתה מפרידה בין שתי הקבוצות ששתפו פעולה, מצד אחד ריאקציונרים ומלוכנים ומאידך יהודים בעלי השקפה רפובליקאית. הנגוד ביניהם נתן אותותיו אחרי השחרור, כאשר אנשי הריאקציה בגדו בחבריהם היהודים. נשאלה השאלה איך היה בכלל אפשרי שתוף הפעולה בראשונה? רבים ההסברים שנתנו לדבר. ראשית כל: הרצון המשותף למגר את שלטון וישי. שנית: חוגי המלוכנים והריאקציה לא ידעו בשל תנאי המחתרת מהו ההרכב האישי של פלוגות המחץ. שלישית: ראשי הקבוצה היהודית שתפו פעולה עם החוגים העוינים להם בשל קשריהם עם נציגי ארצות הברית ובמיוחד עם מר רוברט מורפי.
רוברט מורפי, שהוא היום אחד מעוזריו הראשיים של שר החוץ האמריקאי מר פוסטר דאלס, היה במלחמת העולם השניה אחד האדריכלים של מדיניות ארצות הברית בכל הנוגע לצרפת. הוא היה יועץ השגרירות האמריקאית בפריס ואחר כך בוישי ובתור קתולי ממוצא אירי, היו לו מהלכים וידידים בחוגי שלטון פטן, הוא האיש, ששכנע את ממשלת ארצות-הברית לא לתמוך בגנרל דה-גול, שפעל למען מגור משטר זה כי אם לנסות לעורר אנשי משטר וישי להתקוממות נגד הגרמנים.
באפריל 1942 נמלט הגנרל ג'ירו משבי הגרמנים ומורפי הצליח לשכנע את שלטונות ארצות הברית לבחור בג'ירו כבאיש שיעמוד בראש קשר אנטי-גרמני באפריקה הצפונית. אחרי משא ומתן ממושך, משא ומתן שעליו לא נמסר שום דבר לגנרל דה-גול. בין שלטונות ארצות הברית וארגון המחתרת באפריקה הצפונית, הודיע מורפי לאחרונים שצבא ארצות הברית מתכונן לנחיתה באלג'יריה בסתו אותה שנה. ב-22 לאוקטובר התקיימה במקום מסויים בחוף הצפון אפריקני פגישה בין קצינים אמריקאים ובריטייים, שהגיעו למקום המפגש בסירות, לבין קציני המחתרת, בה נדונו תכנית הפלישה ושאלת התפקידים שעל פלוגות המחץ למלא. לקבוצות המחתרת הובטחה אספקה צבאית, שהיתה צריכה להגיע במקום המפגש בימים הראשונים של נובמבר.
משלוחי הנשק לא הגיעו, גם תאריך הפלישה נמסר לאנשי המחתרת רק ימים אחדים לפני מועדה. למרות העובדה שבזמן פגישת הקצינים חצה כבר הצי האמריקאי את האוקינוס, בדרכו לאפריקה הצפונית.
בינתיים התכוננו פלוגות המחץ ל"יום", מפקדת המבצעים קבעה את המטה שלה בדירתו של הד"ר הנרי אבולקיר. בששי לנובמבר התקיימה שם ישיבה, בה השתתפו בפעם הראשונה כל המפקדים ובה נמסר כי בלילה השני, ליל השביעי לנובמבר, ינחתו האמריקאים. שעת ההתקוממות נקבעה לאחת וחצי. על המורדים היה להחזיק במקומות התפוסים על ידיהם עד ארבע בבוקר שאז יוחלפו על ידי האמריקאים.
בליל השביעי לנובמבר בשעה הקבועה יצאו פלוגות המחץ מצויידים במעט הנשק אשר ברשותם לפעולה. שמונים אחוז מבין אלה שהשתתפו בפעולות אותו לילה היו צעירים יהודים. הם השתלטו על העיר לפי תכנית שנערכה מראש. הם ניתקו את קוי הטלפון והטלגרף עם חוץ לארץ. השתלטו על בניני הממשלה ומשרדיה, על תחנת השדור, מושב הנציב העליון, המטה הכללי של הצבא הצרפתי, על הנמל ומקומות אסטרטגיים אחרים. מפקדי הצבא הצרפתי ופקידים גבוהים של האדמיניסטרציה נלקחו בשבי, החיים בעיר היו משותקים, לשלטונות שהיו בשבי לא היתה אפשרות לגייס את הצבא שמנה 11,000 איש ועשרים אלף אנשי וישי מזויינים להתנגדות לאמריקאים. הנוער היהודי אפשר איפוא את הקדמותו של הצבא האמריקאי ללא מעצור.
אך הצבא האמריקאי לא התקדם בכוון לאלג'יר, אם כי בראשונה הודיעו, כי חצי מליון חיילים, אלפים של מטוסים ועשרות אניות קרב, נושאות אוירונים ואניות אחרות ישתתפו בפלישה, הרי באמת השתתפו בה לא יותר מ30 – 40 אלף חיילים. בשעות הראשונות של הלילה נחתו באלג'יריה לא יותר מארבעת אלפי איש. מטרת ה"בלוף" היה להפחיד את אנשי וישי ולאלץ אותם למשא ומתן. בשביל האמריקאים היתה הפלישה לאלג'יריה לא פעולה צבאית, כי אם מבצע פוליטי. בעוד שהנוער היהודי השתלט על הבירה וציפה לצבא האמריקאי, נהל רוברט מורפי עם אדמירל דרלן, שהיה שבוי בידי המתקוממים משא ומתן. רק אחרי ששלטונות וישי, שהיו אסירי המחתרת, הודיעו על נכונותם לשתף פעולה עם האמריקאים נכנס הצבא האמריקאי לאלג'יר.
השלטון של אנשי וישי באלג'יריה נשאר על כנו. גנרל ג'ירו, שהגיע מגיברלטר, ששם ניהר משא ומתן עם גנרל אייזנהואר ולא עשה דבר למען שחרור אלג'יריה נתמנה מפקד כוחות צרפת באפריקה הצפונית. אדמירל דארלאן נשאר בתפקידו כנציב העליון הצרפתי. האדמיניסטרציה נשארה כמו שהיתה רק לאחדים מאנשי ההתנגדות, שנמנו על חוגי הריאקציה והמלוכנים, נמסרו משרות בודדות, הנוער היהודי, אשר רק תודות לפעולותיו נכנעו אנשי וישי לשלטונות ארצות הברית, היה מאוכזב. היהודים קיוו למגור משטר וישי ולא להמשך שלטונו תחת חסות אמריקאית. משטר זה המשיך כעת במדיניותו האנטי-יהודית – יתר על זה, הוא רדף את הנוער היהודי שארגן את ההתנגדות נגדו.
פלישת האמריקאים לאפריקה הצפונית היווה מפנה מכריע במלחמת העולם השניה. שלב חשוב מאד בשחרור אירופה מעול הנאציזם. אך למען יהודי אלג'יריה שפינו את הדרך לצבא האמריקאי לא היתה היא שעת השחרור.
מאת: ט. פרשל מתוך "חרות" 10/09/1954 ו-24/09/1954.