בשבוע העבר הבאנו מקצת מדברי חכמים שהזהירו בני דורם להשאיל את ספריהם לתלמידים ולבני עירם. היו אחרים שהרחיקו לכת והטילו קנס על מי שנמנע מלהעמיד ספריו לרשות הצבור.
תשובת הרא"ש
באחת מתשובותיו נשאל הרא"ש על דיין שהטיל קנס על מי שנמנע מלהשאיל ספריו אם טוב עשה. וזו לשון תשובתו:
"וששאלת על דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו ונתן עליו קנס עשרה זהובים בכל יום מפני שהיה בטול תורה בעיר מחמת חסרון ספרים בעיר והיו אנשים שהיו להם ספרים ולא רצו להשאילם, יפה דן ואני מסכים עמו ובלבד שישימו שלשה שמאים הספר ואם יפחת ויתקלקל שישלם השואל הפחת על פי אותם שמאין ויתן משכון בכדי שומת הספר" (כלל צ"ג, ג).
יתר על כן מוצאים אנו שהרשו לאדם להשתמש בספרי חברו מבלי שישאלהו. כבר פסק רב יהודאי גאון משבחא כי חכם שהפקידו אצלו ספרים והמפקיד יודע שאין לנפקד אותם הספרים מותר החכם להעתיק מהם מבלי שיקח מקודם רשות על זה מן המפקיד. מן המותר להוסיף שהיו בכל הדורות אנשים שנצלו את ההזדמנות לשאול מאחרים ולא להחזיר ולהקים להם אוצרות ספרים לא להם. לכן מוצאים אנו במשך הדורות תלונות רבות על השואלים ואינם מחזירים.
המשורר עמנואל מספר במחברותיו שפעם אחת בהיותו עם חבריו בפירוש"א עבר עליהם איש ששמו אהרן שהביא אתו משא ספרים, חדשים גם ישנים. האיש היה צריך להמשיך בדרכו לרומא והשאיר את החבית מלאה ספרים אצל עמנואל אחרי שהלה הבטיח לא לשלוח בהם ידו. אולם אך יצא ר' אהרן את העיר התנפלו עמנואל וחבריו על החבית:
"ואומר אליהם, ממני תראו וכן תעשו, לא תחמלו עליהם ולא תכסו, שברו חביות הספרים, בני, אל תשלו, לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו ויעשו כן לשבור החביות יקומון… ויהי כאשר התרנום ממאסרם, בחרנו מן הספרים צבי עדים והדרם ונעתיק מהם ספרים עשרה".
ספור זה בודאי בדוי הוא כי עד גניבת ספרים אף פעם לא הגיעו הדברים. עמנואל זה שה"בית יוסף" אוסר ב"הלכות שבת" לקרוא את שיריו חבר לפי עדות החיד"א פרושים נפלאים על ספר אמ"ת (איוב, משלי, תהלים).
קנין ספרים
לא דומה מי שלומד מספר שהוא שלו מלומד מספר מושאל. לא הרי למודו של מי שצריך לשוטט כל היום לחפש ספרים כלמודו של זה שיושב בביתו והכל מוכן ומוזמן לפניו.
כך כותב, למשל, ר' יצחק קמפנטון מגדולי ספרד בסוף ספרו "דרכי הגמרא":
"אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים. דרך משל, מי שאין לו ספרי גמרא א"א לו להיות בקי… ולזאת אמרו רז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה, ופירש"י על קנה לך חבר, חבר ממש, ויש אומרים ספרים כי הספר הוא חבר טוב והוקרא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלויים לך מנגד".
פרופט דורן מרבה בהקדמתו לספרו "מעשה אפוד" בשבח הלומד בספרים יפים ובספרים שהם שלו.
"העושה מעלה גדולה… כי בו השגת הספרים היפים אפשרית והעיון בספר מיוחד לא יצטרך אל השאלה מהזולת ויהיו עיניו פעם בספר זה פעם בזולתו… וכבר היה משלמות האומה כי תמיד חשובי העשירים בכל דור ישתדלו בכתיבת הספר, ועשות ספרים הרבה".
החפוש אחרי ספרים
ידועים לנו חכמים רבים שכל ימיהם רדפו אחרי ספרים ולמען השיג אותם לא חשכו עמל ויגיעה.
נציין אחדים מהם.
ר' יוסף שלמה דילמדיגי. זה היה אשכול, איש שהכל בו, השתלם בכל מקצועות התורה והחכמה, עבר מדינות רבות: איטליה, מצרים, תורכיה, פולניה ואחרות. הוא מת בפראג ונקבר שם בבית העלמין הישן.
הוא היה חובב ספרים גדול, מספר על עצמו שהיה לו בית אוצר ספרים של שבעת אלפים כרכים שהוציא עליהם עשרת אלפים שקל.
באגרת הנדפסה בהקדמת ר' שמואל בן יהודה ליב ש"ץ לספר "נובלות חכמה" הוא כותב:
"בהשגת ספרים גדול כים מזלי שלא שמעתי על ספר יקר שנמצא בעולם וחשקתיו שלא השגתיו, ולפעמים הלכתי כמה מאות פרסאות ונכנסתי בספינות ובסכנות עצומות כדי לראות ספר קטן וסוף דבר עלה לידי".
הוא מוסיף שלפעמים היתה דרכו לשוא כי לא מצא בספר מה שקוה ממנו". "גם שמה פעמים הבלי נפלו לי בנעימים, ואקוה לאור ואין כי לא היה תוכו כשמו".
מנחם בר' יהודה די לונזני שישב עשרות בשנים בירושלים ושם יצא לו כמשורר, מקובל ומחבר ספרים הרבה, ביניהם גם ספר המעריך שהוא תוספת לספר הערוך לר' נתן מרומא היה חושך מפתו כדי לקנות לו ספרים.
באחד מחבוריו הוא כותב:
"מיום עמדי על דעתי והחלה הפרוטה להכנס בידי רדפתי אחרי הספרים, כאשר ירדוף הקורא בהרים, וחסרתי במאכלי ובשתיתי כדי לקנות ספר עברי".
בין הרבנים שהיו להם אוצרות ספרים גדולים יש להזכיר את מנשה בן ישראל שהיה גם בעל בית דפוס והדפיס והוציא לאור הרבה ספרים, רבי יצחק עקריש מספר לנו על ספריתו הגדולה של הרדב"ז.
ר' יצחק עקריש בא אחרי טלטולים ארוכים למצרים ומצא מחסה בבית הרדב"ז. "ויתן לי מטה ושלחן וכסא ומנורה וישמיני מלמד את ניניו… ויראני את כל בית נכאותו ואוצרותיו מרגליותיו, תרשישיו ספיריו ספריו אשר לא יספר מרוב נבהלתי מראות".
אחד מאוצרי הספרים החשובים ביותר היה זה של הגאון ר' דוד אופנהיים רב המדינה של ביהם.
עוד בנעוריו התחיל לאסוף ספרים וכל ימיו היה מחפש אחריהם, הוא נסע למרחקים לקנותם, ביקר בלייפציג שהיה אחד ממרכזי מסחר הספרים ועמד בקשרי מחכתבים עם מוכרי ספרים ומדפיסים בכל רחבי אירופה. ספריתו הכילה שבעת אלפים ספרים ואלף כתבי יד.
חלקו הגדול של אוצר הספרים היה נמצא בפראג בעוד שחלק אחר החזיק מפני טעמי הצנזורה ומסבות אחרות בהנובר, בשנת 1711 נשלחה רשימה מספריו לכל חלקי אירופה והוא בקש שיודיעו לו על המצאם של כאלה שאינם ברשותו.
מספרים שדודו שמואל אופנהיים שהיה ספק בית המלכות האוסטרי מלחמתו נגד צרפת בקש מקיסר אוסטריה כתשלום בעד שרותו את כל הספרים העברים שנפלו שלל בידי החיילים האוסטרים. ספרים אלה מסר לבן אחיו, הג"ר דוד הנזכר.
הג"ר דוד אופנהיים עזר להרבה רבנים בני דורו להוציא את ספריהם לאור עולם ספריו הרבנים שהשאיר אחריו נמצאים עוד רובם עד היום בכתב יד. על ספרייתו עברו גלגולים רבים והיא נמצאת היום באוצר הספרים בודליאן באוקספורד.
מדפיסים מחפשים אחרי כתבי יד
אם כי יוסף שלמה דילמדיגו מתלונן על הדפוס והמדפיסים. "כל העם אומרים שהדפוס הועילונו, ובאמת קלקלונו" הוא כותב "שלפנים היו נפרעים הסופרים בדמים יקרים ולא היו קונים מהם רק הספרים הטובים והערבים" והספרים הרעים היו נשארים כאבן שאין לה הופכין, אין כן בימי הדפוס, כי כל מי שיש לו כסף מוציא ספר לאור ובו יקרא שמו כרצונו כגברא רבא ויקירא והוא איננו אפילו בר בי רב דחד יומא וספרי הראשונים אינם נדפסים כלל וכלל.
אין כן הדבר, היו מדפיסים שמסרו את נפשם להדפיס ולהפיץ דברי גאונים קדמונים והם היו מחפשים ומוציאים הוצאות גדולות כדי לקבל גרסאות נכונות ובלתי משובשות.
מבעלי הדפוס הגדולים והראשונים בישראל היתה משפחת שונצינו. בית הדפס שלה עבר בהרבה מעיירי איטליה ובמאה השש עשרה הקימו בני המשפחה סניפים לו בסלוניקי ובקושטא. בדפוס שונצינו נדפס התנ"ך העברי הראשון והמדפיסים הודיעו עליו מקודם באחד מספריהם "כי מציון תורה ודבר ה' משונצינו".
גרשון בן משה שונצינו מספר בפתח שערי ספרו המכלול לרד"ק:
"יגעתי ומצאתי ספרים היו סתומים וחתומים מאז והוצאתים לעין השמש הזאת יזהירו כזוהר הרקיע כמו התוספת מטו"ב של ר"י ורבנו תום הלכתי עד צרפת וקמבר"י וזינבר"ה אל חדרי הורתם למען זכות בהם את הרבים כי בספרד ובאיטליא לא שמענו רק בשאנץ של רבנו פרץ ורבי שמשון וחברים והדפסתי ספרים עד אין קץ בתורה הקדושה".
כדאי להזכיר פה דברי הרב אפרים זלמן מרגליות בהסכמתו למהדורה השניה של הספר "גדולי תרומה" מר' עזריה פיגי שהוא פרוש ל"ספר התרומה" כי הש"ך בעצמו היה מחזר אחרי ספר זה "וישלח ידו ויביאהו אליו מארץ איטליא לק"ק ווילנא על יד בי' הדואר ובו היה מתפאר".
המביא לדפוס של ספר זה, ר' זלמן אפרים מברוד היה טורח כל ימיו להדפיס ספרי קדמונים והי' מחזר אחרי עשירים לאסוף חתומים ודמי קדימה. בהקדמתו לספר "גדולי תרומה" הוא מספר שפעם קרה לו מקרה שאסף חתימות ודמי קדימה על הספר "אסיפת זקנים" על מסכת בבא קמא שאמר להדפיס אולם בסופו של הדבר לא קבל את הרשיון מן הקיר"ה. הוא לא ידע מה לעשות כי את דמי הקדימה שקבל לא היה יכול להחזיר בשלמותם באשר הוציא מקצתם על נסיעות ולכן פנה לגדולי הדור בשאלה מה לעשות, הם יעצו לו להדפיס את הספר "גדולי תרומה" שהיה יקר המציאות במדינת פולין. עם כל זה שאל ר' אפרים זלמן בדעת החתומים אם הם מסכימים לקבל את הספר הזה תמורת "אסיפת הזקנים" שהבטיח להם, כולם הסכימו להצעתו וגם הוסיפו על הדמים שנתנו.
מאת ט. בן משה
מתוך "המודיע" כ"ה חשון תשי"ד