(כ"ו שנים לפטירתו)
הרב קוק ראה בכל תהליכי והליכות זמנו – התפתחות ותנועה לקראת שלום והרמונית העולם, ובתהליך זה ובהתפתחות זו חלק והתפקיד בראש לעם ישראל, שהוא נושא הקדושה והמוסר בעולם.
ובידי ישראל לקיים שליחותו ויעודו רק אם יחזור לעצמותו, לאמונתו ולארצו. מציון ישפוך העם, הגדל שוב בקדושה ובטהרה את רוחו הגדולה של העולם וירפא אותו מפצעיו ומסבלו.
והנה מתחיל העם לחזור לעצמותו ולשוב לאדמתו. מתנכרים שבים לאומתם ומזדהים שוב עם גורל אחיהם. נכון אמנם, למסורת ישראל ולאמונתו טרם שבו, אך יבוא יום וגם אליהן ישובו, כי אי-אפשר למי שבשם ישראל יכונה להיות אבוד לגמרי מאמונת העם, בנים שבים למולדת לחונן עפרה ולהקים הריסותיה, אמנם טרם הכירו בקדושת אדמת הארץ במלוא מובן המלה – אך גם להכרה זו עוד יגיעו, מן ההכרח שיגיעו, כי אי-אפשר אחרת למי שרגליו עומדות בציון וידיו עוסקות בבנינה.
ולכן ידיו של הרב פשוטות לכולם ולכן קורא לקרובים ולרחוקים ממנו כאחד, במעשיהם ופעולותיהם של כולם הוא רואה דרכים לתשובה הגדולה של העם, שהיא תנאי מוקדם לתשועת העולם.
ובאירופה המערבית נשמעים קולות חדשים, קם דור סופרים יהודים, שאינו מתבייש ביהדותו אלא נושא אותה ברמה. כותבים הם אמנם בשפות הגויים, אך מדבריהם עולם ערכים ורגשות יהודיים. שמותיהם נישאים בהערצה וספריהם נקראים על ידי המונות גויים.
וגם תופעה זו לא מקרה היא. גם לסופרים אלה בודאי מקום ותפקיד בשליחות ישראל לעולם. אמנם רחוקים עדיין סופרים אלה מעולמם הרוחני של שלומי אמוני ישראל, רחוקים הם עדיין מהבנת והכרת אותה הקדושה והטהרה המאפיינת את ישראל, אך עוד יגיעו להכרה ולהבנה זו.
שיבת הבנים למולדת, והופעת סופרים והוגי דעות יהודים בקרב העמים אשר דבר היהדות בפיהם – לא מקרה הוא, בחינות שונות הן בתהליך אחד התכוננות ישראל למלא יעודו ושליחותו בעולם.
וכשם שידו של הרב פשוטה לכל העובדים והחולמים בציון, כך לבו ודעתו נתונים לסופרים והוגי דעות מגזי ישראל אשר כמערב הרחוק: לעורר ולחזק בהם את האמונה התמימה והשלמה של ישראל.
בשנות העשרים שילח הרב את בנו יחידו, הרב צבי יהודה, לאירופה לבוא בדברים עם יהדות הגולה למען שלמות תקומת ישראל בארץ-קדשו ונחלת חייו, ועם פגישותיו בכיוון זה עם גדולי הרבנים והאדמורי"ם הוא נפגש גם עם סופרים והוגים יהודים אשר במערב אירופה כדי להסביר להם את השקפותיו ודעותיו על ערך קדושת וטהרת עם ישראל, ועל יעודו בעולם.
בוינה מבקר בן הרב אצל ריכרד בר-הופמן.
ריכרד בר-הופמן מגדולי הספרות האירופאית היה. הוא היה זהיר כתיבה, ושקד רבות על חיבוריו. יותר ממה שכתב מחק, ויותר ממה שפרסם גנז, לכן כל מה שהוציא מתחת ידו בבחינת "סולת נקיה" היה.
עוד בצעירותו פלס לא דרך מיוחדת בספרות. בחל ב"דקדנטים" שראו בעולם רק זירת הנאה, אשר אין לאדם בה לא תפקיד ולא יעוד. גם לא נגרר אחרי אלה שהטיפו אמנם לאידיאלים אך דימו לבנות עולמם על חורבן נחלת דורות עברו.
ריכרד בר-הופמן, ראה את האדם כבעל תפקיד ויעוד, הקשור לירושת אבות, שהוא נושאה בדמו, והיא גם המתווה לו דרכו בחיים.
וכשם שיש תפקיד לאדם בחייו, כך יש תפקיד ויעוד מסויים לכל אומה. רבות התעמק ריכרד בר-הופמן בגורלו ויעודו של ישראל בעולם, ואותם בא לתאר במחזהו הנודע "חלום יעקב".
"חלום יעקב" נועד להיות מחזה-פתיחה למחזור של שלשה חזיונות על חיי דוד המלך, שריכרד בר-הופן לא זכה להשלים. הוא פורסם בראשונה בשנת 1915 והוצג לאחרי מלחמת העולם הראשונה בבמות החשובות ביותר. הבקורת פסקה עליו: "חלום יעקב" פותח תקופה חדשה בתיאטרון הגרמני. כל המחזות בני התקופה אינם שוים לו".
המערכת האחרונה של המחזה מציגה את יעקב חולם בבית אל. מלאכי אלוקים משדלים אותו לקבל עליו את היעוד והשליחות להיות מבשרו של האלוקים, של הצדק ושל המוסר בעולם: להיות בחיר אלוקים!
סמאל מאיים על יעקב לא לקבל אל היעוד, הוא מזהיר את יעקב כי לא ברכה אלא קללה כרוכה בבחירתו. לא כבוד ולא אושר ינחל בגללה אלא שנאת ורדיפת העמים. לא שליחות נעלה מוצעת ליעקב אלא גורל אכזרי.
המלאכים וסמאל נאבקים על רצון יעקב. יעקב מקבל על עצמו את השליחות ואת הגורל האכזרי; הוא מוכן ליסורים ומזומן לסבל בגלל היעוד האלוקי.
כשהוא מתעורר משנתו הוא מכריז:
יטיל עלי אלי, רצונו אשר יטיל
כנזר אשאנו – לא כעול!
והוא ממשיך: גם אם דרך היסורים תהיה כבדה וארוכה עד מאד, והרבה יפלו ממנו ולרגע קט ישכח אולי היעוד מן העם. אז אלוקים קרא אל העם, ומעת אל עת יקום בקרבו אחד, אשר יגיד לעם למה בחר בו אלוקים!
לריכרד בר-הופמן הביא הרב צבי יהודה שליחות אביו הגדול, אם גם לא בקריאת-שם וברשמיות. השיחה ביניהם נסובה על תחית ישראל ותפקיד העם בהחשת גאולת העולם, ע"פ רעיונות הרב, ועל הרעיונות שריכרד בר-הופמן הביע ב"חלום יעקב".
ריכרד בר-הופמן קם, נטל לידיו את מחזהו והתחיל לדקלם מדברי המלאכים וסמאל ליעקב והכרעת והצהרת יעקב לקבל עליו את השליחות האלוקית וכל הכרוך בה.
לשמע הדקלום העז, התרשם מאד בן הרב והביע הזדהותו ונחת-רוחו בדברים אלה מתוך מחשבה כי "דברים אלה מתוך מחשבה הם לדברי רבי יהודה הלוי, למהר"ל מפראג ולגדולי חזון ישראל!"
"גם אם ישכח לרגע קט מן העם יעודו ושליחותו, מעת לעת יקומו בקרבו אישים שיזכירו לו ולעולם למה בחר אלוקים בישראל" דברים אלה שם ריכרד בר-הופמן בפי יעקב.
והנה הם עומדים זה ליד זה, בר-הופמן, מגדולי משוררי אירופה, שחרבות אירופה היא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו, והוא המכריז מעל הבמות לעיני ולאזני רבבות בחירת ישראל ושליחותו הנעלה – ובן הרב היושב בציון, מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, ומכריז על תחית ישראל נושא הקדושה והמוסר בעולם.
לכאורה רחוקים עולמיהם זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אך מהלך מחשבותיהם מתאים הוא. המשורר ובן-הרב הבינו איש לרעהו.
הם נפרדים על ידי שער הבית. ריכרד בר-הופמן מראה לבן הרב את המגן דוד הגדול המקדש את השער. "זהו הסמל שלי" הוא אומר "וגם סימן להם, כשירצו שוב להכות ביהודים ידעו את הדרך והכתובת!"
ואמנם שימשה חוילתו הנהדרת של ריכרד בר-הופמן מטרה להתקפות הנאציות. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, יותר משנה אחרי ספוח אוסטריה לגרמניה, היגר ריכרד בר-הופמן לארצות הברית שם נפטר בשעת 1945.
טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"ז באלול תשכ"א (8/9/61).