ב"עוללות" שלו ("הצופה", א' בטבת) כותב ר' דוד תמר כי הוא נשאל מיהו הראשון שקרא לרמב"ם, "הנשר הגדול" ומשום מה נקרא כך.
יורשה לי להעיר כי תואר זה לרמב"ם נמצא בהקדמתו של רבי יום טוב ליפמן הלר לפירושו למשנה ("תוספת יום טוב"): "הנשר הגדול הרמב"ם".
וכמה דורות לפניו, כותב רבי יוסף יעבץ, מגולי ספרד, בפירושו לאבות (פרק ד', על המשנה "רבי צדוק אומר"): "הנשר הגדול בעל הכנפים הרמב"ם ז"ל". אינני יודע אם זו היא הזכרתו הראשונה של התואר, אך היא בוודאי אחת הקדומות.
"הנשר הגדול" כבר נמצא בתנ"ך (יחזקאל פרק י"ז). שם הוא מסמל מלך גדול ועצום. לקחו את השם והשתמשו בו לגבי מלך גדול במלכות התורה. נאה הוא הכינוי. הנשר "מלך שבעופות" (חגיגה יג, ב). גדול וחזק הוא, מגביה עוף ומרחיק ראות. מלכים בחרו בו כסמל לשלטונם. בדומה לכך השתמשו חז"ל ב"ארי" – מלך החיות – לכנות חכם גדול (ארי עלה מבבל, ארי שבחבורה, אין משיבין את הארי לאחר מיתה, ועוד).
אוסיף עוד כי רבי יעקב בן הרא"ש מתאר בהקדמתו לפירושו לתורה (פירוש בעל הטורים) את רבי משה בן נחמן כנשר: "…. לרב הגדול הרמב"ן ז"ל גדול הנוצה ורב כנפים" (השווה תיאורי הנשר ביחזקאל שם).
תוספת
עיינתי בביבליוגרפיה של דפוסי "משנה תורה" שפירסם ישראל יעקב דינסטאג בספר היובל לכבוד יצחק קיוב (ניו-יורק, תשי"ב) ובה מובאים דברים משערי המהדורות השונות, ונוכחתי לדעת כי התואר "הנשר הגדול" מופיע בראש הרבה דפוסים של "משנה תורה", החל מן הכרך השני של ההוצאה שנדפסה בווניציה בשנת רפ"ד.
פירושו של ר' יוסף יעבץ למסכת אבות שהזכרתי במאמרי נכתב לפני הופעת החרצאה הנ"ל.
***
ר' דוד תמר תמה למה כותבים רבים "מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", בעוד שברשב"ץ, המוסר אותה אימרה בשם הרמב"ם, כתוב: "מעולם לא נצחני אלא בעל חכמה אחת".
הנה הסיפור המובא ברשב"ץ הועתק ב"שלשלת הקבלה" ושם הלשון "מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת". עוד לפני הרשב"ץ מובאים דברים מעין האימרה – ללא קשר עם הרמב"ם – במחברות עמנואל. וכבר ציין מקורות אלה ישראל דודזון באסופתו "אוצר המשלים והפתגמים מספרות ימי הביניים". ב"אור המזרח" (ניסן – תמוז תשד"ם) הרחבתי הדיבור על אותה אימרה והצבעתי על ספרים נוספים בהם היא מובאת.
ר' דוד תמר גם פירסם במאמרו הנ"ל מכתב ששלח ש"י ענגון להגאון רבי משולם ראטה זצ"ל לרגל הופעתו של החלק הראשון של תשובותיו "קול מבשר".
הייתי מקורב מאוד להגר"מ ראטה. בשעתו סיפר לי על המכתב שקיבל מעגנון. הוא שמח בו מאוד, אך העיר הערה קטנה על לשונו. עגנון כתב: "וכבר קראתי רוב הסימנים שיש בהם מדופק הזמן". אמר לי הרב ראטה – אשר נוסף לידיעותיו הגדולות היה ניחן בהרגשה דקה ללשון: "אי, אי, דופק הזמן איננה לשון יאה לעגנון!"
מעשה במהרש"א בליל ה"ניטל"
ב"הצופה" (עש"ק פרשת וישב) פירסם ר' שלמה אשכנזי מאמר ממצה על ליל ה"ניטל". יורשה לי להפנות את תשומת הלב לסיפור לא כל כך ידוע על המהרש"א.
הסיפור היה מתהלך בין יהודי אוסטראהא, העיר בה שימש המהרש"א בקודש. הוא נרשם על ידי אברהם רעכטמאן, חבר המשלחת היהודית האתנוגרפית, שבראשה עמד ש. אנסקי ואשר ביקרה בשנים 1914-1911 בעיירות וואלין ופורוליה. רעכטמאן פירסם אותו בספרו "יידישע עטנאגראפיע און פאלקלאר" (ייווא, בוענוס-איירס, 1958).
המהרש"א היה מפריש מעשר – כספים. בליל ה"נטיל", בו היה פנוי מלימודים, היה רגיל לערוך חשבון הכנסותיו.
הוא היה מפרש לתלמידיו טעם ה"ניטל". אותו האיש היה יהודי ולמד תורה. בליל "חג המולד", מדי שנה בשנה, דנים אותו בבית דין של מעלה. אילו היו לומדים תורה בלילה זה היה זה מזכיר כי גם אותו האיש למד תורה, וזכות לימוד התורה היתה עומדת לו בדינו. על כן נמנעים בלילה זה מללמוד.
היה באוסטראהא קצב אשר המהרש"א שם אותו בחרם כי מצאו אותו
מוכר טרפה ליהודים. היה קצב זה מחכה להזדמנות להינקם מן הרב. כאשר שמע על דברי המהרש"א בדבר ה"ניטל" הלשין אצל השלטונות על הרב כי בדרשתו בפני העדה גידף אותו האיש, אמר כי ליל "חג המולד" הוא מלא טומאה, ובשל טומאתו של אותו האיש אסור ללמוד תורה באותו לילה. כדי לאמת את דבריו הציע לשלטונות לפרוץ לביתו של הרב בליל "חג המולד" ואז יראו במו עיניהם כי הרב, אשר תמיד הוא יושב ולומד, עסוק בענינים אחרים.
בליל ה"ניטל" היה הרב, כרגיל, עורך חשבון הכנסותיו כדי שיידע כמה כסף עליו להפריש לצדקה. פתאום נפלה גמרא ממדפי ספריו. הרב התכופף, הרים את הספר, נשקו והחזירו למקומו. כעבור כמה רגעים שוב נפל הספר לרצפה. המהרש"א הרים אותו ושם אותו במקומו. כאשר הספר נפל שוב, לקחו המהרש"א ופתח אותו. היתה זו מסכת עבודה זרה הרב התיישב ליד השולחן והתחיל ללמוד בגמרא.
באותו רגע פרצו שוטרים לחדרו של הרב. כאשר ראו אותו שקוע בלימוד, התנצלו ועזבו מבויישים את הבית. לפי הנמסר הושיבו את הקצב במאסר ולאחר מכן גירשוהו למרחקים.
הצופה י"ד שבט תש"ן