"באנו להביע לך את תודתנו על עמדתך הגאה במהלך ביקור האפיפיור בישראל", אמרנו לרב הראשי נסים כשביקרנו אותו במעונו בירושלים. הרב נסים השיב כי פעל רק על פי חובתו ומשימותיו. כנציג של האמונה היהודית הוא יכול היה להיפגש עם האפיפיור – אבל לא לחכות לו, כי זה היה אומר עלבון לדת היהודית. "יש הרבה מיסיונרים במדינה שמנסים לפתות את אחינו. האם הייתי נפגש עם האפיפיור באופן שהתבקשתי לעשות, הם היו מיד מפיצים את הבשורה: 'ראה את מנהיג הדת היהודית חיכה לאפיפיור. האם זה לא מראה שהדת הנוצרית עדיפה?'" "פעלתי כפי שהורו לי מצפוני וחובתי", הדגיש הרב נסים.
דיברנו על טיוטת המועצה האקומניתEcumenical council's draft על היהודים. "אני לא יכול להבין מדוע ארגונים יהודיים מסוימים עולים על גדותיהם מהכרת תודה לכנסייה בגלל הצעת ההחלטה שרוצה 'לנקות' אותנו מ'אשמתנו'. אנחנו היהודים מעולם לא חשנו אשמה. אבותינו לא חטאו. הנוצרים צריכים להרגיש אשמים על שעודדו באמצעות תורתם את צמיחת האנטישמיות והם צריכים באמת לעשות משהו בנידון.
עם זאת, אין לפרש את רצוננו שהנוצרים ימגרו רגשות אנטי-יהודיים מתורתם כהודאה מצדנו בתחושת אשמה כלשהי", הכריז הרב נסים.
הרב הראשי בן השישים ושמונה נולד בבגדד. אביו היה רב שהקדיש זמן רב ללימוד תורה. בהיותו בן עשר ביקר נסים בירושלים, ולאחר שובו לעיר הולדתו התמסר בהתלהבות רבה לחקר ספרות הקודש שלנו. הוא נודע כאחד מגדולי תלמידי חכמים של יהדות עיראק. למרות שסירב לקבל תפקיד כרב, הוא השתתף באופן בולט בהנהגה הרוחנית של יהדות עיראק והשתתף בדיוני החכם באשי (הרב הראשי) ורבני בגדאד. כמו כן התכתב עם רבנים רבים פלסטינים ואירופים גדולים, בהם הקדוש חפץ חיים, ששיבח את כתביו.
בשנת תרפ"ה ביקר שוב רבי נסים בירושלים וכעבור שנה השתקע בה דרך קבע. זמן קצר לאחר שעזב את מולדתו, ביקשו ממנו ראשי קהילת בגדד לחזור ולהיות ראשם הרוחני, אך רבי נסים לא עזב את עיר הקודש. בשנת 1929, הבחירות לרבנות הראשית של בגדד, יצרו קרע עמוק בקהילה. לאחר שההטמעות הצליחו בעזרת ממשלת בריטניה לאכוף את בחירת המועמד שלהם, נסע הרב ניסים לבגדאד ובסיועו של הרב יאקוב מאיר המנוח, הרב הראשי של פלסטין, והאישיות הפלסטינית והבריטית הצליח להביא על ביטול הבחירות.
גם בירושלים שימש הרב נסים כמנהיג ויועץ רוחני לרבנים וקהילות ספרדים. בשנת 1955 נבחר לתפקידו הנוכחי כראשון לציון.
הרב נסים תרם מחקרים בכתבי עת תורניים רבים, ערך תגובה מאת רשויות רבנות ספרדיות מפורסמות ופרסם את קנוגה זידקא, החלטה בענייני קהילות המזרח בירושלים. בשנת 1957 הופיע החלק הראשון של אוסף התגובה שלו.
לרב הראשי אוסף עשיר מאוד של ספרים וכתבי יד של רבנים ספרדים. לפני שעזבנו אותו ביקשנו ממנו להראות לנו את אוצרות הספרות הגדולים שלו. הוא הסכים לעשות זאת בשמחה.
הוא דיבר איתנו על השלטונות הספרדים המפורסמים ועל ספריהם והצביע בפנינו על יצירותיו של רבי חיים גליפאפא שפורסמו. הרב חיים גליפאפא היה רבה של סמירנה לפני כמאה שנה. הוא פרסם 72 ספרים (אגב, הערך המספרי הכולל של חיים הוא 72. חיים בגימטריה הוא 68. הוסיפו לזה את ארבע אותיות המילה ויש לכם 72).
"שבעים ושניים הספרים האלה לא היו התוצרת הספרותית היחידה של הרב גליפאפא. בהקדמה לפירושו להגדה כותב הרב גליפאפא שרבים מכתבי היד שלו נשרפו באש", סיפר לנו הרב נסים.
הרב לקח את הספר מהמדפים והראה לנו את ההקדמה. השריפה אירעה ביום האחד עשר באב שנת תשס"א (1841). ביום י"א באב ביקרנו את הרב הראשי. איזה צירוף מקרים!
*****
עם שחרור העיר העתיקה בירושלים על ידי צבא ההגנה לישראל, החליט הרב הראשי יצחק נסים להעביר את מושבו של בית הדין הרבני העליון למקום ליד הר הבית. בתחילה חשב להתקין את בית הדין בבית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, בית הכנסת העתיק ביותר בעיר העתיקה. אולם כאשר נודע לו כי בנייתו מחדש של ההיכל אשר כמו בתי תפילה לשעבר בעיר העתיקה נהרסו על ידי הערבים תארך זמן מה, החליט להקים את בית המשפט במבנה סמוך לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית. . בערב תשעה באב נחנך מושבו החדש של בית הדין הרבני. לקראת טקס הפתיחה התפללו בכותל הרב הראשי, הדיינים ומכובדים נוספים.
