א. סדר נזיקין
החודש התחילו לומדי "הדף היומי" ללמוד בבא קמא, המסכת הראשונה של סדר נזיקין.
בימי הראשונים התהלכה בקרב העם אימרה על סדר נזיקין, שמקורה, כנראה, בחיבור של רבי אברהם אבן עזרא, והיא נשתמרה בצורות שונות בספרים.
כותב הראב"ע בספרו "יסוד מורה", שער ראשון. "אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכים לסדר נזיקין".
ורבי יצחק פולקר, בן ספרד, שחי במאה הי"ד, כותב בספרו "עזר הדת" (חלק א', שער א): "כמאמר החכם: אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכין לסדר נזיקין"[1].
מסתבר כי "החכם" הנזכר כאן הוא רבי אברהם אבן עזרא.
רבי יוסף נחמיאש, תלמיד הרא"ש בטלטולא, אומר בתחילת פירושו למסכת אבות (מהדורת הרב משה אריה במברגר, פאקס, תרס"ז), בה הוא דן על מקומה של מסכת אבות בסדר נזיקין: "המסכתא הזאת נקראת מסכת אבות וגם תחילת נזיקין היא ארבעה אבות נזיקין, יבואו אבות הקדושים ויורונו הדרך אשר נלך להתרחק מארבעה אבות נזיקין, וכן אמרו אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכים לארבעה אבות נזיקין…".
ב"מנורת המאור" לרבי יצחק אבוהב מופיעה האימרה בשינוי גדול עוד יותר. נאמר שם בסוף ההקדמה (מהדורת מוסד הרב קוק, עמ' 20): "ואם היו בני אדם צדיקים לא יהיו מתעסקים לדון בחובות ובנזקים".
*
ב. לימוד תורה בימי אבלות
הרב מרדכי אליהו כותב ב"קול צופיך", גליון פרשת דברים: "סיפרו לי על רב אחד שבשבעת ימי אבלותו למד גמרא, ולא מסכת מוע"ק וכדומה, כשאמרו לו שאסור לו לעשות כן, אמר להם: 'איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו רגע אחד'. כשחזרו ואמרו לו שאסור, אמר להם שמוכן הוא לקבל עונש על כך, כי הוא לא מסוגל שלא ללמוד תורה[2]. אמרתי להם לעזוב אותו, שכן הוא בגדר חולה ומותר לו ללמוד תורה במצב ה'חולי' שלו".
יורשה לי למסור הסברו של רבי חיים מבריסק על מאמר בירושלמי שעניינו לכאן. את ההסבר שמעתי מהרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל.
איתא בירושלמי (מועד קטן, פרק ג', הלכה ה') כי אבל שהוא "להוט אחר התורה, מותר לו ללמוד. הסביר רבי חיים מבריסק: אבל אסור לו לשמוח, על כן אסור הוא בלימוד שהוא שמחה לו. אבל הוא אינו חייב להצטער (עיין רש"י, סוכה כה, א), על כן אם ההימנעות מללמוד גורמת לו צער, מותר לו ללמוד.
מתוך "הצופה" כ"ח באב תשס"א.
[1] עיין משה חלמיש, "לקט פתגמים", "סיני" כרך פ, חוברת ה-ו.
[2] הדבר הזה מסופר גם על הרוגאצ'ובי. מספר הרב ש"י זוין בספרו "אישים ושיטות" (בשם הרב ז. רבינר): "כשמתה אשתו הראשונה בווארשה וגדולי העיר באו לנחם-אבל, היה הוא מרצה לפנים שעות רצופות בתורה. מהמנחמים לא העיז איש להעירו על אבלותו, אבל דודו העירו פעם על כך והוא השיבו: ודאי עבירה היא זו וכשאקבל עונש על שאר עוונותי יענישוני אף על עוון זה. אני אקבל באהבה וברצון את העונש על חטא זה. כדאית היא התורה להלקות עליה,. כן מסופר שם כי גם בתשעה באב היה מדבר בלי הרף בתורה.