כבר העירו חוקרי יידיש, כי ייתכן שהצורה שמבטאים בה ביידיש מלים עבריות מסוימות – אינה אלא קריאה עתיקה של אותן המלים, שהיתה רגילה בגלילות אשכנז, אך נשתכחה ברבות הימים.
נראה, שכך הוא הדבר לגבי המלה מדרש, אשר מבטאים אותה ביידיש במ"ם ורי"ש סגוּלות.
בסידורים אשכנזיים ישנים מצויה המלה מֶדְרָש (פרקי אבות, פרק א), כשהמי"ם סגוּלה והרי"ש קמוּצה. צורה זאת נדחתה מן הסידורים בדורות מאוחרים (כשם שנדחתה מהם הצורה רִיבִּי (רי"ש חרוקה), הנוהגת בעדות שונות, מפני הצורה רַבִּי (רי"ש פתוחה).
על "מֶדרש" (במי"ם סגולה) העיר רבי יעקב עמדין בפירושו למשנה "לחם שמים" (ברכות פרק ד, משנה ב):
לבית המדרש. המ"ם בחירק והרי"ש קמוצה. וטועין בני מדינתנו האשכנזים, שקוראין המי"ם סגולה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מִקְדָּש, מִשְׁכָּן, שהם קמוצים עי"ן הפועל וישתנו לפתח בסמיכות: מִקְדַּש מלך, מִשכַּן ה'. וכן מִדְרָשׁ ישוּב לפתח בהיסמכו, ושני מקראות לעדים בד"ה ב' יג כב, כד כז: מִדְרַש עִדו הנביא, מִדְרַש ספר המלכים.
וזמן רב לפניו כתב י' אליהו בחור בספר ה"תשבי", ערך דרש:
" בְּמִדְרַשׁ הנביא עִדוֹ (ד"ה ב' יג), מדרש ספר המלכים (שם כד), פירש: ספר שכתוב בו דברי המלכים והנביאים נקרא מדרש, כי כל הדורש אותם הדברים ימצאם שם, על כן נקרא מִדְרָש, והמי"ם בחירק, ותמהתי למה אנו נוהגים לומר מֶדְרָש, המי"ם בסגול".
אנו רואים, כי בני אשכנז קראו ,מדרש" (מי"ם סגולה). אך מניין באה להם קריאה זו? ראיתי בכמה הוצאות של "ספר המגיד" (נו"כ עם תרגום ביהודית-אשכנזית) – פראג תנ"ב, ווילמרשדארף תע"ז, אמסטרדם תצ"ח – כי באחד משני הכתובים בדברי הימים כתובה המלה מדרש במי"ם סגולה. האם זו טעות של "הבחור הסדר"[א], או אולי נשתמרה כאן קריאה עתיקה ("מֶדרש" על משקל מְֶרְכָּב), שהיתה מצויה בספרי התנ"ך של יהודי אשכנז; וקריאה זו נשתמרה דוקא בספרים העממיים, שהיו בשימוש ונדפסו וחזרו ונדפסו רק בגלילות יהדות אשכנז. הדברים יתבררו מתוך עיון בכ"י.
ההברה האחרונה –רֶש (ברי"ש סגולה) במלה מדרש ביידיש היא סיום רגיל ביידיש במלים עבריות. ההברה האחרונה, שאינה מוטעמת, מבוטאת בסגול, כגון: חַלֶה (למ"ד סגולה), כַּלֶה, גַנֶב, טרֵפֶה, ועוד.
מתוך "לשוננו לעם" מחזור לד, תשרי-מרחשון ה'תשמ"ג.
[א] ר' חיים ליברמן הצביע על טעות בנוסח של נו"כ, דפוס ווילמרשדארף תע"ז ודפוס פרנקפורט דאדר ת"ץ, והוא מעיד: מכאן אזהרה למעיינים במהדורות מן הזמנים ההם ("אהל רח"ל". חלק א', עמ' 315). עיין גם "אהל רח"ל", חלק ב', עמ' 237.