באסופת מאמריו של אברהם מאיר הברמן "כתב, לשון וספר" (ראובן מס, ירושלים, תשל"ג) יש מסה קטנה ומלאת חן בשם "הכנסת אורחים" ובה דברי ראשונים ואמרות-עם על מידת הכנסת אורחים, על בעל הבית ועל רעייתו ועל האורח הבא בצל קורתם.
בסיום המאמר מובאים ארבע נוסחאות של שיר על האורח מן המאה השבע עשרה. שלוש מהן באות מכתבי-יד, ואחת מן הספר "מראה מוסר" לר' זליגמן אולמא.
הננו לצטט זה האחרון:
יום ראשון אורח
יום שני טורח
יום שלישי סורח
יום רביעי היה בורח
יום חמישי יאמרו: עלה קרח!
יום ששי כל עולם מר צורח.
מלבד ארבעה המקורות המובאים על ידי הברמן, ידועים עוד שני מקורות לנוסחאות שיר זה: ספרו "פלורילגיום הבראיקום" לבוקסטורף הצעיר וכתב-יד מן המחציה הראשונה של המאה השש-עשרה ששטיינשניידר תיאר אותו בשנתונו של בריל, וכבר צויינו שני המקורות האלה על ידי ישראל דוידזון בספרו "אוצר המשלים והפתגמים" ("מוסד רב קוק", ירושלים תשי"ז, עמ' 27).
אך דומה שהשיר הזה הוא בהרבה עתיק יותר מן המאה השש-עשרה. אמנם אין לנו מקור מפורש מזמן קדום יותר, אך הדו של השיר על האורח עולה משיר אחר שקדם לו הרבה בזמן.
ב"שיר היחוד" (ליום רביעי) נאמר:
וכגבור אין איל, וכאורח
נס ובורח מר צורח.
המלים מר צורח, הן אמנם צירוף מקראי (צפניה א, יד), אך כל המשפט כולו "וכאורח נס ובורח מר צורח" יש בו מסממני המלים אשר בשיר על האורח שהבאנו למעלה. הציור ב"שיר היחוד" בו אלוקים איננו "כאורח נס ובורח מר צורח", דומה שאינו מוצלח ביותר, ומתקבל על הדעת כי מחבר "שיר היחוד", או מי ששת נוספות עליו*), לקח לו כאן חרוזים מן המוכן.
"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"
דברי ראשונים היו למליצות בפי אחרונים. הוציאו דברי מקרא או מאמר חז"ל מכוונתם הראשונה ותלו בו רעיונותיהם ודעותיהם הם. אך דומה שלא רבים הם המקרים שפסוק או מאמר שלם ילבשוהו ארבעה וחמישה מובנים שונים.
מאמר התלמוד "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ, א ועוד) הפכו והפכו בו אחרונים ואחרוני אחרונים.
הראשון לפרש אותו בדרך המליצה היה המהרש"א. אשרי האיש שתלמודו בידו, שלימודו אינו רק בפה אלא בידו, יד ממש, כותב הוא דברי תורה, ועל ידי כך יורד לעומקם, כי "עיקר הלימוד … הוא הלימוד שבא מכתיבת-יד, על כן נקראו החכמים סופרים" ("חידושי אגדות" ב"ב, י, ב).
כמאה שנה לאחר המהרש"א היה מי שדרש המאמר באופן דומה, אך בשינוי. אשרי האיש שלימודו אינו רק בפה, אלא בידו – כלומר, מנענע הוא ידיו ומראה באצבעות בשעת לימודו מתוך להט פלפולו ועומק עיונו. וכך כותב ר' זליגמן מרגליות בספרו "חבורי לקוטים" (ויניציאה תע"ה): "וכבר אמרו חז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וקשה למה אמר תלמודו בידו, ולא בפיו, אלא קאי על לימוד הש"ס שצריך עיון גדול וצריך לפלפל בו היטב… כי דרך הפלפול הוא בידיו, שמכין ומקשקשין זה לזה…"
ושוב נדרש המאמר באימרה עממית, ששמעתיה מפי ישעיה ברגר: תלמודו בידו – עושה, מקיים הוא לימודו, בחינת "נאה דורש ונאה מקיים".
בשנת תפ"ג החלו להדפיס בווילהרמרשדארף גמרות בתבנית קטנה "כרך קטן" כלשון הזמן ההוא, מהדורת-כיס בשפת זמננו. כתבו בשער המסכת (הנני לצטט לפי מסכת מכות, תפ"ד): "…ונדפסו בכרך קטן למען ישא כל אדם בחיקו, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…" פירוש אשר האיש שספר תלמודו תמיד עמו, תחת ידו.
בשנת תי"ד נדפס בקושטא הספר "מנחת יהודה". ביאור על פירוש רש"י לתורה מאת ר' יהודה איילינבורג. בדברים שמעבר לשער מספר המגיע כיצד הגיע הספר לקושטא. רגיל היה ללמוד אותו בארץ פולין "שפתותיו שושנים חכו ממתקים". לאחר בואו לקושטא ביקש "ברחובות ובשווקים את שאהבה נפשי הספר הלז ולא מצאתי אפילו אחד", והנה חנן אותו ה' והגיע לקושטא מוהר"ר דוד יפתח "והביא זה הספר עמו". והמגיה קורא עליו: "אשר מי שבא לכאן ותלמודו בידו".
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" גליון ט טבת תשל"ד
*) חרוזים אלה ועוד אחרים חסרים בכ"י מחזור נירנברג, אך מצויים הם בכתבי יד אחרים, ואף אם נוספו לשיר עתיקים הם. עיין א. מ. הברמן "שירי היחוד והכבוד" (מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ח) עמ' קצז. ועיין דברי ד"ר זליגמן בער על חרוזים אלה בסידורו "עבודת ישראל" עמ' 141.
