בארצנו מתקיימת תערוכת מקס ליבומן. נאמר כמה דברים על אותו צייר בעל שם עולם שמת בשנת 1933 בברלין. כתכ מרדכי צבי מאנה הצייר־המשורר העברי שמת בדמי־ימיו; "במגנת לב נראה לענים כי כל מחזות כתבי הקודש או דברי היהודים הם מעשי ידי ציירים נוצרים,
אף שלפעמים לא רחוקות יחטאו נגד האמת בזדון או בשגגה.
ובני עמינו אשר מימי ילדיהם גודלו על ברכי כתבי הקודש והמחזות האלה הופיעו לפניהם עוד בשחר ילדותם אף חיי בני עמנו בספר נגולו לפניהם וכתובים על לוח לבם בכתב אמת — הם יקדישו כשרונם וחילם לתאר חזיונות זרים וישכחו בו גם לעמם יש דברי הימים נפלאים וחיים של מחזות הוד ויופי נשגבים ונעלים. הצייר מוריץ אופנהיים הוכיח, כי בעל כשרון ורוח כביר יגיע למרומי מטרתו גם אם ישאר נאמן
לעמו ודתו.
"האיש הזה קדש שם עמו ודתו בין הגויים והוא זכה לשני עולמות — מלכים ורוזנים ראו פעלו ויאצלו לו כבוד ויקר, משוררים ומליצים נקשרו אתו בעבותות אהבה ובני עמו נשאוהו על כפים כבן ושמו מבורך בפיהם לדור דורים".
שתי גדות לטיבר. על עבר האחד, כנסית פטר עם ציורי־פרסקו מעשי ידי גיאוטו ועשרות פסלי ברניני. על ידה הקפלה הסיסטינית שקירותיה קשט מיכאל אנגלו וארמון האפיפיור על אוצרות אומנתו. וממול הגטו העברי על סמטאותיו הצרות והאפלות.
ובבוא הצייר מוריץ אופנהיים בפעם הראשונה לרומא לא להיכלי הגויים כנן צעדיו כי אם לאחיו העניים בגטו. לא פאר והוד כנסיותיהם משכו את לבו כי אם פשטות אהלי ישורון. כי אכן לא רק אמן גדול היה האיש כי אם גם בן לעמו ובציוריו המפוארים תאר יופי צניעות חיי היהודי.
אמר ין מטיקו, הצייר הפולני המהולל שבציוריו נחם והלהיב בני ארצו המבוהרת, למשה דוד גוטליב תלמידו שאמר להקדיש את עצמו לציור תולדות פולין: "לא לך, בני, לבכות ענות מלכי פולין. תשאיר לנו המלאכה". משה דוד גוטליב נהיה לצייר עברי-לאומי. הוא התעמק בתולדות עמו והתכונן לנסוע לספרד כדי לתאר זועות האינקויזיציה, אבל המות קדמהו ושם לאל תכניותיו.
בין תמונותיו המפורסמות: "היהודים בבית הכנסת ביום הכפורים". ובאותה תמונה תמצא את פני הצייר עצמו בתוך קהל המתפללים- ועוד תראה ותשתומם: כתוב על פרוכת ספר התורה: נדבה בעד נשמת הנפטר משה דוד בן יצחק גוטליב תנצב"ה. מה פשר המצבה שהציב לו בתמונתו בעוד חיים חיותו?
ספר הצייר לסופר העברי נתן סמואלי כמה חדשים לפני מותו; "היה זאת לעת צאת השנה כאשר הרימותי ידי ונדרתי נדר להקריב כחי ואוני לעמי האומלל, והתעוררו בי זכרונות מבית הכנסת – בבית מלאכתי הייתי במצב רוח לא אדע אכנהו, ולפעמיםדמיתי כי צללי בני משפחתי אשר כבר מתו שבו הנה מארצות החיים ויסבוני ועיני המתים אלי הביטו וכמו התחננו; החיינו, וצבעתי אחדים מפי זכרוני ואחדים על פי תמונותיהם. ועוד רעיונות שונים הסתבכו עלי: הן לא לעולם אחיה גם אני. והנה יד נעלמה שלוחה אלי ותעבר בידי ומצבעי על היריעה והשתוממתי למראה. ואעמיד לפני הכתוב נדבה בעד נשמת הנפטר משה דוד בן יצחק גוטליב חנצ"ב".
אשריך משה דוד גוטליב שהאזנת למנגינת הדורות שעלתה ממעמקי נשמתך וחזרת אלינו מתוך סבכי יער הגויים. בדי ציוריך פרוכת כבוד לעמנו ועליה באותיות זהב שמך נצח.
בשנת 1911 בקר המבקר האמנותי קרל שורץ את יוסף ישראלס. הצייר המפורסם קבלהו בסבר פנים יפות והבטיחו להראות לו חדר עבודתו וציוריו. "תוכל לבוא אלי בכל יום אחרי הצהרים, אבל תדע — יום השבת הוא יום מנוחתי". כזה היה בן הולנד הגדול שבני ארצו כרעו ברך לפניו והתגאו בגדולתו. ומעשה באותו צייר שבשנת 1897 ביקר ביחד עם בנו בםפרד וצפון אפריקה. היה זה בטנג'ר, אחרי צהרים אחד הם הסתובבו במלה, בגטו העברים.
פתאום נעלם הצייר הזקן. שעות חפש הבן את האב, עבר חצרות וסמטאות, עלה לעליות וירד למרתפים עד שמצאו בחדר אפל שקוע
בשיחה עברית עם סופר ספרי תורה. ואם תזדמן פעם לידך תמונתו המפורסמת "הסופר" תדע לך שזה אותו סופר שישראלס מצאהו בקרן זוית אפלה בגטו בטנג'ר.
למוד שעבוד הגולה נתן בטוי בתמונתו: "בן לעם עתיק". יהודי עני יושב לפני חנותו של .אלטע זאכען". כאשר הרמן שטרוק ראה אותה תמונה בפעם הראשונה העיר: "רק יהודי היה יכול לציירה. כל כאב ועצבות הגולה נסובים עליה. התגברה נשמתו היהודית של ישראלס על השפעת סביבתו וארצו. אכן לזה יקרא אמנות יהודית".
****
לא כן היה מקס ליברמן, גדול ציירי גרמניה ומי שהיה יושב ראש האקדמיה לאמנות שלה. הוא לא חפש את אחיו ולא רצה בקרבת עמו. שנתיים ימים הסתובב ליאנורדו דה וינצי בגטו במילנו כדי למצוא עלם עברי שישמש דוגמה לדמותו של ישו בתמונתו "הסעודה האחרונה". כשבא ליברמן לצייר את "ישו בבית המקדש" בחר דוקא כדוגמנים לא־יהודים. "היהודים יותר מדי אופיינים" היה אומר. "כשאתה מתחיל לציירם אתה נוטה לקריקטורה". .על רמברנדט הגוי שישב בגטו אמסטרדם לצייר ציוריו למקס ליברמן דעה משלו: רמברנדט לא את חיצוניות היהודים צייר, גויים שמשו דוגמאות לתמונותיו, רק את רוחם הוא תאר.
קרה לו למקס ליברמן מה שקרה ליעקב מאירבר הקומפוניסט המתנכר. אף על פי שהלה נסה כל ימיו להסתיר יהדותו ונמנע מלהשתמש בנושאים יהודיים, ונתו העתונות האנטישמית בכנויו היהודי שרוצה להשכיחו.
כשהציג מקס ליברמן את תמונתו "ישו בבית המקדש" שכל דמויותיו צוירו על פי מודלים גויים צעקו המבקרים: "כנופית הפסלים יהודים הוא מראה לנו ואת הילד ישו הוא מציג כנער עברי מכוער".
אם אמרנו שמקס ליברמן לא חפש קרבת עמו הטאנו קצת כלפי האמת. זמן מה ישב בגטו אמסטרדם וצייר ממראותיו וטפוסיו.
גב בשנותיו האחרונות בקר בעיר והראה לידידיו את מקומות עבודתו הקודמים. חברו ארי הנקה שנלוה לצייר מספר על בקורו עם ליברמן בגטו אמסטרדם "כשהתהלכנו ברחובות סיפר לי ליברמן על נסיונו המר עם היהודים. פעם חזרו, דוגמניותיו ששמעו על ערכם היקר של יצירות ליברמן, לחצו ונסו כאיומים להוציא ממנו כסף.., בינתים חשך היום. הרחובות נתרוקנו. האנשים חגגו בביתם את השבת. ליברמן פנה אלי ושאלני היודע אתה איך קוראים לשכונה זו: מצודת יתושים".
מעשה ברבי חסידי וסיעתו שחשך עליהם הדרך בערב שבת. קם וגזר; שבת מימיני ושבת משמאלי, חול הדרך לפני. מקס ליברמן בגטו אמסטרדם. סביבו דולקים נרות. שבת המלכה השכינה קדושתה. רק ליברמן שקוע בחולין.
קמילו פיסרו, מאבות האימפרסיוניסמוס, הגדיר פעם את ההבדל בינו ובין מילה: הוא תנ"כי ואני יהודי. בנוגע למרק אנטוקולסקי העיר הפרופ. קלוזנר: יהדותו נכרת מתוך יצירותיו. לעולם לא הציג בפסליו דמויות ערומות. ההגמניות המשתקפת מתוך ציוריו של מקס ליברמן סימן הוא ליהדותו. אבל הוא יהדות שבלא יודעים ובשגגה.
פעם ספר מקס ליברמן: "עתון נאצי התקיפני, שיהודי העז לצייר את נשיא גרמניה, את הגנרל הינדנבורג, בודאי צחק הנשיא כשקרא הדברים, כי מה ליהדותי ולאמנותי". אבל הגיעו זמנים שנשיא גרמניה קרא למנהיג הנאצים לשמש ראש" בממשלתו. ואז הוחרם מקס ליברמן וציוריו הורדו מהגלריות הצבוריות. אז אמר הצייר הזקן שכל חילו נתן לזרים; "בקושי רב הנני מתעורר מחלום ההתבוללות שחלמתי במשך כל חיי".
בבוא זיגמונד פרויד לשלול ממנו את משה רבנו וללבשו במחלצות מצריות כתב בהקדמתו לספרו: יודע אני שקשה לגזול מעם אחד מאנשיו הגדולים. שבעתיים יקשה הדבר. אם המדובר בעמך אתה, אבל האמת נתנת להאמר, אינני תמים דעים עם כל מה שכתב החוקר הגדול ובודאי לא במה שכתב על דתנו ועל אדון הנביאים אבל בזה הצדק
אתו: קשה לנו לשלול אחד מבנינו הגדולים אאבל האמת נתן להאמר: מקס ליברמן יהודי היה, אמן גדול היה. אמן יהודי גדול— לא.
חרות ב' ניסן תשי"ב
March 28, 1952