אחרי מיטתו של איון גרינברג, עורך ה"ג'ואיש כרוניקל" בימי המאבק עם הבריטים
1.
סיפור היה רווח בקרב יהודי אנגליה: כשהיה רוורנד נושא דרשה לכבוד בר מצווה, היה. פונה לנער שהגיע לפרקו ואומר אליו: היה יהודי טוב, קנה בכל יום שישי את ה"ג'ואיש כרוניקל"?
ועוד היו מספרים: כל אימת שהממשלה הבריטית דנה בעניין הנוגע ליהודים, מאמריו הראשיים של ה"ג'ואיש כרוניקל" מונחים לפניה.
סיפורים אלה יש בהם כדי לשקף את ההשפעה הרבה שהיתה ל"ג'ואיש כרוניקל" בתוך הציבור היהודי באנגליה, ולא רק בציבור היהודי בלבד.
ואמנם זה עשרות שנים שהשבועון הזה הוא בן בית כמעט אצל כל משפחה יהודית במדינה. כבר לפני חמישים, שישים שנה היה נקרא על ידי כל שכבות האוכלוסיה היהודית, למן ה"גבירוקרטיה", אנשי הכספים של ה"סיטי", חובשי הצילינדרים, שדירות פאר להם בקצה המערבי ("וסט אנד") של לונדון, עד "ילדי הגיטו", ההמונים שזה מקרוב באו מתחום המושב שברוסיה ומאזורים אחרים באירופה המזרחית והתגוררו במשכנות עוני ב"איסט אנד", בקצה השני של העיר.
וכעבור עשרות שנים, לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, וזרם הפליטים מאירופה המרכזית השתפך למדינה – לא היו ימים מועטים עד שגם שילפי גזירות אלה, שעדיין לא נקלטו כל צורכם במדינה – גם אצלם נעשה ה"ג'ואיש כרוניקל" אורח קבוע לשבת.
ביום השבת היה היהודי האנגלי מפנה עצמו לקריאת ה"הטשס, מטשס אנד דיספטשס"[1], כלומר הודעות על לידות, חתונות והלוויות, כפי שהיו רגילים להגדיר דרך חיבה את תוכנו של העיתון. ואמנם היה ה"כרוניקל" מרבה לספר על חייהם החברתיים של יהודי אנגליה, אבל דבר זה לא היה אלא מקצת תוכנו העשיר של העיתון. במשך שנות קיומו פיתח השבועון שירות ידיעות מסועף, המספיק בידו לפרסם תיאורים מפורטים על מאורעות מסוימים בחיי היהודים ועל חיי היהודים בכללם במדינות שונות, ואפילו בפינות הנידחות ביותר. וזה עשרות שנים שלא רק הקורא הפשוט אלא כל העיתונות היהודית בעולם ניזונים מן הידיעות המתפרסמות ראשונה ב"כרוניקל".
אברהם בניש, אחד מן העורכים הראשונים של ה"כרוניקל", כתב פעם, שהעיתון מאחר לבוא לערי המדינה… לפי שנושאי המכתבים מעכבים אותו בידם, כדי לקרוא בו.
ואמנם היה ה"כרוניקל" נקרא הרבה גם בידי לא יהודים, ולאוו דווקא נושאי מכתבים, אלא גם בידי בני העלייה, אנשי החברה הגבוהה.
ימי שלטונה של המלכה ויקטוריה, ימי הזוהר של הקיסרות הבריטית, היו גם ימי התעניינות מלאה אהדה של האנגלים בעם ישראל. כבר לפני מאה שנה ויותר העלו לא יהודים באנגליה תוכניות לשיבת היהודים לארץ ישראל או להקמת מושבות יהודיות בה. המניעים של התוכניות הללו היו שונים: דתיים, הומאניטריים וגם פוליטיים, והצד השווה שבכולן שהיה בהן משום גילוי אהדה והבנה למצוקות העם המפוזר.
בימים ההם היתה יהדות אנגליה בת החורין והמאושרת שוקדת על חובתה לאחיה הסובלים והנדכאים במדינות שונות. היהדות האנגלית ראתה את עצמה כנציגתה האחראית של יהדות העולם, שמתפקידה להשפיע על שליטי הקיסרות הבריטית, האדירה שבממלכות, שיתבעו את עלבונם של בני העם הנרדף בעולם.
הללו היו ימי הזוהר של "ועד הצירים" ("בורד אויף דיפיוטיס") ליהדות הבריטית. סיר משה מונטיפיורי היה יוצא לשליחויות דחופות לתקנת מצבם של היהודים בעולם ובדרך פעולתו גילה תנופה וסמכות, כאילו לא היה נציגה של יהדות אנגליה במסורתו של הנדיב היהודי הגדול ועד מלחמת העולם השנייה היו פעילים, באמצעותה ובתמיכתה של הממשלה הבריטית, למען הבטחת זכויותיהם של אוכלוסי ישראל במדינות שונות.
בהפניית תשומת לבו של הציבור הבריטי וחוגי השלטונות למצב היהודים בעולם מילא ה"ג'ואיש כרוניקל" תפקיד חשוב ביותר. הוא שפירסם ידיעות ותיאורים מפרטים על פרעות, גירושים, גזירות – זמן מה היה מוציא תוספת מיוחדת שהיתה מוקצה לידיעות על סבלם של יהודי רוסיה תחת שלטון הצאר – ובמאמריו הראשיים היה קורא לפעולת הצלה מיידית.
כותרת אנגלית ועברית – "ספר זיכרון" – מתנוססת בראש עמוד השער של העיתון. ואמנם ספר זכרונות הוא לעמנו, ובתוך כרכיו המרובים כלולים דברה ימי עמנו במאת השנים האחרונות. מסופרות בו פרשיות נעלות, טראגיות ודראמתיות, של יישובים ושל קהילות שלמים וגם יחידים.
במשך שנות קיומו הארוכות של העיתון התרחשה גם אצלו – בתוך חדר המערכת, פרשה דראמתית בעלת משמעות ציבורית נרחבת. הימים ימי משבר גדול ביהדות בריטניה, שעה שאותה מלכות, שהיתה ימים רבים מלכות החסד בה"א הידיעה לעם ישראל, קמה להכרית את תקוותנו האחרונה בארץ אבותינו, תקווה שהיא עצמה טיפחה אותה והרבתה לעשות כל כך למען הגשמתה במציאות. במרכז הפרשה הדראמתית בחדר המערכת של ה"ג'ואיש כרוניקל" עמד עורכו של העיתון באותו זמן, אייוון גרינברג. אבל קודם שנייחד את הדיבור עליו נפנה לספר על אביו הגדול, ליאופולד גרינברג, שממנו ירש אייוון את משרתו ובדרכו הלך כל ימיו.
2
ליאופולוד גרינברג שימש עורכו של ה"ג'ואיש כרוניקל" במשך עשרים וחמש שנה. הוא ששיכלל ביותר את מדוריו ושירותיו של העיתון ויותר מכל עורך שהיה לפניו ולאחריו עשה למען גידולו.
הוא היה מידידיו ומתומכיו הראשונים של הרצל, בר השפעה בחוגים פוליטיים בבריטניה פתח לפני הרצל הרבה דלתות – ולאחר מכן, בימי מלחמת העולם הראשונה היה גם מסייע לווייצמן במאמציו.
בשנת 1907 עבר ה"ג'ואיש כרוניקל" לידי בעלים חדשים וגרינברג נתמנה לעורכו. מאז היה השבועון לשופר אדיר של הציונות הפוליטית.
אמנם היה ל"כרוניקל" עבר "ציוני" מכבר. אברהם בניש, שהיה אחד מעורכיו הראשונים, היה בצעירותו חבר לאגודת סטודנטים בווינה, והאגודה הגתה תוכנית להתיישבות יהודית בארץ ישראל. כשליחה של אגודה זו בא אברהם בניש בשנת 1841 ללונדון והתיישבה בה. כעבור שנים, כשנעשה עורך ה"ג'ואיש כרוניקל", היה א. בניש מפרסם מזמן לזמן קריאות להתיישבות יהודית בארץ האבות.
אף כשבא הרצל ללונדון בשנת 1895, פתח לפניו אשר מאיר'ס, עורך ה"כרוניקל" בימים ההם, את שערי העיתון להביע בו את דעותיו. וכך היה ה"כרוניקל" הבימה הראשונה, שבה פירסם הרצל את הצעתו לפתרון בעיית היהודים. הדבר היה בראשית שנת 1896, ארבעה שבועות קודם הופעתה של "מדינת היהודים" בווינה.
מאיר'ס הביא ב"כרוניקל" תיאורים אובייקטיביים של פעולות הציונים, וגם כתב בהערצה על אישיותו של הרצל – אבל היה קוץ באליה זו, שמאיר'ס התנגד ובעמדתו זו עמד העיתון עד ימיו של גרינברג.
ליאופולד גרינברג נשא את דגל הציונות הפוליטית ברמה. כקודמיו בעריכת ה"כרוניקל" נלחם אף הוא בתקיפות לזכויות היהודים באשר הם שם, התריע על הגזירות והרדיפות, וביחוד כונן את חיציו כנגד רוסיה הצארית. הוא היה אדם נועז ונמרץ, ולא נרתע מפעולות, אפילו ידע שלא ישרו בעיני השלטונות הבריטיים. כך פירסם בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, שעה שהיתה רוסיה בעלת בריתה של אנגליה, התקפות על ממשלת הצאר בשל התנהגותה האכזרית כלפי אוכלוסיה היהודים. ודווקא בשל עמדתו האיתנה והגאה זכה לכבוד והערצה בחוגים רחבים שלא מבני ברית.
השלטונות הבריטיים כיוונו את פירסומה של הצהרת בלפור באופן שתוכל להופיע ב"ג'ואיש כרוניקל", היוצא בכל ערב שבת, בזמן אחד עם העיתונות האנגלית היומית. המאמר הראשי הנלהב שכתב ליאופולד גרינברג לרגל המאורע של הצהרת בלפור הופץ על ידי שירותי המודיעין הבריטיים בצורת חוברת ובתרגום לשפות שונות בכל העולם.
בתקופה שלאחר המלחמה תקף גרינברג לעתים קרובות את מדיניותה של התנועה הציונית. הוא שמתחילתו לא היה מרוצה ביותר מן הנוסח הלא ברור של הצהרת בלפור, התנגד לכל פירוש של ההצהרה, שהיה בו משום המעטת האידיאל של הרצל. אף התנגד גרינברג להקמת הסוכנות היהודית המעורבת. אם מתכוונים באמת לשיתוף פעולה עם הלא ציונים – טען – הרי זה סופו של החזון הציוני, ואם סבורים להוליך שולל את הלא ציונים – הרי זה מעשה תרמית פוליטית.
לא נאריך כאן בתיאור מעשה תוקפו וגדולתו של גרינברג, שכתובים הם על הספר, שיצא לציון מאה שנות קיומו של ה"כרוניקל", והחומר שבו נאסף והוכן בידי בצלאל (ססיל) רות. אבל אין אני יכול לכבוש את סיפורו של פרט קטן אחד, שיש בו להדגים את גדולתו האנושית של האיש.
במשך שנים הרבה היה הרוורנד א. א. גרין, בשעתו אישיות ידועה בלונדון, ממשתתפי ה"כרוניקל". לימים נפרדו דרכיהם של גרינברג וגרין, ואף היחסים האישיים ביניהם לא היו טובים ביותר. והנה יום אחד ביקר גרין אצל גרינברג לשאול בעצתו. הוא היה מיואש. מלאו לו שבעים שנה ובני עדתו וידידיו עומדים לערוך לו מסיבה. בינתיים נפלה אשתו למשכב והיא חולה אנושה. בנסיבות אלה אי אפשר לו, כמובן, ללכת למסיבה. מצד אחר מפצירה בו רעייתו, שאיננה יודעת את חומרת מצבה, לקיים את המסיבה. אם ידחה את המסיבה יביא חרדה גדולה על רעייתו שתבין, שהיא חולה מחלה שתמות בה. מה עליו לעשות? גרינברג נרגש מאד, וחשב ומצא פתרון. הוא כתב "כתבה" על המסיבה, מסר אותה לסדר, והכניס אותה לטופס אחד של העיתון באותו שבוע. ביום חמישי בלילה הביא גרינברג בעצמו, והוא כבר חלש וחולה (הדבר היה כשנה לפני מותו), את "הגליון" לביתו של גרין. רעייתו קראה את ה"כתבה" ונהנתה. היא מתה כעבור ימים אחדים. "הגליון" הוחזר לאחר מכן למשרד ה"כרוניקל", ושם נשרף.
3
ליאופולד גרינברג נפטר בשנת 1931. כמה שנים שימש עורך ה"כרוניקל" יעקב ריץ', ובשנת 1936 לקח את מקום אביו ליד דוכן העורך אייוון גרינברג, הצעיר בבניו של ליאופולד גרינברג, שהיה חבר המערכת משנת 1925 ואילך.
עשר שנים שימש אייוון גרינברג בתפקידו כעורך. התקופה היתה רבת מאורעות ומכרעת בחיי העם היהודי. רדיפות היהודים בגרמניה, התפשטות האנטישמיות בכל העולם – וגם בבריטניה, המדיניות האנטי ציונית של הממשלה הבריטית, מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה ומאבק היישוב נגד השלטון המנדאטורי – אלה היו סמניה העיקריים של התקופה מבחינה יהודית.
בדומה לאביו, היה אייוון גרינברג ציוני מדיני, ציוני הרצלאי במלוא מובן המלה. בילדותו הכיר את הרצל, וחזון הרצל פיעם אותו כל חייו.
במאמריו הראשיים תבע אייוון את עלבון הציונות הגדולה והשלמה. בימי הפולמוס של תוכנית החלוקה, היה ה"ג'ואיש כרוניקל" מראשי הלוחמים בה. "זה למעלה משלושים שנה שעיתון זה תומך באידיאל של הרצל, ומתוך תמיכה באידיאל זה אנו מזהירים אזהרה חגיגית מפני קאריקטורה של אותה מדינה יהודית שעליה חלם", כתב ה"כרוניקל" במאמר ראשי, בפרוס כינוסו של הקונגרס הציוני העשרים, שנתבע להחליט אם לקבל או לדחות את תוכנית החלוקה.
ה"כרוניקל" ביקר קשה את מדיניות "הספר הלבן". לשיא בהגנתו על זכותו של עם ישראל לארצו הגיע בימי המשבר הגדול של התקופה הראשונה שלאחר המלחמה. היישוב התקומם נגד מבצעי מדיניות "הספר הלבן". אירגוני המחתרת היהודיים פעלו אז במשותף והלמו בבריטים. אוניות מעפילים ניסו לפרוץ דרכם למולדת. ה"כרוניקל" הביא תיאורים מפורטים על התנהגותם המחפירה של השלטונות בארץ כלפי היישוב היהודי, תיאר את מעשי האכזריות נגד המעפילים ומסר דינים וחשבונות מפורטים על "מבצעי תנועת ההתנגדות".
מתוך מאמריו הראשיים של העיתון נשמע קול עוז וגבורה. הוא מחה וגינה את ההתנהגות המחפירה של הצבא והשלטונות הבריטיים בארץ, ודיבר בהערצה על "צעירינו וצעירותינו הנלחמים בגבורה" למען עתיד העם. באחד ממאמריו הראשיים הביא גרינברג קטע גדול מתוך התזכיר שהגישה "ההגנה" לוועדה האנגלו אמריקנית וכתב, שאין שמץ גוזמה בהצהרת דוברי ההגנה, שמדיניותה של ההגנה נתמכת מתוך חירוף נפש על ידי כל איש ואשה יהודים בארץ ישראל, ומאחוריהם עומדים כל יהודי הגולה, חוץ לקוויזלינגים מועטים. גרינברג גם הביא את דברי הצהרת "ההגנה", שמלחמתה אינה מכוונת נגד העם הבריטי אלא רק נגד המדיניות האנטי ציונית המבוצעת על ידי הממשלה, וקרא לשלטונות שישובו ויחשבו את דרכם.
המאמרים היכו גלים. לורד וינטרטון תבע משר הפנים לנקוט צעדים משפטיים נגד ה"כרוניקל" על "הסתה להתקוממות". משרד המושבות מיחה על מדיניותו ש ה"כרוניקל". בעלי החברה, המוציאה את העיתון, זעמו. זה כבר לא היתה דעתם נוחה מעמדתו הציונית התקיפה של העורך, ועתה, בשעת המשבר, גמרו אומר לפטרו מתפקידו.
בחמישי ביולי 1946 הופיע בעיתון המאמר הראשי האחרון שנכתב בידי אייוון גרינברג. היה זה שבוע אחד לאחר "השבת השחורה" (29 ביוני), שבה אסרה ממשלת המאנדאט את חברי הסוכנות ומנהיגי היישוב. המאמר דן במאורעות האחרונים בארץ, וסיים בקריאה נלהבת לכל האירגונים היהודים, שיתלכדו לכלל חזית אחידה ובדברי עידוד ונחמה ליישוב הנתון במצור.
בשולי העמוד של המאמרים הראשיים באה "הודעה אישית":
"אנו חיים בזמן של התרחשויות כבירות בעולם היהודי" – נאמר בהודעה. "שוב הוטל גורל העם היהודי במאזניים כאחת מנקודות השיאים הגדולים והממושכים שהם מגופי סימניו של המהלך הדראמתי של האיפוס היהודי. צעירינו וצעירותינו בארץ מוכנים למסור את נפשם על מה שהם מאמינים בו באמונה לוהטת והם משלמים (את מחיר אמונתם) בנדיבות וללא היסוס בדם יהודי יקר. הללו הם זמנים, שכל אדם חייב לבחון בנפשו מהו הנכון והצודק ולפי צו מצפונו עליו לדבר ולפעול. זה עשר שנים היתה לי הזכות והכבוד להיות עורכו של העיתון הזה, וכפי שהרשני אלהים לראות את הנכון והצודק, השתדלתי לפעול".
הכותב ממשיך ואומר, שעם התפתחות המתיחות במצב היהודי נתגלה ניגוד ההולך ומתרחב בין הדעות שמצפונו כופה עליו ובין הדעות המוחזקות על ידי מינהלת העיתון, לפי צו מצפונם שלהם. "בימים קשים כאלה אי אפשר לו לרגש הכבוד לסבול פשרה בעניינים עקרוניים, שדעת הצדדים מחולקת בהם", ועל כן נאלץ הוא בצער רב לנטוש את עריכת ה"ג'ואיש כרוניקל". במשך ארבעים שנה היו אביו ע"ה, הציוני והעורך הגדול ליאופולד גרינברג, והוא עורכי ה"גו'איש כרוניקל", וברי, שניתוק הקשר הזה הוא דבר מצער ביותר. אבל חובה היא שהרגשות האישיים יפנו את מקומם בפני הדרישות של החובה ושל המצפון. ישראל סובלים ומקריבים עצמם בגבורה – רגשות וסנטימנטים אישיים דבר קל ערך הם".
בסוף דבריו נפרד אייוון גרינברג מקוראיו הנאמנים והסובלניים ומסיים:
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", ובחייכון וביומיכון יוחזר עמו שוב לארץ ישראל. בתפילה זו מתוך עומק הלב, הנני חותם זו הפעם האחרונה.
אייוון מ. גרינברג
עורך ה"ג'ואיש כרוניקל"
יציאתו של גרינברג מן ה"כרוניקל" לא עוררה את הסערה בציבור, שהיתה ראויה לעורר. גם מתוך המחנה הציוני לא נשמעו קולות של מחאה יתירה. גרינברג לא היה איש מפלגה. בלתי תלוי היה בכל. לעתים היה מותח בעיתונו הציונית על התנועה ותקף במיוחד את האירגונים הציוניים המקומיים על דרכי פעולתם בעניינים הנוגעים ליהדות אנגליה, על כן היו לו מתנגדים גם במחנה הציוני. הפובליציסטן והמנהיג הרוויזיוניסטי א. אברהמס כתב, שהאנטי ציוניים שמלאם לבם לפטר את גרינברג, בוודאי נתנו דעתם על כך, שגם כמה מן האישים הציונים לא ראו בעין יפה את קיצוניותו של גרינברג.
זמן קצר לאחר יציאתו מן העיתון ביקר גרינברג בארץ ישראל. הוא נפגש במחתרת עם מנחם בגין, מפקד האירגון הצבאי הלאומי, ולאחר שובו לבריטניה הצטרף רשמית למפלגה הרוויזיוניסטית. הוא עמד בראש הרשימה של הרוויזיוניסטים הבריטים לבחירות לקונגרס הכ"ב שהתקיים בסוף אותה שנה בבאזל והשתתף בו כציר. לאחר מכן היה יושב ראש המפלגה הרוויזיוניסטית בבריטניה.
הוא יצא למסע תעמולה למען האירגון הצבאי הלאומי. הופיע באסיפות ציבוריות באנגליה, אירלנד ודרום אפריקה, ובהן נשא מדברותיו על מצבה הפוליטי של הציונות וקרא לתמיכה במחתרת שנלחמה בשלטון הבריטי. נאומיו וכן המאמרים שכתב באותם הימים, ובהם ניבא לנצחונו של היישוב אם יידע לשמור על אחדות לוחמיו ולא יילכד במזימות הבריטים שרצו לסכסך ביניהם – עשו רושם רב.
***
זכורני, פעם כשיצאתי עם גרינברג מאסיפה, שוחחנו על יחסם של רבים מבני עמנו אל המאבק בארץ על שארית תקוותנו, ועל ההבדל שבין דורנו לדורות שעברו, שהרגישו בצער העם ומצוקתו באשר הוא שם. הוא אמר לי את הדברים הנוקבים האלה:
"היהודי שבגיטו היה לו גב עקום ושכל ישר. היהודי המודירני גבו ישר, אבל שכלו עקום".
לפני שבועיים מת אייוון גרינברג, והוא קרוב לשבעים. הוא היה בעל גב ישר, שכל ישר ולב ישר. יהי זכרו ברוך.
מתוך "הדואר" גליון כ"ב, י"א בניסן, תשכ"ו
[1] Hatches, matches and dispatches.