בבית הקברות היהודי בפאס, מרוקו – העיר שאנו מקשרים עם הרי"ף והרמב"ם – ניצבת אנדרטה, קבר של צעירה יפהפייה, שנהרגה על קידוש השם כשהייתה רק בת שבע עשרה. נשמתה של הנערה הצעירה הזו עלתה למרומים בשנת 1834, לפני כמעט מאתיים שנה. למרות זאת, היא זכורה לא רק על ידי יהודי מרוקו וספרדים אחרים המבקרים את קברה מדי שנה, אלא מוסלמים רבים עושים לה כבוד כתוצאה ממותה החריג. מאד מעניין שהמוסלמים מתפללים ליד קברה שיזכו להתברך בבת כזו. הצדקת סוליקה חגו'אל כפי שהיא מכונה, נולדה בטנג'יר, מרוקו בשנת 1817 לתלמיד חכם בשם רבי חיים ורעייתו שמחה חגו'אל. סוליקה היתה הצעירה מבין שני ילדים; היה לה אח גדול בשם יששכר. על מנת להעריך את ההקרבה המיוחדת של סוליקה, עלינו להבין את הסביבה המוסלמית שאליה היא נולדה.
****
משקיף על מיצרי גיברלטר עם נוף של החוף הדרומי של ספרד, טנג'יר שוכן על מפרץ ומהווה אבן שואבת למטיילים במשך אלפי שנים. הוא נקרא לעתים קרובות שער למרוקו מכיוון שהוא נמל כניסה מרכזי מספרד לאותה מדינה. על ראש הגבעה שבה בנויה טנג'יר, אפשר להשקיף על שתי יבשות, אירופה ואפריקה.
לפי אגדה אחת, יפת בן נח בנה את העיר הזאת. לפי דבר אחר, הוא הוקם על ידי כנענים שברחו לפני בני ישראל. מסמכים עתיקים מראים כי טנג'יר הייתה פעם מושבה פיניקית חזקה מאוד. כאשר נערכה חפירה ב-1910 ליד מה שעתיד להיות בולווארד פסטר, הרחוב הראשי העתידי של העיירה, התגלו שלוש מצבות עתיקות. אבן אחת נשאה את הכתובת "שמואל הנגיד". שלוש המצבות הועברו לבית העלמין היהודי הישן.
כתוצאה מגירוש היהודים מספרד ב-1492, עצרו יהודים רבים בטנג'יר בדרכם ליעדים אחרים במרוקו. בעיר התגוררה אז קבוצה קטנה של יהודים. עם מותו של המלך הפורטוגלי סבסטיאן בשדה הקרב ליד טנג'יר ב-4 באוגוסט 1538, כתר פורטוגל אוחד עם זה של ספרד, וטנג'יר עברה לשלטון ספרדי. [יהודי טנג'יר חוגגים פורים מיוחד בשם 'פורים דה לוס בומבס" באלול 1 כי למרבה המזל ניצלו מהחזרת מולה חמד.] טנג'יר חזרה לשלטון פורטוגלי עם ניתוק ספרד מפורטוגל ב-1643, תשע עשרה שנים מאוחר יותר, פורטוגל נתנה את טנג'יר לאנגליה כחלק מנדוניה לחתונה של קתרין מבראגנזה למלך צ'ארלס הראשון. באותה תקופה מנתה הקהילה היהודית 51.
ב-1684 נסוגו הבריטים מטנג'יר והפקירו את העיר לשלטון המוסלמי. השליט שזכה לכותרת באשה (באלפבית הערבי אין את האות "פ") או "פאשה" (השם בו אנו משתמשים לשליט איסלאמי) הזמין מוסלמים ויהודים כאחד לאכלס את העיר מחדש. המוסלמים באותה תקופה היו תחת תחום השיפוט של הח'ליפה של טטואן השכנה והיהודים היו תחת סמכות בית דין הטטואן. הקהילה היהודית של טנג'יר גדלה ובשנת 1744 משה בן ממן ממקנס ששימש כגזבר של הסולטן עודד סוחרים יהודים לעבור לטנג'יר מסלא (ליד רבאט) וטטואן, בכך שפיתה אותם בתמריץ מיוחד להיות פטורים ממיסים. למרבה הצער משה בן ממן נרצח בגלל תפקידו במתן מעמד פטור ממס ליהודים.
הנהגת הקהילה נפלה אז בידי הרב אהרן טולדנו, המבוגר מבין ארבעה אחים רבנים ממקנס. ספרד לא עמדה בהסכם השלום שלה עם מרוקו והייתה שוב במלחמה ב-1791 כשהפציץ את טנג'יר. המוסלמים הגיבו בהכרזה על ג'יהאד נגד הספרדים. עלייתו של הסולטן מאלי יזיד לכס המלכות לאחר מותו של מוחמד השלישי הייתה יום אפל עבור יהדות מרוקו, מאחר שהיהודים סירבו ליזיד את תמיכתם במלחמתו עם אחיו על הירושה, הוא הוציא את כעסו על היהודים.
יעקב אטאלי, שהיה יליד תוניסיה ובן חסותו של הסולטן מוחמד נערף כאשר הסולטן אל יזיד השתלט על כס המלכות. אח של אטאלי נמלט מהוצאה להורג על ידי התאסלמות. היהודים העשירים יותר של טטואן, עם כניסתו של יזיד לעיר, נקשרו לזנבות של סוסים ונגררו דרך העיר. רבים נהרגו בדרכים אחרות או נשדדו. נשים יהודיות נאנסו. הקונסול הספרדי, סוליאומון חזן, הואשם שווא בבגידה והוצא להורג, ויהודי טנג'יר, אסילה ואלקאזרקוויר נידונו לשלם סכומי כסף גדולים.
עד סוף המאה השמונה עשרה מנתה הקהילה היהודית בטנג'יר כמאתיים משפחות שהמנהיג הרוחני שלהן היה הרב הראשי משה טולדנו. הקהילה היהודית של טנג'יר כבר לא הייתה בשטח השיפוט של זו של טטואן ב-1806, ומאחר שהוכרה כקהילה דתית עצמאית, נמשכו אליה יהודים רבים מאזורים סמוכים ונוספו לאוכלוסייה היהודית באופן משמעותי.
פורים מיוחד נוסף של טנג'יר שנחגג ב-21 באב מנציח את יום השנה לבריחתם הבטוחה של יהודי טנג'יר מהפצצת הצי הצרפתי על העיירה ב-1844.
השר משה מונטיפיורי ביקר בטנג'יר בשנת 1863. הוא היה בדרכו למרקש על מנת להתערב עם הסולטן למען יהדות מרוקו. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדרחמן קיבל את מונטיפיורי בכבוד רב בחצרו במרקש וב-5 בפברואר 1864, הוציא הסולטאן דאהיר (צו מלכותי) הקובע כי יוענקו רצון טוב ושוויון זכויות ליהודי ממלכתו וכי הם להיחשב כשווה בפני החוק.
כשביקרתי בטנג'יר עם בעלי בשנת 1986, ראינו עותק של גזירה זו תלויה על קיר משרדו של מנהל המרכז היהודי.
*****
סיפורה של סוליקה חג'ואל מתרחש שלושים שנה לפני התערבותו של משה מונטיפיורי עם הסולטן. בניגוד לערים אחרות במרוקו באותה תקופה, יהודי טנג'יר לא היו מוגבלים לגטו מלאח או יהודי אלא חיו באזור יהודי לא מוגן. זה גם לא היה נדיר שיהודים חיו בין שכנים מוסלמים. סוליקה חגו'אל הייתה צעירה יפהפייה בת שבע עשרה שהגיעה לגיל שידוכים. לפי כמה דיווחים היו דיונים עם הוריה לגבי אירוסתה העתידית לאחד משני בני דודים פוטנציאליים. לא הייתה מעוניינת להינשא לאף אחד מהם, היא נקלעה לוויכוח עם אמה. כעסה על מצבה, היא רצה להתנשא עם שכנתה, צעירה מוסלמית בשם, טהרה דה מסודי. זו האחרונה, שיחקה את התקווה המוסלמית שסליקה חגו'אל תתאסלם, הציע לה לצאת ממצוקתה על ידי כך.
סלייקה חג'ואל שאפילו לא היתה חולמת על ביצוע מעשה כזה לא היה מודע לעובדה שטהרה זו שלחה הודעה לבאשה ארבי אסודיו עם טענה שקרית שסוליקה אכן התאסלם. כאשר סוליקה הכחישה את הטענה, היא הואשמה בהתאסלם ולאחר מכן חזרה ליהדות שהייתה על פי ההלכה האיסלמית, תועבה. לבקשת הפאשה הובאה לפניו סוליקה חגו'אל, שם הכחישה את ההאשמה שהועלתה נגדה: "הולכת שולל אדוני,.. מעולם לא הבטתי מילים כאלה. היא [טהרה] הציעה לי [גיור] אבל לא הסכמתי."
סוליקה חג'ואל קבעה אז בספרדית (Hebrea naci y Hebrea quero morir) "יהודיה, נולדתי, יהודיה, אני רוצה למות". זו הייתה אמורה להיות הראשונה מתוך שלוש פעמים שבהן היא תוציא את המילים האלה, שבסופו של דבר יהפכו לכתב שלה.
הפאשה הציעה לה הגנה מפני הוריה – אם זו הייתה הסיבה לפחד שלה – עושר בצורת משי וזהב, ו"אושר". כשסליקה סירבה להודות שהתגיירה מחדש", איים עליה הפאשה: "אני אעמיס אותך בשלשלאות… אני אקרע אותך לחתיכות על ידי חיות בר, לא תראה אור יום, תאבד מרעב ותחווה את חומרת הנקמה והזעמות שלי, בכך שעוררתי את כעס הנביא".
סוליקה הגיבה: "אני אשא בסבלנות את כובד השלשלאות שלכם, אתן את איברי להיקרע בחתיכות על ידי חיות בר. אוותר לנצח מאור היום, אאבד מרעב: וכאשר כל רעות החיים יהיו. שהצטברו עלי בפקודותיך, אחייך אל חמתך ואל כעס נביאך, כיון שלא הוא ולא אתה הצלחתם להתגבר על נקבה חלשה…"
זה הרגיז את הפאשה שהשיב: "מגדפת נוראה! חיללת את השם שהערצתי. את לא ראויה להתחשבותי. אקבור אותך בצינוק סודי ואחייך כשאראה אותך שותה רעל…" והוא שלח אותה לכלא.
סוליקה נכלאה בצינוק ללא כל אור וצווארון ברזל הונח סביב צווארה כשידיה ורגליה מונחות בשלשלאות. הוריה המבולבלים של הצעירה ניסו להשיג את שחרורה על ידי גיוסו של סגן הקונסול הספרדי דון חוזה ריקו. לרוע המזל הוא לא הצליח. אז זימן הפאש"ה, את אביו של סולייקה, את ר' חיים חגו'אל לפניו והודיע לו שבתו מועברת לבית הדין של פאס למחרת בבוקר וכי יינתן לו שעתיים להביא לו סכום שווה ערך של ארבעים דולר על חשבון המסע ותשלום מיוחד עבור הביצוע. אם אביה של סולייקה לא היה מביא את הסכום הנדרש, הוא יוכה ב-500 מכות ברגליו. לר' חיים לא היה מה שנחשב אז לסכום כסף גדול אבל הצליח להימנע מהעונש האכזרי של 500 המכות שכן הקונסול הספרדי הלווה לו את הסכום מבלי לגבות ממנו ריבית. ר' חג'ואל ביקש לאפשר לו להתלוות לבתו שנאמר לה "לא אתה ולא איש מבני משפחתך ולא כל יהודי רשאי לנסוע בטווח של עשר ליגות מהנערה הרעה הזאת".
סולייקה חג'ואל הועברה על פרד. רגליה וידיה היו קשורות בחבלים רבים, גירדו את עורה ופגעו בה. בפאס הסולטן הזמין את הקאדי, (השופט הדתי) להיפגש עם רבני פאס כדי לנסות לשכנע אותה לחוס על חייה. היא תיערף אם לא תכריז באסלאם והקהילה היהודית עלולה להיות בסכנה. סלייקה דחתה את עצתם של הרבנים שניסו לשכנע אותה להאמין שהיא מתאסלמת גם אם לא הייתה לה כוונה. לאחר מכן הורה הסולטאן לערוף את ראשו של סולייקה בפומבי בשוק הגדול של פאס.
באותו יום, סולייקה צמה והתפללה בעוד ערבים התכנסו בהמוניהם בשוק. סולייקה סירבה לאכול והתפללה בזמן שחיכתה למותה. היא נגררה להוצאה להורג למרות שהיתה מוכנה ללכת לשם. כדי להתגרות בה, התליין מיתג את חרבו פעמיים או שלוש מעל ראשה. אפשר רק לדמיין את הקנאות שהפגינו ההמונים האיסלאמיים. הרחובות היו עמוסים במוסלמים שזעקו "הנה באה היא שחיללה את הנביא, מוות, מוות ומוות למכשפה המרושעת!"
בקשתה של סולייקה לשטוף ידיה ולקרוא שמע, הותרה לה. הסולטן שקיווה שהיא תחזור בו הורה שההוצאה להורג תתבצע לאט מאוד, כך שבכל שניה תוכל לשנות את דעתה. זה לא היה אמור להיות…. התליין. אחז בזרועותיה של סולייקה, קשר אותן מאחוריה בחוזקה והחזיק אותה בשערה היפה. לאחר מכן הניף את חרבו באוויר… במקום לכרות את צווארה, התליין הניף בה ודם החל לזרום. כשסולייקה ראתה את דמה שלה, היא אמרה לה באומץ את מילותיה האחרונות, "Pues, Muriendo como muero innocente, el Dio de Abraham vengara mi muerta (אני מת חף מפשע. אלוקי אברהם ינקום את מותי)". ובזה הפרידה החרב את ראשה מהחדק. הקהילה היהודית שבורת הלב שילמה כסף כדי לאחזר את ראשה, את שאר גופה ואת האדמה המוכתמת בדם כדי לקבור יחד. היא נעטפה בבד פשתן ונקברה בבית הקברות היהודי בפאס..
***
כיום, אנדרטה גדולה עם שתי כתובות בעברית ובצרפתית, מסמנת את קברה. בקבר יש גומחה – מקום להדלקת להבות לזכרם של הצדקים. גם הכתובות בעברית וגם בצרפתית מספרות על מות הקדושים של סולייקה. על הכתובת בעברית נכתב: זוהי מצבתה של הצדקת סולייקה חג'ואל, שקידשה שם שמים ברבים. היא נהרגה עך קידוש השם בפאס בשנת תקצ"ד (1834). שהזכות שלה תגן עלינו. אמן כן יהי רצון. הכתובת הצרפתית מסתיימת במילים הבאות: "Tout le monde regrette cette enfant sainte (כולם מתאבלים על הילד הקדוש הזה)."
משפחה
Family First