("לפירושם של דברי הרשע שב"ארבעה הבנים)
בספרו "הלשון והספר" (כרך ג', "האמונות והדעות", עמ' 263-264) מביא נ. ה. טור סיני פירוש ששמע בנעוריו לדברי הרשע שבארבעת הבנים בהגדה: "… לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר (כך במכילתא) בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו…"
"הנה כאן מתעוררת השאלה", כותב טור סיני, "מה כפירה בעיקר, כפירה באלוקים, יש כאן, אף אם הוציא הרשע את עצמו מן הכלל, ואמר כאילו: לכם ולא לו". והביאור: "הצירוף 'את עצמו' בא כידוע בהוראה מיוחדת בדברי הבבלי גיטין נ"ו, ב', על מעשה חורבן הבית השני: '… זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה… ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא. וכסבור הרג את עצמו'. ופירש רש"י: 'עצמו, כינוי כלפי מעלה'. וכן יש לפרש 'את עצמו' גם בהגדת ליל פסח : הרשע הוציא 'את עצמו', ז"א את האלוקים מן הכלל, באמרו 'מה העבודה הזאת לכם', בניגוד לדברי החכם שאמר 'אשר צוה ה' אלוקינו אתכם', ובכך כפר באמת באלוקים, בעיקר: והתשובה היא הדיוק: לכם ולא לו יהיה חלק בקרבן הפסח, ואף אתה הקהה את שיניו ואל תתן לו לאכול מן הפסח".
טור סיני מוסר, ששמע את הפירוש הזה מפי ד"ר דוד רוטבלום, שהיה רגיל לספר זאת בשם אביו, אבל הפרופ' טור סיני לא הצליח למצוא מקור אחר לדברים. יורשה לי להעיר כאן שהפירוש הזה נמצא בפירוש ההגדה "מר דרור" להרב מרדכי רובינשטיין , שנדפס בקראקא בשנת תרמ"ב. ומשם הגיע כנראה לאביו של ד. רוטבלום.
אביא כאן את דברי הפירוש במלואו:
"הנה המפרשים אמרו, דהחילוק בין החכם ובין הרשע – דהחכם מזכיר שם שמים באמרו אשר צוה ד' אלוקינו, ואולם הרשע אינו מזכיר ש"ש (=שם שמים) כלל, וסמכו על זה מאמר החכם (קהלת ב', י"ג): 'וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך' דכתיב (בראשית א', ה') 'ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה', הרי דלגבי יום מוזכר ש"ש ולגבי חושך אינו מוזכר כלל, וכמו כן החכם מזכיר עכ"פ ש"ש במאמרו, ואולם הרשע אינו מזכיר ש"ש כלל. ובעזרת החונן לאדם דעת מצאתי און לי ממאמר חז"ל (גיטין נ"ו, ב') גבי טיטוס הרשע שנכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה וכו' וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו. ופי' רש"י ז"ל: כינוי כלפי מעלה. וכעת תבין מאמר המגיד ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. והבן."
———–
1נולד בי"ח באדר בז'ולקוב גליציה, ונפטר י' ניסן תרע"ז בירושלים. הוא שימש יותר מארבעים שנה מגיד מישרים בק"ק קראקא, ובעיקר היה דורש בבית הכנסת של הרמ"א. לאחר מותו ערכו בבית כנסת זה נר תמיד לזכרו. מלבד פירושו להגדה יצאו לאור מפרי עטו הספדים ("גבעת שאול" על ר' יוסף שאול נאטאנזאהן, לבוב תרל"ה : "גויעת אריה" על המלבי"ם, קראקא תר"מ: "איה סופר" על ר' שמעון סופר, קראקא, תרמ"ד), "דורש לפרקים" על פרקי אבות, קראקא תרמ"ט, ו"נטעי נאמנה" על יחוס משפחתו, ירושלים תרס"ח. אף כתב מאמר ב"העברי" שיצא בברודי (שנה ראשונה, תרכ"ה, גליון ו') על רבני ז'לקוב. מקצת תולדותיו נדפסו ב"ספר הזכרון" שיצא מטעם מערכת "האסיף", וארשה תרמ"ט.
סח לי הביבליוגראף ר' יהודה רובינשטיין, בן זקוניו של המחבר, שסמוך לצאת פירושו להגדה ביקר אביו בווינה. סמולנסקין, שראה את הפירוש, הזמינו אליו כדי לשוחח עמו ולהכירו מקרוב. הסופר נתרשם בהרבה מאישיותו של רובינשטיין, כיבדו עד מאוד וחיבק אותו. מקורביו של סמולנסקין שהיו באותו מעמד תמהו על שהלה מתחבק עם יהודי בעל זקן ופיאות מגודלות הלבוש קפוטה גליצאית. נענה להם סמולנסקין: "דעו לכם, שליהודי זה יש יותר בפיאותיו משיש בכם כולכם".
מתוך "הדואר" ז' ניסן, תשכ"ד