ביום הראשון של חג הפסח – בשנה השלישית לחורבן הבית השני – שלחו גיבורי מצדה יד בנפשם. תשע מאות וששים איש, אשה וטף, אחרוני המגינים של אחרון המבצרים במרד הגדול נגד רומא.
בשנים האחרונות נחפרו חורבות מצדה. נחשפו המבנים השונים של המצודה, אף נתגלו כלי בית, קטעי מגילות ומטבעות שהיו בידי המגינים.
עצמות הגיבורים לא נתגלו. תמהו שאלו החוקרים החופרים: היכן נעלמו, הרי כאן היו, וכאן שלחו יד בנפשם.
המפתח לפתרון תעלומה זו מוגש לנו במחקרו הגדול (באנגלית) של הפרופ' שאול ליברמן "החיים שלאחר המיתה בספרות הרבנית הקדומה" שהופיע בספר היובל לכבוד הפרופסור צבי וולפסון, שיצא לאחרונה בעריכתו.
באחד מפרקי מחקרו מתאר פרופ' ליברמן את אמונת העמים הקדמונים שבני אדם שלאחר מיתתם לא נטמנו גופותיהם באדמה או לא נשרפו כמשפט נוהגיהם הדתיים, לא תמצא נפשם מנוח. חרדים היו העמים האלה מפני העדר קבורה וגדולה היתה חרדתם זו מפחדם מפני המוות עצמו. לפי חוקיהם פושע שנדון ונהרג על ידי המלכות, היו מונעים ממנו חסד הקבורה והיה זה העונש החמור ביותר, בו יכלו לייסרו.
כיד בקיאותו וחדירתו הנפלאה מראה ליברמן על רישומים בספרי קדמונינו של נוהגי העמים ביחס לגופות מתיהם, ובייחוד של חוקיהם לא למסור הרוגי מלכות לקבורה. לענייננו נציין כאן רק אחדים מדברי חז"ל: המובאים ומוארים בקטע זה של מחקרו, והמלמדים אותנו על נוהגם של הרומאים בגופותיהם של הרוגי מלכות יהודים.
ידוע שזמן רב לא ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, וכאשר ניתנו לקבורה תיקנו חכמינו את ברכת הטוב והמיטיב, "הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה". בירושלמי (תענית ד', ח': ס"ט, א') מסופר על הרוגי ביתר: "כרם גדול היה לאדרינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו". היו שביקשו להגיה ולגרוס במקום: ולא גזר עליהם שיקברו – וגזר עליהם שלא יקברו. לפי פרופיסור ליברמן אין התיקון בגירסה אלא שיבוש. החוק הפשוט היה, שהרוגי מלכות לא ניתנו לקבורה, והיה צורך ברשיון מיוחד, בפקודה מיוחדת מטעם המלכות, כדי להביאם לקבורה. ומספר הירושלמי שאדריינוס לא גזר – לא פקד – עליהם שיקברו.
רבי עקיבא נתפס על הרבצת תורה נמסר להריגה ויצתה נשמתו באחד. במדרש משלי (פרק ט', מהדורת שלמה באבר, עמ' 62) מסופר, שיהודים סיכנו את נפשם וגנבו את גופתו מבית הסוהר בקיסריה. רבי עקיבא הרוג מלכות היה, על כן לא רצו השלטונות למסור אותו לקבורה.
במסכת שמחות, פרק ב', ט', נאמר: הרוגי מלכות וכו' מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתייאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. הפירוש: מאימתי מתחילין למנות להן ימי האבלות, משעה שנתייאשו מלשאול רשות מן השלטונות להביא אותם לקבורה אף על פי שעדיין לא נתייאשו מלגנוב הגופות. הרי מכאן ראיה מוכיחה שכל הרוגי מלכות היו זקוקים לרשיון המלכות כדי להביאם לקבורה.
גניבת הגוף היתה כרוכה בסכנת נפשות לחשודים בה, ועל כן אסרו החכמים בדרך כלל את גניבת הגופות. לפי זה מפרש פרופ' ליברמן את ההמשך שם במסכת שמחות:
"כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא שופך דמים בלבד אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות". ההדגשה היא על "הרי זה שופך דמים", כי גונב הגופה היה מסכן את נפשו, כאמור, אלא שהחכמים היו רגילים לכרוך יחד את העבירות החמורות ביותר. לפי זה מתקשר המאמר יפה עם הדברים הקודמים לו, משלימם ומבארם, ואין צורך בהגהה ובניתוק הדברים.
והנה עד כה היתה הדעה הכללית, שהגזירה על הרוגי ביתר היתה תופעה חד פעמית – ומתוך דיעה זו בא גריץ למסקנתו, שספר טוביה המדבר בשבחה ושכרה של קבורת המתים נכתב באותה תקופה. בא ליברמן והראה, שאין הדברים כן. הנוהג שלא לתת הרוגי מלכות לקבורה היה קיים במשך תקופות ארוכות ואצל עמים שונים – ובכך הוא מערער על קביעתו של גריץ ביחס לזמנו של ספר טוביה. ומתוך דבריו הננו גם למדים, מה היה יחסם של הרומאים לגופות הרוגי מצדה. הרומאים שראו במגיני מצדה מורדים במלכות, לא נהגו בגופותיהם מידה שונה משהיו נוהגים בגופות פושעים והרוגי מלכות אחרים. הם לא נתנו אותם לקבורה והשליכו אותם לבורות ושיחין, כפי שהיו רגילים לעשות להרוגי מלכות אחרים, ומסיבה זו לא נתגלו עצמות גיבורי מצדה בחפירות שנערכו במבצר.
*
הדברים נכתבים בפרוס הפסח, וקשה עלי להניח מידי את מחקרו של פרופ' ליברמן, השופע חידושים והארות נפלאות בלא להביא מתוכו הערה על מדרש אגדה של יציאת מצרים.
במכילתא מסכת דפסחא, פרשה י"ג, מסופר על המצרים: "כי אין בית אשר אין שם מת. רבי נתן אומר: וכי לא היו שם בתים אשר אין שם בכורות? אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן, היה עושה לו איקונין שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו הלילה (של מכת בכורות) נשחקת ונידקת ונזרית והיה אותו היום קשה בעיניהם כאילו אותו היום קברוהו"…
לכאורה הרי זה מדרש מוזר, והנה מצא ליברמן אצל פולגנטיוס הבאה מספר על עתיקות מצרים, בו מסופר אותו מנהג מצרי שעליו נמסר במדרש: "היה זה מנהגו של אב במצרים להקים לו צלם מבנו שמת לפני זמנו…". ליברמן מסביר את הדבר באמונה שהיתה מקובלת להקים על המצרים הקדמונים, שהנפטר כל זמן שקיים פסל או צלם של דמותו, עדיין יש בו סימני חיים, ולפיכך אם נשבר הפסל, נחשב הדבר בעיניהם כמיתה שנייה.
פעם אמר לי פרופ' ליברמן: אל תקל ראש באגדה אפילו במוזרה ביותר, אל תפליג אותה כי אינך יודע מתי תבוא שעתה ותתגלה לך משמעותה. תוך אמירתו זו ציטט את דברי המדרש על הפסוק: "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל (שמות ב' כ"ג). כי פרעב מת וחרטומיו אמרו לו שאין לו רפואה אם לא ישחטו לו מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבוקר וירחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, וכיון ששמעו ישראל גזירה קשה זו התחילו מתאנחים וקוננים".
"מדרש פליאה? – המשיך הפרופ' ליברמן ואמר: לא! מדרש נפלא באמיתותו. כבר לפני יותר ממאה שנה העיר מ. זקס (בייטריגיע, חלק א', ברלין 1852 עמ' 43) על דברי פליניוס המספר, שכאשר נצטרעו מלכי מצרים היתה מחלתם הרת אסון לעם, לפי שהיו זקוקים לדם בני אדם למזג בהם את אמבטיות המלך. ואמנם כמה מבוררים דברי חכמינו, אפילו באגדות שבהם".
מתוך עיתון הצופה, יום ו' 08.03.1966