(אחרי ארונו של דוד פרנקפורטר ז"ל)
פניו הפיקו עצבות. לעתים קרובות היה הוגה בימי האימים של מלחמת העולם השניה ואסון עמו הנורא. הוא היה שואל את עצמו במה הוא זכה להישאר בחיים בעוד מיליונים מאחיו הושמדו.
אלה לא היו יסורי מצפון, נקיפת הלב של מי שעמד על דם אחיו, שהיה בידו לחוש לעזרתם בצר להם ולא עשה כפי יכולתו, לא, לא היתה לו סיבה להרגשת אשמה, והרהורי חרטה. אדרבא, הוא עשה מה שהיה ביכולתו לעשות ולמעלה מכך. עצבותו נבעה מהזדהותו המלאה עם גורל אחיו. הוא חירף נפשו למענם, כדי לעורר את מצפון העולם לצרתם. הוא סבל למענם, אלא שסבלו לא הועיל להצילם: והוא לא רצה ולא יכול היה לשכוח את עינוייהם ומותם.
הזדהות זו היא שזיעזעה אותו לפני ארבעים ושש שנים ונסכה עליו רוח גבורה לקום יחידי נגד החיה הגרמנית, היא ששמה את האקדח בידו, שנים קודם שהכריזו מעצמות הברית מלחמה על גרמניה של היטלר, שנים קודם שנתעוררה שארית הפליטה בגיטו בווארשה ובשאר קהילות ישראל שבמזרח אירופה למרוד במרצחיהם ולעמוד על נפשם במערכת גבורה נואשת, אחרונה. הוא כונן את נשקו כנגד הנהגת המפלגה הנאצית, שהשפילה את כבוד עמו וקיפחה את זכויות האדם שלו, קודם שהחליטה היא לסלקו מעל פני האדמה.
בתחילת שנת 1936, בדאבוס שבשוייץ, התנקש דוד פרנקפורטר בחייו של ווילהלם גוסטלוף, מנהיג הנאצים במדינה זו.
אמר לי המשורר אורי צבי גרינברג ז"ל: "מעשהו של פרנקפורטר גדול היה ממעשהו של שווארצבארד, נוקם דמם של יהודי אוקראינה, שנשפך בימי המהפכה הבולשביקית. בשנת 1926 כאשר שווארצבארד התנקש בפטליורה, שוב לא היה הלה מפקדו של צבא הפורעים האוקראיני, ואילו פרנקפורטר שלח יד בנציגה וסוכנה של ממלכה אדירה".
היה במעשהו של פרנקפורטר התגרות במעצמה גדולה, במשטר שדיכא באכזריות כל התנגדות בתחום שלטונו וידו היתה נטויה גם מעבר לגבולותיו לרדוף ולרצוח את כל השנואים עליו.
ואמנם, היה דוד פרנקפורטר מוכן למות על מעשהו, ולא עוד אלא מנוי וגמור היה עמו בראשונה, שלא לפני בית דין של מטה יתן דין על מעשהו. עם ביצוע ההתנקשות אמר לשלוח יד גם בנפשו שלו.
הוא נולד בשנת 1909 בקרואטיה, שם שימש אביו בקודש. הוא היה בן למשפחת רבנים, שהצמיחה מנהיגים רוחניים מזה דורות רבים.
בעודו ילד, לבו יצא לאחיו בני עמו הסובלים במרחקים. הרבה דיברו בבית על ענותם של יהודי גליציה במלחמת העולם הראשונה. בעיניו ראה יהודים עניים מגליציה מבקרים בבית אביו הרב לבקש את תמיכתו. והנה חולה הילד, אחוז קדחת. האם מנסה להאכילו קצת לחם וחלב. הילד בן השבע שדעתו מיטלטלת בהזיות החום דוחה את המאכל וצועק: "שלחי את המזון אל הנשים היהודיות שבגליציה". רגש האחריות לאחיו והשתתפות בצערם פועמים בו כל ימי חייו.
את חינוכו היסודי והתיכוני קיבל בארץ מולדתו. הוא למד רפואה בלייפציג ובפרנקפורט דמיין. לאחר עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה והמשיך לימודיו באוניברסיטה של ברן, בירת שוייץ. עד ראייה היה לרדיפות יהודי גרמניה. יהודים הוכו והושפלו בפרהסיה, פוטרו ממשרותיהם, נושלו מעמדותיהם. רכושם נשדד חרפה וכאב צורבים בנפשו. האין מי שיקום להגן על דם היהודי, על כבודו על רכושו?
ובאין מגן ומציל נתעורר הוא עצמו להיות לנוקם דמם ועלבונם של אחיו. גמל בלבו הרעיון להתנקש במנהיג נאצי. יריותיו יעוררו את מצפון העולם לסבל יהודי גרמניה, יילמדו את הנאצים לקח שהיהודים גם הם בני , וישמשו מופת ודוגמה לנוער היהודי.
גם לאחר שעבר לשוייץ לא מצא מנוח לנפשו. הידיעות על המתרחש בגרמניה אפפוהו כאב ויגון. אי אפשר לו עוד להתמסר ללימודים. כיצד יכול להרהר ולדאוג לעתידו, שעה שאחיו נרדפים ומושפלים? הוא שוקד על תוכניתו לשלוח יד באישיות נאצית. באותו זמן בא גבלס לג'נבה להודיע על פרישתה של גרמניה מחבר העמים. אבל המנהיג הנאצי מוקף היה משמר חזק, ומן הנמנע היה להגיע אליו.
בנובמבר 1935 שומע פרנקפורטר בפעם הראשונה על יליד גרמניה ונתינה, וילהלם גוסטולף, מנהיג הנאצים בשוייץ. גוסטולף עמד בראש תנועה מסועפת ושירות ריגול מפותח, שנועדו לפלס אל הדרך להשתלטות הגרמנים על המדינה הניטראלית.
הוא מחליט להתנקש בגוסטולף. למניעים היהודיים למעשהו מצטרף מעתה גם הרצון להגן על שוייץ מפני החתירה הנאצית.
במשך כמה שבועות התכונן למעשהו. בסוף ינואר 1936 הוא יצא מברן לדאבוס, מקום מגוריו של גוסטולף. ב-4 בפברואר הוא כתב מכתב פרידה לאביו ולאחיו ולאחותו.
"…לא אוכל שאת עוד את צרת עמי. נקעה נפשי בחיים. מי יתן וינקום ה' על כל אשר עולל לנו. רצוני להיות כלי שרת קטן בידו."
באותו יום הוא הולך לביתו של גוסטולף. הוא מבקש לראות את המנהיג הנאצי. הכניסוהו לחדר עבודתו של גוסטולף. שעה שמופיע הלה בחדר, יורה בו פנקפורטר חמש יריות. הנאצי נופל מת לרגליו. המתנקש בורח מן המקום. כעבור זמן קצר הוא מסגיר את עצמו לשלטונות.
היריות שנורו בדאבוס הדהדו בכל העולם. הו עוררו זעם בגרמניה. אבל היו גילויי הבנה ואהדה למעשהו של פרנקפורטר בארצות אחרות. נוסדו ועדים של יהודים ולא יהודים לסייע לאיש שנקם את כבוד עמו הנרמס. שלום שווארצבארד, משהגיעה אליו הידיעה על הרצח בדאבוס, צהל: מצאתי תלמיד! כעבור זמן מה הוא יוצא לשוייץ. ביקש לחבק את פרנקפורטר. אבל שלטונות שוייץ לא הניחו לו להתראות עם המתנקש. אמיל לודביג, הסופר היהודי גרמני הנודע, כותב חוברת להגנתו של הצעיר היהודי שלא יכל שאת את אדישותו של העולם, העומד על דמי עמו ומחריש.
בסוף שנת 1936 התקיים המשפט בחור. פחדה של שוייץ הקטנה מפני שכנתה החזקה, הטיל צלו על המשפט. אף אם היו בין השופטים בעלי נפש שרחשו הבנה ואהדה לנאשם. חששו לגלות את לבם. פרנקפורטר נדון לשמונה עשרה שנות מאסר.
הוא לא ריצה את כל תקופת עונשו. בסתיו 1944, שעה שכבר היתה מפלת גרמניה קרובה, העלו כמה חוגים בשוייץ את התביעה לשחרר את פרנקפורטר. הם נימקו את תביעתם בזה, שבנטילת נפשו של ראש החותרים תחת משטרה הדמוקרטי של שוייץ עשה המתנקש שירות רב למדינה. פרנקפורטר חונן זמן קצר לאחר גמר המלחמה.
למעלה מתשע שנים ישב בבית הסוהר. הימים, ימי זוועה שלא היתה כדוגמתה בכל תולדות עמנו. יהדות אירופה הלכה והושמדה, ופרנקפורטר מסוגר בתאו. נפשו יוצאת אל אחיו המעונים ואין בידו לעזור. לבו שותת דם על בני עמו המוצאים להורג. מודאג הוא ביותר על גורל בני משפחתו, שבגלל קירבתם אליו, נתונים הם בסכנה גדולה משל אחרים.
אף חייו שלו היו בסכנה. היה חשש מפני פלישת הגרמנים לשוייץ המבודדת והמנותקת. אף גדול היה החשש שהגרמנים, ההולכים מחיל אל חיל, ילחצו על שווייץ הקטנה שתסגיר לידיהם את פרנקפורטר.
"תודה לא-ל שלא נפלתי בידי הגרמנים" – היו דבריו הראשונים של פרנקפורטר בשעה שנפגשתי עמו.
הוא משך בכתפיו. "וכי מה היה, אילו נפלתי בידיהם? עוד חלל אחד נוסף על ששת המיליונים". השיב בקול נוגה. והוסיף: "אבל הם לא היו תופסים אותי חי. נשאתי עמי סכין גילוח כל אותם הימים. אילו הייתי מרגיש שבאים לקחת אותי הייתי מאבד עצמי לדעת".
זמן קצר לאחר שיחרורו מבית הסוהר, עלה לארץ.
בשנת תש"ח הופיעה האוטוביוגרפיה שלו "נקם", בה תוארו באריכות ההתנקשות, המשפט והשנים שעשה בבית הסוהר. ברם מלבד יציאה זו לרשות הרבים, נחבא אל הכלים.
עם בואו לארץ ביקש להצטרף לקיבוץ.
"באתי לארץ אליה נשאתי את נפשי מימי נעורי. לא רק לחיות בה רציתי, אלא גם לעבוד את אדמתה, לחונן עפרה", אמר אלי.
אבל מצב בריאותו הרופף לא הניח לו לעסוק בחקלאות, ובאין ברירה עבר לעבוד במוסד לילדים פליטים מטעם הסוכנות היהודית. אהבתו הגדולה לעמו, שלא מצאה לה אפיק למעשים בימי שבתו בבית הסוהר, מצאה סוף סוף פורקן בעבודתו עם הילדים שהגרמנים גזלו מהם את הוריהם וביתם.
מאוחר יותר פנה לעבודה בקרב העולים החדשים, והיה עוזר להם להכות שורשים בארץ. בשנת 1951 סיפחוהו למשרד הבטחון, תחילה במחלקה לנפגעי מלחמה, ולאחר מכן במחלקה לציוד רפואי.
"אותן השנים שיכולתי להיות לעזר לאלה שהיו זקוקים לעזרה, לילדים פליטים, לעולים חדשים ולנפגעי מלחמה, היו השנים המאושרות בחיי", אמר לי.
בזמן שעבד במחנה פליטים נפגש עם מי שנועדה להיות חברתו לחיים: ברוריה הלר, בת גליציה, שעל גורל הקהילה היהודית שלה התאבל פרנקפורטר בילדותו. לשני ילדיהם קרא בשמות הוריו: משה ומרים.
שעה שדיבר עמי על רעייתו וילדיו נדמה היה שאורו לרגע עיניו העצובות.
בימים אלה הגיעתנו מן הארץ הידיעה המעציבה: דוד פרנקפורטר איננו. יהי זכרו ברוך!
מתוך ישראל שלנו 8.13.1982