.1
"…וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"… (שבת כא, ב).
מאז ומתמיד ראו בנר שהיה הולך ומאיר יותר מכדי מידתו – נס מבשר טובות.
מוסרת בידינו שבזמן שישראל היו חביבים לפני המקום היה הנר המערבי אשר במנורה דולק יותר מכדי מידת שמנו. נר זה היו נותנים בו שמן כמידת חבריו, כלומר שיעור שמן ללילה אחד, והוא היה דולק והולך לילה ויום. והיה נס זה לעדות "לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב, ב; ועיין תוספתא סוטה פרק יג, ז).
רבינו שלמה לוריא מספר בהקדמותיו לספרו "ים של שלמה" כי מן השמים ניתן לו סימן כי מוסמך וראוי הוא להיות מורה הוראות בישראל. ואלה דבריו: "גם נסיון אחד בא לידי בלילה על ידי נר מצוה ותורה אור כאילו הראוני מן השמים ונתנו לי הורמנא ואמוץ כוח ממלכותא דרקיע ופתחו לי שערי אורה, לומר עסוק בתורה, דון ואסור והתר והורה, הוי גבור שבחבורה. כתוב על ספר…" (לפי ההקדמה לספרו על בבא קמא. לשון דומה בהקדמות למסכתות אחרות).
רמז זה שהרש"ל רמז לנו, פירש אותו ר' צבי הירש קיידנובר בספר "קב הישר", פרק צ"ו: "ושמעתי מפי מורי ע"פ קבלה שהענין הוא כך. כשהיה הרב ר' שלמה לוריא ז"ל מחבר ספרו, 'ים של שלמה' אירע לו שהיה רק נר קטן דלוק לפניו והיה זמן קרוב להכבות והיה דלוק כמה שעות יותר משלושה וארבעה נרות שלמים. וזה העיד עליו תלמידו ונכדו וז"ל בעל הנר הכיר בנרו כי ה' עמו…".
וסיפור זה מוסר גם החיד"א בספרו "שם הגדולים" בערך "שלמה לוריא"[1].
רבי אליעזר אשכנזי, המכונה איש צבי, מגאוני ועד ארבע הארצות ואב"ד ור"מ בק"ק אפטא שבגליל קראקא, חי סמוך לדורו של הרש"ל. הוא חיבר חידושים על כל מסכתות הש"ס בשם "דמשק אליעזר" אך עלה בידו להביא לדפוס רק חיבורו על מסכת חולין (לובלין ת"ו). בהקדמה לספר זה הוא מוסר על גילוי חזונות ואותות כי מב"ד של מעלה הסכימו להשפיע עליו רוב תורה וחכמה. וכך כותב הוא בין היתר: "זר הבא ליטהר מסייעין לו, משען ומשענה ומסעדה… נפלאות מתורת ה' ואדברה כי נגידה, מנר קטן למדתי כל הלילה ולא עמדה…".
.2
והיו שראו בנר שדלק פחות מכדי מידתו, שכבה בטרם עת, סימן מהלך אימים. וכבר נזכרת אמונה עממית זו בתלמוד. אמר רבי אמי: מי שרוצה לדעת אם יוציא שנתו אם לא, ידליק נר בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, בבית שאין מנשבת בו רוח. אם דולק הוא כל הזמן שהשמן בתוכו – יוציא שנתו (הוריות יב, א; ורש"י שם). מכלל הן אתה שומע לאו. אם אין הנר דולק עד תומו. לא מובטח לו שיחיה. (עיין במהרש"א).
מנהג עתיק שביום הכפורים מרבים להדליק נרות בבית הכנסת. טעמים שונים ניתנים לדבר בספרי הראשונים. היו שהדליקו נרות נשמה לנפטרים. והוא היום מנהג פשוט בעמנו, והיו שהדליקו נרות לזכות החייים. היו אנשים שלבם דאג בקרבם כאשר נרם כבה בטרם זמנו.
מספר רבי יהודה בן הרא"ש בצוואתו על זקנו רבי יחיאל: "…ויהי בליל יום הכפורים בשנת כ"ד לפרט בתחילת הלילה כבה הנר של זקני ז"ל שהיה לו בבית הכנסת כי כן נהגו באשכנז שכל זכר מדליקין בשבילו נר של שעוה בבית הכנסת בערב יום הכפורים שיש בו שיעור שידלוק יום ולילה. ובחול המועד של סוכות נפטר זקני ז"ל…"
ושוב מסופר ("חמדת ימים" חלק ד', עמ' עח, א, לוורנו, תקכ"ד; והדברים מובאים על ידי מ. י. ברדיצ'בסקי בספרו "ממקור ישראל" חלק ה, עמ' קצז): מעשה ברב וחסיד אחד שכבה נרו בליל יום הכפורים וימת לבו בקרבו כי אמר הן גועתי, אבדתי. וברוב צערו הירבה והפציר בתפילה ובכיה גדולה על זאת כל יום הכפורים. וגם בלילה לא שכב לבו בליל מוצאי יום הכפורים, ושק ואפר הציע ותשובה גדולה על ככה. בכה ויתחנן לאמר: אנא ה' אל תעלני בחצי ימי. והדליק נרו שכבה בבית הכנסת לפני היכל ה' מוצאי יום הכפורים. ושיערו בני אדם באותו הנר שהיה בו שיעור לדלוק לילה ויום. והיה לנס להיותו דולק והולך עד הושענא רבה, והיה לאות כי נתקבלה תפילתו…
והנה חזרנו לנר ההולך ומאיר. יאיר נרם של ישראל, ולא יוכלו לו מים זדונים רבים. ומי שעשה נסים לאבותינו בימים ההם, הוא יראנו ישועות ונחמות בזמן הזה.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"ב בכסלו תשל"ח
[1] הבאתי דברי "קב הישר" ו"שם הגדולים" בשלמותם במאמרי "נר של המהרש"ל" ("הצופה", ו' אלול תשכ"א. בו הבעתי השערה כי הרש"ל התכוון ברמז זה למעשה בנר עליו מספר תלמידו ר' משה מת ב"הנהגת מהרש"ל" (מהדורת י. רפאל, ספר היובל לש. פדרבוש, תשכ"א, עמ' שי"ט).