(מגבלות של רופאים)
ידוע מאמר אדמו"רי-חסידים, ואין הוא רק מאמר שלהם, כי התורה נתנה רשות חרופא לרפא, אך אין לו רשות להביע דעה שאין תקוה לחולה.
מסופר על ה"חוזה" מלובלין בי בא אליו קרוב-משפחה חולה וביקש ממנו שיתפלל עליו, כי הרופאים התייאשו מחייו. אמר לו: על דברי הפסוק "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) אמרו בגמרא (בבא קמא פה, א) "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". רק לרפא התירה התורה לרופאים. להתייאש מחיי החולה לכך אין כוחם יפה ("עטורי תורה" לא.י. גרינברג, על שמות כא, יט).
בדומה לכך מסופר על רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב: פעם בא אליו איש להזכיר חולה מסוכן ובמרי שיחו סיפר כי הרופא כבר אמר נואש לחייו. נענה רבי יצחק אייזיק ואמר, בהצביעו על דברי חז"ל על "ורפא ירפא", כי רק לרפא יש רשות לרופא, אך לא להתייאש מחיי אדם ("פאר יצחק" לר' מיכאל הכהן בראווער, פרק י"ט).
מעניין כי שניים מגדולי ישראל, ממחנות שונים, הגאון האדיר רבי יוסף זכריה שטרן, רבה של שאוול שבליטא, והאדמו"ר רבי שלום דובער מליובאביטש, לא רק שהגיבו באותו אופן – בזעם ובהבטחת חיים לחולה – כאשר הוגד להם כי הרופאים אמרו נואש לחיי אחד ממכריהם – אלא גם השתמשו באותם המלים והביטויים.
מספר הרב יוסף בוקסבוים בהקדמתו לשו"ת "זכר יהוסף", חלק אבן העזר (מכון ירושלים, תשנ"ד):
מעשה באשה בשאוול ששנים אחדות אחרי נישואיה חלתה מאוד. הורפאים אמרו נואש לחייה. הבעל מיהר אל רבי יוסף זכריה שטרן, רבה של העיירה, וזעק: הושיעה נא רבנו! מה קרה? – שאל הרב שהיה רכון על ספריו וכתביו. סיפר לו הבעל כי אשתו הצעירה נוטה למות. הרב שהיה מקפיד מאד כאשר הפריעוהו בלימודו, השיב: מה אתה רוצה? הרי אינני רופא! הבעל לא הירפה מהרב: הרופאים אומרים שאין תקוה, והיא תמות, והרי הרב בירך אותנו בחתונתנו כי נבנה בית נאמן בישראל לשם ולתפארת. "קם הרב ממקומו, דפק בכל כוחו על השולחן ואמר בכעס: הם – הרופאים – אינם בעלי בתים, אשתך תחיה עוד חמישים שנה, ועתה סור ממני, והנה לי להמשיך בתלמודי".
הרב בוקסבוים שמע את הדברים מאת הרב מרדכי גימפל הכהן וואלק, בן גיסו של הרב יוסף זכריה שטרן, ששמע אותם מן האשה בה היה המעשה. נתקיימה באשה זו ברכתו של אותו גאון. היא החלימה, חיתה שנים רבות והגיעה לזקנה. היא ובעלה הקימו בית לשם ולתפארת.
והנה המסופר על האדמו"ר רבי שלום דובער מליובאביטש: במלחמת העולם הראשונה גלה האדמו"ר זצ"ל לרוסטוב, שם נפטר בב' ניסן תר"פ. בקונטרס "אשכבתא דרבי" מאת הרב משה דובער ריבקין (הוצאה שניה, ניו-יורק, תשל"ו, עמ' 11) נמסר כי היה אז בגולה ברוסטוב גם הגאון רבי יצחק יואל רפולוביטש, רבה של קרמנצ'וג. הוא חלה במחלת הטיפוס. המחלה גברה מיום ליום עד כי באחד הימים אמר הרופא שבדרך הטבע אין תרופה ותקוה. שמע את הדברים הרב יעקב לנדא (לימים רבה של בני ברק). הוא נבהל מאוד ומיהר לספר אותם לאדמו"ר זצ"ל. הלה נתרגש מאוד. הוא קם מכסאו ופסע בחדר איזו פסיעות אנה ואנה… ואמר בהתרגשות ובקול: עה, עה, זיי זיינען ניט קיין בעלי בתים. איך זאג ער וועט זיין געזונד (הם אינם בעלי בתים. אני אומר שהוא יחלים), וכפל עוד פעם: איך זאג ער וועט זיין געזונד (אני אומר שהוא יחלים).
הכותב מוסיף כי עוד באותו יום הודה הרופא שניכר שינוי לטובה במצב החולה. כעבור כמה שבועות החלים החולה לגמרי וקם ממיטתו. הוא חי עוד כט"ו שנים ונפטר בירושלים זקן ושבע ימים.
הצופה
ו' טבת תשנ"ו