זיבוטינסקיאנה

שמואל כץ כותב בספרו על ז'בוטינסקי (עמ' 1083):
"מסעי-הרצאות ארוכים אלה, שהיו מנת חלקו במשך שנים, נתנו לו מוצא לחוש-ההומור. תמיד נהנה מסיפורים על תשבונו שלו, ובמיוחד על הצורך לחזור על אותו נאום פעמים אין ספור…
"סיפור… משנות השלושים, שהיה נוהג לספר, נגע לנוהגו לא רק להשמיע אותו נאום מילה במילה, אלא גם להשתמש בדיוק באותם הדגשים באותן תנועות ידיים. (כשהואשם בתיאטרליות הסביר שאכן רצוי לנצל את אומנות הבימה כדי להפיק את התועלת המירבית מהמסר שבתוכן.) והנה, כן סיפר, בשעת הרצאה ביידיש בווארשה, השתתק בנקודה מסוימת, היכה באצבע צרידה, ושאל: 'איך אומרים את זה בפלונית?' מישהו באולם סיפק לו את המילה המבוקשת בפולנית, והוא המשיך בנאום. כעשרה ימים לאחר מכן, בשעה שנשא את אותו נאום בעיר לודז', השתתק, היכה באצבע צרידה ושאל: 'איך אומרים זאת בפולנית?' שוב ענה לו מישהו מהקהל, אך הפעם בנימה של טרוניה: 'הרי אמרתי לך כבר בווארשה'".
סיפור דומה מוסר מרטין רוזנבליט בספרו האנגלי GO FORTH AND SERVE (הרצל פרס, ניו יורק, 1961, עמ' 183-182):
"הוא היה אמן הנאום. כל המילים של הנאום וכן התנועות שהיו מלוות את הרצאתו, הוכנו היטב מראש. הוא ידע שש או שבע לשונות, אך לפעמים למען הרושם התיאטרלי, היה מעמיד פנים כאילו מתקשה הוא למצוא את הביטוי המתאים.
"פעם גרמה לו דרכו זו אי-נעימות. היה זה באסיפת המונים בניו-יורק.
"הוא הפסיק את נאומו וחיכה רגע. שם ידו על מצחו במחווה של איודאות, ואמר בהיסוס כי אינו מוצא את המילה האנגלית המדוייקת. והנה נשמע מאחת השורות האחרונות של האולם קול חלש: 'מר ז'בוטינסקי. הרי מצאת אותה אמש בבוסטון!"
רוזנבליט (שהיה אחיו של השר פנחס רוזן ומילא תפקידים שונים בתנועה הציונית ובשרות המדינה) ודאי לא היה עד ראיה לסיפור, רק שמע אותו. הוא לא היה, כמדומני, בארצות הברית בשנים בהן ביקר שם ז'בוטינסקי. הוא נפגש והתיידד עם ז'בוטינסקי בשנת 1915 בקופנהגן. יש בספרו דברים מעניינים על התכוננותו של ז'בוטינסקי לנאום את נאומו הראשון ביידיש (גם שכטמן בספרו על ז'בוטינסקי מזכיר הנאום בשפת יידיש שז'בוטינסקי נשא בקופנהגן).
האומה 118
חורף תשנ"ה