הסולטן מהמט השני היה אחד האנשים החזקים בעולם במהלך המאה ה-15. הוא היה רק בן 11 כשעלה לכס המלכות של האימפריה העות'מאנית ו-21 כשכבש את קונסטנטינופול ב-29 במאי 1453, והביא לקץ האימפריה הביזנטית.
באותה תקופה, חיי הקהילה של הדי'מים, המיעוטים הדתיים הלא-מוסלמים באימפריה העות'מאנית, נשלטו על ידי מה שנודע כשיטת הדוחן. לפי צו זה, נהנו מיעוטים מדתיים ותרבותיים חופש תוך שהם נשלטים על ידי מנהיגים דתיים והדיוטים משלהם, שהיו להם אוטונומיה מנהלית, פיסקלית ומשפטית ניכרת. (הדוחן היה בית הדין המשפטי הנפרד של המיעוט.)
העות'מאנים אפשרו ליהודים מרחב רוחב בניהול ענייניהם הפנימיים תחת שיטת הדוחן.
סולטן ממנה את הרב משה קפסאלי
הרב משה קפסאלי, תלמיד חכם ממשפחה יהודית רומנית (יוונית) מצטיינת מקנדיה (כרתים), מונה על ידי הסולטאן לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית. הוא למד בישיבות בולטות אצל הרב יעקב לנדאו בגרמניה והמהרי (רב יהודה) מינץ בפאדובה, איטליה. למרות ששורשיו היו יווניים, כתביו, מעשיו ודרך התנהלותו של הרב קפסאלי הושפעו מאוד מהרקע האשכנזי הגרמני שלו. לפני שהפך לרב הראשי של האימפריה העות'מאנית, כיהן הרב קפסאלי כדיין בקהילה היהודית הקטנה בקונסטנטינופול במשך שמונה שנים, כשהייתה עדיין תחת השליט הביזנטי קונסטנטינוס ה-11. תחת מהמט השני, הקהילה היהודית גדלה. הסולטאן העניק ליהודים שוויון זכויות עם כל שאר נתיניו הדימיים (לא מוסלמים). מתוך רצון לאכלס את האימפריה החדשה שלו, הזמין מהמט השני יהודים זרים להתיישב Haskeui (היום הידועה בשם Haskoy), עיר נמל מחוץ לקונסטנטינופול שבה נחלקו הקרקע ללא תשלום בין המהגרים. היהודים התיישבו על הגדה המזרחית של נהר קרן הזהב והתעשרו מאוד. כי היהודים הצליחו לפתח את התעשייה והמסחר של הארץ, את המסים שהיו להם תשלום לסולטן היה מקור הכנסה חשוב עבור מהמט השני. הרב קפסאלי פיקח על איסוף אלה מסים וכיהן כשופט אזרחי, וכן היה ממונה על מינוי רבנים מקומיים. בתפקידו כמפקד הקצין המשפטי של היהודים, הרב קפסאלי קיבל כוח משטרה קטן שיעזור לו לנהל את ענייני היהודים קהילה.
אחיינו הגדול של הרב משה קפסאלי, המקובל וההיסטוריון הבולט הרב אליהו קפסלי, מתאר ב"סדר אליהו זוטא" את הכבוד הגדול שהעניק הסולטן מחמט השני לדודו רבא. הסולטן הקצה לרב משה קפסאלי מושב שהיה לצדו בחדר הממשלה המלכותית וברמה זהה לזה של המופתי, ראשם הדתי של המוסלמים, ומעל זה של הפטריארך הנוצרי. מארק אלן אפשטיין בספרו "הקהילות היהודיות העות'מאניות ותפקידן במאות החמש עשרה והשש עשרה" (קלאוס שוורץ ורלאג) כותב כי הסולטן מהמט השני פנה אל הרב משה קפסאלי כהוקה (מנהיג דתי בטורקית) והעניק לו גלימות כבוד עשויות זהב וכסף (hilat בטורקית). על פי המסורת, הסולטאן התחפש פעם לאזרח כדי לראות את הרב קפסאלי עורך את שלו החלטות שיפוטיות. הסולטן היה מרוצה מאוד מהיושר והיושר של הרב משה קפסאלי, נשא את עיניו היהודי החכם והמחונן בן ה-31 והתקרב אליו מאוד. לפי מקור אחד, הסולטן היה כל כך קרוב לרב קפסלי שפעם אפילו השתתף בסדר פסח. הרב קפסאלי חי בפשטות ובצניעות למרות מעמדו הרם. הוא היה צם ומתפלל הרבה, וכולם העריכו אותו מאוד.
העמדה של הרב קפסאלי נגד הקראים והתנהגות לא מוסרית
בעיה אחת איתה נאלץ הרב קפסאלי להתמודד הייתה זו של הקהילה היהודית הקראית המכונה הקראים (בעברית), שהיו חברים בכת שנוצרה כמה מאות שנים קודם לכן. הם דחו את החוק בעל-פה והתלמוד וקיבלו רק את התורה שבכתב כסמכותם. עד היום לא מניחים תפילין ולא תולים מזוזות על עמודי הדלת שלהם, כי הם מפרשים את הפסוקים בדברים (ו':5-9) באופן מטפורי: "והדברים האלה אשר אני צוה אותך היום, יהיה על לבבך… וקשרתם אותם לאות על ידכם, והיו לטוטפות בין עיניך", מתוך אמונה רק שצריך לקחת ללב לזכור את התורה ותמיד לאצור את זה. הקראים מפרשים את הפסוק "לא תבערו אש בשבת" מילולית, ויושבים בחושך בשבת.
ברגע שהקראים החלו לפרש מחדש את התורה בדרכם הם הוציאו את עצמם מהאמונה היהודית. פעם היו להם קהילות חזקות בכל רחבי המזרח התיכון תחת יחסו המסביר פנים של הסולטן העות'מאני, הקהילות הקראית בקונסטנטינופול, אדריאנופול וערים אחרות החלו לצמוח, ומשכו קראים מקרמיה וחלקים אחרים של רוסיה. הם היו די בורים בהלכה היהודית ופנו אל הרבנים (אשר עסקו ביהדות הרבנית) כדי ללמד אותם. כמה רבנים, שקיוו להחזירם ל אמונה יהודית, החלה ללמד אותם גם משנה וגמרא. הרב קפסאלי היה נגד ללמד אותם תורה שבעל פה כי הם לא האמינו בזה. בתשובה של רבנים של הרב אליעזר מזרחי #57, הרב קפסלי מסווג את הקראים כלא-יהודים. הקראים קיבלו עצמאות פיסקלית והתמודדו עם השלטונות באמצעות בעלי תפקידים משלהם, אבל העדה הרבנית הייתה גדולה פי כמה מהקריית. הרב משה קפסלי פעל רבות להעלאת הרמה המוסרית של היהודים. חלק מהיהודים התרועעו עם הג'ניסרים, האליטה יחידות חי"ר שהיוו את חיילי הבית ושומר הראש של הסולטן העות'מאני. בגלל העמדה הקשוחה שלו נגד את ההתנהגות הלא מוסרית של היניצ'רים, הם הפכו פעם את הרב קפסאלי ליעד להתנקשות. למרבה המזל, הוא התחמק מהמוות.
מחלוקת רבנים גורמים תסיסה גדולה
באאזיד השני, בנו של הסולטן מחמט השני, ירש את אביו, שהורעל בגיל 49 ונפטר בשנת 1481. סולטאן זה היה במלחמה עם מצרים, ששלטה אז בארץ ישראל. אסור היה לשלוח כסף מטורקיה לכל חלק ממצרים או למחוזותיה, ולכן הרב קפסאלי לא יכול היה לעזור רשמית לשליחים מארץ הקודש, שבאו לאסוף כסף עבור עניי ירושלים. בגלל חוסר יכולתו של הרב קפסאלי לעזור רשמית לשליחים, התחוללה מחלוקת נוראה, המתוארת ב אורך בסדר אליהו זוטא. שליח אחד שהגיע לקונסטנטינופול היה יהודי גרמני בשם הרב משה עשרים וארבע. למרות שהרב קפסאלי קיבל את פני הרב הגרמני הזה שאוסף עבור מעוטי יכולת בירושלים, הסביר לו הרב קפסאלי שהסולטן יתנגד אם הרב היה מעורב בהעברת כספים לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון מצרים.
הרב עשרים וארבע זעם על כך שהרב קפסאלי לא היה מוכן להשתמש בכוחו כדי להעביר כסף ליהודים בארץ הקודש. הוא אסף סביבו עוד כמה אנשים שקנאו ברב הראשי ולא אהבו אותו. הם כתבו מכתב מאשימה, בו פירטו ארבעה מקרים בהם טענו כי הרב קפסלי עשה פשע בניגוד להלכה, ושלחו. זה לפוסק הנודע של אותה תקופה, הרב יוסף קולון בן שלמה טרבוטו (המהרי"ק) באיטליה. ארבעת המקרים נדונים בשו"ת המהרי"ק, מס' 84, 85, 86 ו-87. הראשון מגנה את הרב קפסאלי על פסיקת קידושין שנעשה על ידי גבר שאירס אישה בכך שנתן לה תאינה בנוכחות שני עדים.
התשובה השנייה מציינת כי הרב קפסאלי התיר לאלמנה חשוכת ילדים של כופר להינשא ללא לערוך חליצה בטענה שהכופר כבר לא נחשב יהודי. האישום השלישי נגד הרב קפסאלי השפיל אותו על כך שפיקח על כתיבת גט והורה לסופר להכניס רק את השם "אליהו" כשהיה צריך לקרוא "אליהו נקרא אלי". הטענה הרביעית הייתה שהוא התיר לאישה להינשא מחדש בלי להסתדר לפסול את נישואיה הראשונים בטענה שאחד העדים לנישואין היה קרוב משפחה.
המהרי"ק קיבל את אשמותיהם של עדים אלו בתום לב, מבלי להבין שהם "הוסיפו או השמיטו מה נראה תקין בעיניהם." לפיכך הוא שלח הוראות שהורה לרב קפסאלי להתפטר מתפקידו והורה על מנהיגי הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית לדרוש את התפטרותו ולהכניסו לחרם. הרב קולון כתב: "איש היה בארץ עוז, אויב היה שמו… מי שגרם לאחרים לחטוא, אבן נגף עבור רבים. אני מצהיר בעונש האיסור שאין להתייעץ איתו בשום אופן. הוא לא ראוי ובורים. אין להתייחס אליו כרב או חבר".
עברו שנתיים עד שהרב קפסאלי למד על הצעדים החמורים שהורה נגדו הרב קולון. נראה כי הנציגים שנשלחו למשימה היו המומים מהכבוד והסמכות של הרב קפסאלי ונרתעו מלחשוף את שליחותם. אולם ברגע שהעניין הגיע לידיעתו של הרב קפסאלי, הוא קרא למנהיגי הקהילה היהודית והקריא בפניהם את החרם של הרב יוסף קולון. הם היו בהלם שהפוסק הגדול ביותר של אז קיבל את ההאשמות נגד הרב קפסאלי, ועבר להגן עליו מפני האשמות.
בנוסף, הרב קפסלי כתב תשובה לרב קולון, והכחיש מכל וכל את ההאשמות שהופנו נגדו. זֶה מחלוקת עוררה סערה רבה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וכמה רבנים מובילים לקחו בו חלק, חלקם צידדו באחד, חלקם בשני. התומכים הרבים של הרב קפסאלי כללו את הרב אהרון הלוי מחבר זקן אהרון והרב יעקב מרגוליות. המהרי מינץ מפדובה נזף ברב קולון, ואמר, "על מי נשאתם את פיך על קדוש בישראל".
הרב קולון לבסוף הבין שהוא עשה עוול לרב קפסאלי, והיה נסער מאוד והתאבל על כך. בזמן חולה על ערש דווי בשנת 1480, הרב קולון שלח את בנו הרב פרץ לקונסטנטינופול כדי לשאול באופן אישי את המחילה של הרב קפסאלי. הרב קפסאלי קיבל את פני הרב פרץ קולון בחום והתרגש מאוד מהמחווה. הוא העניק טובות הנאה רבות לבנו של הרב קולון והתיידד איתו.
סיוע לפליטים מספרד
לקראת סוף חייו של הרב משה קפסאלי, המלך פרדיננד והמלכה איזבלה חתמו על צו גירוש היהודים מספרד בשנת 1492. למרות שהרב קפסאלי כבר היה מתקדם בגילו, הוא התמסר עצמו לעזור לקורבנות. הוא נסע לקהילות יהודיות שונות באימפריה העות'מאנית כדי לאסוף כספים עבורן פידיון שבוים, לגאול את הפליטים היהודים מספרד שנלכדו על ידי פיראטים. הרב קפסלי גם הטיל מס מיוחד על הקהילות היהודיות באימפריה של סולטן בייאזיד במטרה לסייע לפליטים היהודים מסְפָרַד. בגלל הקשר ההדוק של הרב קפסאלי אליו, הקיסר באיאזיד הכניס אלפי פליטים יהודים מהארץ. זוועות האינקוויזיציה בספרד ומרדיפות הם סבלו במדינות נוצריות רבות אחרות. אלפי אנוסים עשירים , שנרדפו באיטליה ובפורטוגל, חיפשו מקלט בקונסטנטינופול, שם הם יכלו לממש את דתם פעם נוספת. הסולטן בייזיד השני הורה למושלים במחוזותיו "לא לשלול מיהודים את זכות הכניסה או ליצור קשיים, אלא קבלו אותם בברכה…"
הרב קפסאלי קיבל פירמן (צו מלכותי) מהסולטן בייאזיד השני לפיו הוכרז עונש מוות נגד כל מי שהעז להתעלל במהגרים הספרדים או לפגוע בהם במעט. במהלך שלוש מאות שנים, קונסטנטינופול, איזמיר וסלוניקי הפכו למרכזים משגשגים של היהדות הספרדית. הסולטאן לא רק התיר ליהודים לבנות בתים, בתי כנסת ובתי מדרש, הוא גם עודד אותם לקיים את דתם בחופשיות. בחוגי החצר של קונסטנטינופול, מלך ספרד נחשב לטיפש עבור לאחר שהעשיר את האויב באזרחים יצרניים על חשבון הממלכה שלו. הרב משה קפסאלי נפטר בגיל 75, שלוש שנים לאחר גירוש היהודים מספרד. עוד רומניוט היהודי, הרב אליהו מזרחי, המכונה הרא"ם והמחבר של ספר המזרחי, פרשנות על רש"י, ירש אותו כרב הראשי של האימפריה העות'מאנית וכיהן במשך שלושים שנה עד מותו ב-1526.
הקראים
הקראים, המכונה גם בני מקרא, הם כת יהודית שראשיתה למעלה מ-1,200 שנה, שלא האמינה בתורה שבעל פה. מאחר שהם היוו אחוז גדול מהקהילה היהודית בראשיתם, הרב סעדיה גאון היה מודאג מכך שהם מהווים איום חמור על יהדות התורה, והקדיש מספר הרבה של פולמוסים כתובים לאתגר זה. למרות שרובם לא שרדו, אנו יודעים על יצירות אלו מכיוון שהן מוזכרות בכתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית.
בפולמוס אחד בשם הספר "אוסף ההוכחות למנורות," שנכתב בערבית-יהודית, הרב סעדיה גאון מוכיח שמותר להדליק נרות שבת. הקראים מאמינים שאסור לבער כל אש במהלך כל השבת בהתבסס על הפסוק (שמות ל"ה, ג') "לֹא תבערו אִשׁ בַּחכל מְושֻׁבָּשִתיכם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". רוב הקראים כיום אינם משתמשים בחשמל בשבת, וגם לא מדליקים נרות שבת. קיים בית כנסת קראי אחת בירושלים וכ-40,000 יהודים קראים בישראל המתגוררים במספר ערים כולל רמלה, אשדוד ובאר שבע.
הקהילה הקראית הגדולה ביותר בארצות הברית ממוקמת בפרבר של סן פרנסיסקו, וגם קראים חיים באיסטנבול ובחלקים מפולין. מכיוון שכנראה יש פחות מ-45,000 קראים ברחבי העולם כיום, האיום שלהם על היהדות האמיתית דעך.
מעניין לציין כי הנשיא הראשון של הישיבה אוניברסיטת, הרב דר. דב (ברנרד) רבל זצ"ל, המכונה על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, "הפרנר עילוי", כתב את הדוקטורט שלו, עבודת גמר למכללת דרופסי על ה"הלכה" הנהוגה על ידי הקראים. הוא מפריך חוקרים קודמים שטענו שהקראים הם המשך של הצדוקים (הצדוקים או הצדוקים), שלא קיבלו על עצמם את סמכותם של הרבנים.
