"מה יש לכתוב עלי? מה יכולתי להגיד לך? אני רק יהודי פשוט".
אם לא היינו רואים אותו לפני הטון tone הבלתי מתנשא של דבריו וצניעותו הכנה היו יכולים להטעות אותנו.
הרב משה פיינשטיין מחשיב את עצמו כיהודי 'פשוט' שאין לו שום דבר יוצא דופן לספר על עצמו – אבל עשרות אלפי חבריו היהודים אינם שותפים לדעה זו. יש הרבה רבנים בארצות הברית. רבים תופסים תפקידים חשובים כמנהיגים ומדריכים רוחניים – אך רק מעטים מביניהם נחשבים לבעלי ידע וסמכות מספיק גדולים כדי שיוכלו להציע עצות ולהחליט החלטות של הלכה דתית מעשית. הרב פיינשטיין הוא אחד מהם/
מרחוק ומקרוב, מרחבי ארצות הברית וגם מחו"ל, הפניות מופנות אליו. חלק מהפניות נובעות משימוש במכשירים ומכשירים מודרניים. אחרים מתייחסים לבעיות של חיי משפחה, נישואין וגירושין שבהם רק רבנים מוכשרים וסמכותיים רשאים לפסוק".
"כמה פניות אתה מקבל בכל שבוע?" שאלנו. "הלוואי ויכולתי לענות לכולם" הוא ענה בחיוך. הוא באמת עונה על כולם. הקשים והקשים יותר. התגובות שלו באופן יוצא דופן אינן קצרות במיוחד. לפעמים הם אפילו ארוכים מאוד. הוא לא חוסך לא מאמץ ולא זמן כדי להסביר ולהבהיר לשואל את כל היבטי הבעיה.
כמה מתשובותיו הרבות פורסמו. הם ממלאים ארבעה כרכים נאים ונושאים את התואר "אגרות משה", "מכתבי משה". הכותרת מאפיינת את צניעותו של האיש. תשובותיו אינן החלטות או כללים, אלא "מכתבים" שבהם הוא מציע את דעותיו והשקפותיו. תשובותיו מכסות תחומים שונים של ההלכה הדתית היהודית, אך בכל אלה מבצבצת רצונו לעזור לשואל ולמצוא פתרון אליו יוכל להתאים את עצמו. הערנו על נטייתו "להקל על החוק".
"האם לא מחובתנו לעזור לשואל ככל שנוכל", ענה בענווה.
הרב פיינשטיין מחשיב את עצמו כיהודי "פשוט" והוא נרתע מאוד מלהלביש את עצמו במעטה הסמכות. אולם הייתה תקופה שבה נשא בגאווה ובהפגנתיות את התואר רב וראה זאת כחובתו החגיגית להכריז בגלוי על סמכותו. במשך תקופה של חמש עשרה שנים מ-1921 עד 1935 היה רב בלובאן שברוסיה. בתקופה זו החל המשטר הסובייטי לצאת למסעותיו נגד דתות מאורגנות. בתי כנסת רבים, בתי מטבחיים יהודיים ובתי ספר דתיים נצטוו לסגור.
רבנים ובעלי תפקידים דתיים יהודים אחרים היו מטרות מיוחדות של הקמפיינים האנטי-דתיים. במזרח אירופה היה ביתו של הרב שייך לקהילה. לאחר המהפכה הוכרזו כל נכסי הקהילה כרכוש המדינה וכתוצאה מכך גורשו רבנים מבתיהם. בתחילת שנות השלושים נעצרו רבנים רבים ברחבי רוסיה.
זמן קצר לאחר מכן עשה המשטר מאמץ מרוכז להביא להתפטרותם של מנהיגים דתיים יהודים. במשך זמן מה היו רבנים כפופים למיסוי מופרז. אי תשלום המסים משמעו מעצר או גירוש. רבנים רבים שלא הצליחו לגייס את הכסף לתשלום המיסים התפטרו מתפקידם. הרב פיינשטיין לא התפטר. הוא אמר למנהיגי קהילתו לשלם את כל משכורתו כמיסים לרשויות והוא ומשפחתו התקיימו בדלות מסיוע שקיבלו מחו"ל.
"איך נוכל להתפטר? זו הייתה חובתנו לשמש דוגמה לקהילות שלנו. נקראנו להראות לקהילות שלנו שאנחנו מוכנים לשרת אותן גם אם זה אומר קושי וסכנה". זה היה בזמן שהוא דיבר על תקופה זו בחייו, יכולנו להבחין בקולו של גאווה קלה.
"במקום שאין גבר, נסה להיות גבר."
בימי רדיפה נשא הרב משה פיינשטיין בגאווה את סמכותו הרבנית , הרואה עצמו כיהודי אלגנטי.
בשנת 1935 הורשו הרב פיינשטיין ומשפחתו להגר. הם שהו זמנית בריגה ואז הגיעו לחופים האלה. כאן בניו יורק פתח הרב פיינשטיין את הישיבה ומתיבתא תפארת ירושלים שנעשה לאחת מהישיבות הגדולות והחשובות באמריקה. הוא משמש לא רק כמנהיגה הרוחני ומורה הדרך אלא גם מקדיש חלק ניכר מזמנו לגיוס כספים לתחזוקה – ובנוסף לכך מציע את "דעותיו" ו"השקפתיו" על ההלכה הדתית היהודית לשואלים הרבים שמגיעים אליו. רחוק וקרוב.
בזמן ששוחחנו איתו, הוא נקרא מספר פעמים לטלפון. האם פניות אלו הופנו אליו? האם מדובר בקריאות בקשר להנהגתו הרוחנית של הישיבה או לחלק מענייני הציבור הרבים האחרים שבהם הוא משתתף. לא שאלנו. פשוט הרגשנו שאנחנו גוזלים מהאיש את זמנו היקר.
כשנפרדנו ממנו. הוא משך שוב בכתפיו ועשה תנועה חסרת אונים בידיו: "מה יש לכתוב עלי? מה יכולתי להגיד לך? אני רק יהודי פשוט".
