א.
בעולם הדתות של המזרח הרחוק מוצא אתה איסורים מוחלטים ליטול נשמותיהם של בעלי חיים ואזהרות שלא לנגוע לרעה אפילו בתולעת, ולא לקטוף פרח ולא לתלוש שום עשב ללא צורך.
בדורנו אנו כתב אלברט שוייצר איש המערב: "כל אימת שאני עומד לפגוע בחי כל שהוא, צריך להיות לי ברור בלי שום ספק כי הדבר הכרחי הוא באמת… האיכר הקוצר אלף פרחים בשדהו כדי להאכיל את פרתו – יישמר בשובו לביתו מלהסיר, כמשתעשע, ראשו של פרח העומד בצדי הדרך, כי בזה הוא פוגע בחיים מבלי שהוא נאלץ לכך".
שווייצר עצמו, הוגה דעות ורופא מסיונר, שעשה בביצות נגועות הדבר באפריקה המערבית ונלחם מלחמה בלתי פוסקת ביתושים. עכבישים, עקרבים, נחשים ורמשים מזיקים – היה סר מדרכו כדי להרים מן החול תולעת שסבלה מן החום ולהניח אותה בין עשבים והיה בא לעזרתו של זבוב שהיה מתאמץ להימלט משלולית של מים. לא היה קוטף פרח ולא היה תולש עלה מאילן.[1]
ב.
היהדות מלמדת כי ממלכת בעלי החיים מסורה בידי האדם, ורשות נתונה לו ליטול נשמותיהם לשם הגנה על עצמו ולשם מילוי צרכיו, אבל היא גם מטיפה לרחם על בעלי החיים ואוסרת לגרום להם צער ללא צורך.
אין אצל קדמונינו אזהרה לא לפגוע בעשבים ללא צורך,[2] ברם מצויה כזו בפי גדולים של עמנו בדורות האחרונים.
ג.
כותב ר' משה קורדובירו בספרו "תןמר דבורה" (פרק ג'): "עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח וחי ומדבר… ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה, לרחם כל מה שאפשר…"[3]
ור' אליהו הכהן מאיזמיר אומר בספרו "שבט מוסר (פרק ט"ז): "בני הוי זהיר מלהרוג שום בריה שבעולם לבד המזיקות שהתירו חז"ל להורגם ככלב שוטה וכדומה, ואל תעקור שום עשב חנם שלא לצורך רפואה וכדומה, כי לכל עשב יש מלאך אחד עליו כארז"ל [עיין ב"ר י, ו], ומצתא אז מסירו מממשלתו, כי זמן ניתן לו מן השמים על עשב זו עד עת שתצטרך לעוקרה לצורך האדם…"
ועל רבי מנחם מנדל מקוצק מסופר כי פעם היה מטייל עם החסיד המפורסם ר' צבי הירש טומאשובר. בלכתם בדרך קטף הרצ"ה פרח אחד קטן ממקום גידולו בארץ והקפיד עליו האדמו"ר מקוצק, ואמר לו בזה"ל: "דע לך שלפעמים על ידי השחתת פרח קטן או עשב קטן שלא לצורך יוכל האדם להדחות ממחיצתו של הקב"ה".[4]
סיפור דומה מסופר על הגראי"ה קוק. לסיפור שתי גירסאות, שתים שהן אמנם אחת, אך יש בזו מה שאין בחברתה, ועל כן נביא את שתיהן.
כתב ר' אריה לוין זצ"ל בזיכרונותיו:
"… זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני רבינו הראי"ה קוק זצ"ל, וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת "מנחה גדולה", יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו. ואני נלוויתי אליו, בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת: "האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטיף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".
"הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר".[5]
והנה הגירסא השניה, והיא בחוברת "הרב קוק, הליכות ודעות" למאיר חובב (קרן קימת לישראל, ירושלים, תשכ"א, עמ' 23):
מעשה ברב קוק שטייל בימי חופשה בפרדסי יפו עם ר' אריה לוין. בדרך הליכתם שוחחו בעניינים הרבה, והנה שלח ר' אריה את ידו מבלי משים ותלש עלה מן האילן. נזדעזע הרב ונעצר. לתמיהה שנסתמנה בפני ר' אריה אמר: "לא יעקור הצומח אלא לצורך" (ר' משה קורדובירו, "תומר דבורה") ורחמיו על כל מעשיו".[6]
מתוך "הדואר" גליון ד', ד' בכסלו, תשל"
[1] George Seaver: Albert Schweitzer, New York, 1944: pp, 91-92
[2] איסור השחתת עץ מאכל אינו עניין לכאן.
[3] דברי ר' משה קורדובירו נזכרים להלן בסיפור על הרב קוק.
[4] מובא בדברי ההספד של הרב יצחק הורכשטיין על שלשה גדולי ישראל שנדפסו ב"שערי תורה", חלק ה', חוברות ה-ו, וארשה אב אלול תרע"א.
[5] הדברים מובאים בספרו של שמחה רז "איש צדיק היה – מסכת חייו של רבי אריה לוין", ירושלים תשל"ג, עמ' 74.
[6] ועיין שם עמ' 25. בדבר דעת הרב קוק על הצמחונות עיין "משנתו של הרב קוק" לצבי ירון (זינגר), ירושלים, תשל"ד, עמ' 135-136.