העמותה זכור! ("זכור") הוקם לפני שנים רבות על ידי ישראל יהושע איבשיץ, ניצול שואה מפולין מטרתו בוער בו לשמור בחיים בקרב עמנו, את זיכרון השואה. איבשיץ הוא מחברם של ספרים ומאמרים בעיתונות העברית והיידיש, המתארים לא רק את השואה וזוועותיה ואת סבלם של הקורבנות, אלא גם את גבורתם והתנגדותם הפעילה והפאסיבית לרוצחים ומאבקם הרוחני עם רודפיהם.
הוא מספר על יהודים הנחושים להישאר נאמנים לאמונתם, השואפים לקיים את חוקי דתם, בגטאות ובבתי סוהר, במחנות עבודה, ריכוז ומוות. הם עשו זאת בניגוד לפקודות הרוצחים הרשעים ובתנאים הכי לא אנושיים. הרעב והטרור לא יכלו לגזול מהמוני היהודים את תכונותיהם היהודיות והאנושיות. יהודים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים אחרים. יהודים חלקו את פרוסות הלחם האחרונות שלהם עם יהודים אחרים; יהודים קפצו לתוך בתי כנסיות בוערים כדי להציל ספרי תורה
מספר מספריו של איבשיץ מוקדשים לגבורה ולהקרבה עצמית של נשים יהודיות בתקופת השואה. בשנת 1986 הקים איבשיץ בחיפה את מכון חדוה איבשיץ לחקר השואה. מדי שנה מגיעים אלפי אנשים, צעירים ומבוגרים לקורסים הנערכים במכון ומבקרים בתערוכות השואה המתקיימות בו. משנת 1980 מוציאה עמותת זכור ספר שנתון באותו השם, הכולל חשבונות, זיכרונות ויומנים של ניצולי שואה. עד כה, הופיעו 12 כרכים מהפרסום החשוב הזה.
לפני זמן קצר הכרך הראשון של זכור, מהדורה באנגלית של שנתוני זכור יצאה מהעיתונות בישראל. הכרך שחוברה ותורגמה על ידי חנה אילנברג איבשיץ כולל דיווחים רבים בגוף ראשון של ניצולים. פרקי הספר גדושים בסיפורים על מסירתם העצמית של יהודים לאמונתם ולבני עמם בתקופת היטלר. ניתן להזכיר כאן רק כמה מהם.
ססיל ס. פוקס מספרת על ילדים יהודים בלגים וצרפתים שהוריהם גורשו על ידי הגרמנים. ילדים אלה קיבלו שמות של גויים והושמו בפנימיות שונות במרכז צרפת על ידי ארגון יהודי חשאי. כשנסגרו בתי הספר לעונת חג המולד (1943) והתלמידים הנוצרים חזרו לבתי הוריהם, הארגונים היהודיים לא ידעו מה לעשות עם הילדים היהודים.
"הקב"ה, בדרכו הבלתי ניתנת לחיקוי???? לא יאכזב אותנו – נמצא פתרון!" כותבת ססיל פוקס. "במעלה ההרים גילו המנהיגים המופקדים שלנו קבוצה של צריפים פנויים מעץ ושרידי מחנה צבאי מפורק. דרגשים נקרצפו ובמקום שנשארה זכוכית נשטפו החלונות. בציפייה מפחידה השתלטנו על האימפריה הקטנה שלנו ביום בתי ספר נסגרו, היינו 100 אנשים בין הגילאים 10 עד 25.
"רשמית, ותחת זהותנו הנוצרית המשוערת, היינו צופים וביצענו את כל שגרות הצופים הנדרשות בחריצות רבה; הדגל הצרפתי הונף כל בוקר כדי שכל הצרפתים יוכלו לראות. ה"מרסיי" הושר בקול רם כדי שישמעו כל הצרפתים, אבל כמובן שהתמרונים האלה היו כיסוי מציל חיים נבון. כי למען האמת, מאחורי הקירות הדקים הרעועים, השתרש סמינר יהודי ייחודי מאוד.
צעירים עם או בלי אמונה, עם או בלי רקע דתי, עסקו באופן ספונטני ומכל הלב, שירה וריקוד עברי, לימוד תורה ודיונים דתיים, שנמשכו לפעמים כל הלילה. תלמידי ובוגרי ישיבות לשעבר ערכו תפילות בוקר וערב, והדריכו אותנו בברכות לפני ואחרי הארוחות. אף "מלכה" לא התקבלה בהתלהבות כמו היה "מלכת השבת" באותו ערב שישי הראשון. כל שיעורי הבית בבית הספר הפסיקו בצהרי יום שישי והתארגנו לשבת.
בהמשך שבוע הבא גואיש פרס יום ששי נובמר 13, 1992
המשך משבוע שעבר
נעמי וינקלר, ילידת מונקץ', מספרת בסיפורה על מסירותן הדתית של נשים יהודיות במחנות הריכוז שבהם עברה.
"בתשעה באב במחנה הריכוז גלזנברג צמנו וישבנו על הארץ. היה קשה מאוד להסתיר את הצום מעיני אנשי ה S.S. הם היו סביבנו כל הזמן כדי לוודא שלא נשמור על מנהג דתי כלשהו. אבל כמה בנות מבוקובינה, שהיו במחנה רש"ד הורשו להסתובב בעיר. הן ביקרו בבית הקברות היהודי והסתובבו בקברים שלוש פעמים ואמרו קדיש לקרוביהם ולחבריהם שנספו ברחוקים במחנןת המוות".
משה אברהם היה תושב סלוניקי. יהודי סלוניקי הגיעו לאושוויץ בשנת 1943. המסע מיוון לפולין ארך 10 ימים. המפגש הראשון של הסלוניקים עם אחיהם היהודים ממזרח אירופה היה אכזבה. בין הקאפוסים שהסיעו אותם לעבודת פרך, ובין הזונדרקומנדוס שהובילו רבים מילדיהם לתאי הגזים, היו גברים שדיברו יידיש. אולם תוך זמן קצר נשבר הקרח בין הסלוניקים ליהודים האחרים.
"קרה לנו נס גדול, באמת נס", כותב אברהם. "זה היה בליל שבת, בחצות בצריף הגדול שררה חושך, רוב הכלואים שכבו, כמו מתים על דרגשי העץ. רק לסלנוקאן אחד, דוד דון פינצ'ון, היה פתאום חשק לשיר את הפזמון הספרדי לכבוד השבת, ויקדשהו.
"כשהחל דוד הסלוניקני לשיר את הפזמון קפץ יהודי מדרגשו, צדיק מגטו ורשה. שמו היה רבינוביץ. אני זוכר היטב את שמו, למרות שהוא נרצח לאחר מכן. והיהודי הזה התחיל לנשק את הסלוניקן. , כי הוא העז לשיר את מזמור הקודש כאן באושוויץ. הוא שר את מזמור השבת ויקדשו, והצדיק רבינוביץ קרא ליהודים נוספים וביקש שיקשיבו לשירת הסלוניקן. מאז נוצרה ברית אחים באושוויץ בין הסלוניקן והיהודים הפולנים״.
ישראל יהושע איבשיץ מתאר בחיבורו את קידוש ה' של רבי אברהם מרדכי מרוקו, רבה של וודובה פולין, עליו סיפר לו יעקב לאודה שהיה עד ראייה. יום אחד פרצו הגרמנים לעיירה וביקשו את כתובתו של הרב. פולני הראה להם את הדרך. הגרמנים פרצו לביתו של הרב, הכו אותו, משכו לו את הפאות והציתו את זקנו. אחד הרוצחים גילה ספר תורה בחדרו של הרב. הרב התבקש להסביר את מטרת "החפץ המוזר והחשוד" הזה. לאחר שהרב אמר להם שזו תורה, החליטו הגרמנים להכריח אותו להצית את המגילה הקדושה לעיני אנשי העיירה. הרב, אוחז במגילה בזרועותיו, נדחק מהבית ותחת ברד של מכות ומלקות הוצעד לכיכר השוק. המתופף של העיירה קרא לכל התושבים לבוא ולצפות במחזה.
"ראש הרוצחים ניגש אל הרב ולקח את ספר התורה מידיו. הוא שפך עליו בנזין וציווה על הרב: 'הצית את המגילה הזו ואם לא תעשה כן תמות כאן כמו כלב. '"
"הרב נרתע… רועד, צרח בכל כוחו, בקול לא שלו, שהדהד בכל העיירה:'…..לא! לא! חלילה בשום אופן!,"
"ואז שפך הרוצח הראשי פח בנזין על ראשו של הרב והצית את הרב ואת ספר התורה הקדוש. להבה אדירה פרצה והמון הפראי של הגרמנים והפולנים צרחו בשמחה…
"עמוד אש ענקי פרץ והקיף את הרב. בעיצומה של הלהבה הצליח הרב הקדוש לאחוז בזרועותיו את ספר התורה, לחבק ולנשק אותו, תוך שהוא צורח בכל כוחו: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד…"
(מסקנה בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי, 20 בנובמבר, 1992
סיכום
פרק אחד מתאר את גורלן של הבנות היהודיות שאיפשרו את מרד אושוויץ. הם עבדו במפעל תחמושת וסיפקו אבק שריפה לזונדרקומנדוס, שבימו את המרד והצליחו לפוצץ את אחת המשרפות. אחד ממנהיגי המרד היה הרב לייב לנגפוס שהיה רבה של מקו מזווויקי. לאחר הגעתו לאושוויץ נבחר לזונדרקומנדוס. תושבי עיירתו לשעבר עשו מאמצים רבים למנוע את העסקתו של הרב בשריפת הגופות וסדרו עבורו עבודה אחרת כמו טאטוא חצר הקרמטוריום.
כאשר הזונדרקומנדוס תכננו את המרד שלהם, הרב לנגפוס הביע את נכונותו להתעטף בחומרי נפץ, להיכנס למשרפה ולפוצץ את עצמו יחד עם המתקן. במהלך המרד, שלא התנהל כמתוכנן, הקרמטוריום נהרס על ידי אחרים.
הרב לנגפוס שרד את המרד. מאוחר יותר הוא נהרג על ידי הגרמנים. הרב לנגפוס הקליט את כל מה שראה ושמע באושוויץ. בכתביו, שאותם קבר במקומות שונים במחנה, הוא מתאר את העינויים האכזריים שבהם הועברו היהודים על ידי הגרמנים לפני שהוצאו להורג. הוא מפרט את כל ה"טרנספורטים", ומציין את מקומות מוצאם וכמה יהודים הביא כל אחד.
בספר שלפנינו כמעט 15 עמודים מלאים בתמציתים מחשבונותיו של הרב לנגפוס.
"בין הטרנספורט שהגיע מבנדין וסוסנוביץ היה רב זקן", כותב לנגפוס. "כתושבי הסביבה הקרובה ידעו המגורשים כי הם נלקחים אל מותם. הרב נכנס לחדר ההלבשה ולבונקר שר ורוקד. הוא זכה למות על קידוש השם!"
לנגפוס גם מספר:
בפסח 1944 הגיע טרנספורט לאושוויץ שכלל את האדמו"ר מבויאן, רבי משה פרידמן. הוא היה מגדולי החוקרים היהודים של פולין; דמות פטריארכלית באמת. כשהיהודים התפשטו – לפני הובלתם לתאי הגזים – פנה הרב לאוברשרפיהרר הגרמני בגרמנית: "רוצחים אכזריים, חלאות אנושית, אל תחשבו שתצליחו להשמיד את העם היהודי. אנשים יחיו לנצח ולא ייעלמו מבימת ההיסטוריה. אבל אתם הרוצחים הנתעבים, תקצרו את הפירות שלכם. על כל יהודי שנהרג, ימותו עשרה גרמנים. אתם תימחקו ותיעלמו, לא רק כמעצמה, אלא כעם. יום הנקמה והתגמול בפתח…"
הוא דיבר ברגש רב. כשסיים חבש את כובעו וקרא בלהט עז את שמע ישראל. היהודים הגיבו "שמע ישראל…" ברגש רב, שנולד מתוך האמונה העמוקה שהעניקה להם השראה ברגעים האחרונים של חייהם. אלו הם רק חלק קטן מסיפורי מסירות נפש, גבורה וקידוש ה', הקשורים בזכרון!, שהקריאה בהם היא חובה לכל יהודי. עמותת זכור והמהדרת והמתרגמת אנה איילנברג איבשיץ, שלקחה את החשבון ממקורות רבים ותרגמה אותם משפות שונות (וגם תרמה חיבור משלה) ראויים להכרת תודה רבה על הפקת כרך זה.
גב' אנה איילנברג- איבשיץ היא ניצולה מגטו לודז' ומאושוויץ ומחברת שני ספרים ביוגרפיים "שוברים שתיקה" ושל האחיות בסערה שיצאו לאחרונה. עבודתה הגדולה על גטו לודז' תופיע בעתיד הקרוב.
