אף מי שאינו קרוב לעולם האמנים והאמנות, היה שמו של ז'אק ליפשיץ מהדהד באוזניו לאחרונה. כתבו עליו בעיתונות, דיברו עליו בראדיו והראו מיצירותיו בטלוויזיה.
בירושלים, במוזיאון ישראל, שנחנך לפני שבועות אחדים, הוקדש אולם מיוחד ליצירותיהם של מארק שאגאל הצייר וז'אק ליפשיץ הפסל. ימים אחדים לאחר מכן הוצג בלונדון, בטקס חגיגי, פסל סמותו של ג'ון פ. קנדי. פסל זה – אות הוקרה של הציבור הבריטי לנשיא המנוח – מעשה ידיו של ליפשיץ הוא.
ליפשיץ הוא מגדולי הפסלים שבעולם בדורנו, והוא גם בן נאמן ומסור לעמו, מוקיר מסורתו ותרבותו, ידיד גדול למדינת ישראל, לה ציווה את כל יצירותיו.
א.
"רב לא תהיה, אבל תגדל להיות גדול בישראל", אמר הרבי, שהחזיק את התינוק בידו. האדמו"ר נזדמן במסעיו למקום-הרחצה דרוסקניק שעל גדות הניימאן, ואמו של ליפשיץ לא החמיצה את ההזדמנות לבקש ממנו שיאצול ברכה לרך הנולד.
"אמי האמינה בלב שלם, שברכתו של הרבי עתידה להתקיים" –מספר בחיוך האמן בן ה-74.
עודו ילד שלח ליפשיץ את ידו בפיסול, אוהב היה לחרוט ולחקוק דמויות בעץ ובאבן, לאחר שסיים את חוק לימודיו בגימנסיה, ביקש מהוריו רשות ללמוד אמנות בפאריס, אבא התנגד. הוא רצה שבנו יהיה למהנדס ויעזור לו בעסקיו, אמא היתה נוטה למלא את רצונו של הבן, אבל ביקשה להיות בטוחה, שבאמת יש לו לבנה כישרון לאמנות. "הבא את מעשי-ידיך למומחה, שיחווה דעתו עליהם", אמרה.
ליפשיץ הראה את יצירותיו לפסל היהודי הנודע, איליה (אליהו) גיצבורג, והלה כתב מכתב נלהב לאמו.
"היה זה פשע", אומר ליפשיץ. "יצירותיי, כביכול, לא היו שוות פרוטה! לוא היה מתחיל מביא לי כגון אלה, הייתי מגרשו מעל פניי".
במשך שנה אחת למד ליפשיץ בלא דאגות פרנסה, בכל חודש היה מקבל מהוריו קצבה די מחסורו, ברם לאחר מכן נפסקו המשלוחים. ההורים ירדו מנכסיהם ולא יכלו לתמוך בבנם המתגורר בנכר. ליפשיץ הצעיר חיפש עבודה – ומצא. בכל לילה מחצות עד חמש לפנות בוקר, היה עובד בפריקת תיבות של פירות וירקות מרכבות-משא. שלוש שעות לאחר מכן, בשמנה בבוקר, כבר היה על משמרתו בבית הספר לאמנות. לא ארכו הימים, והעבודה הקשה, מיעוט השינה וגם התזונה הלקויה, נתנו בו אותותיהם הוא חלה בשחפת.
"גם זה היה לטובה", אומר ליפשיץ. באותו זמן נקרא לחזור לרוסיה, כדי למלא את חובת השירות בצבא, מפאת מצב-בריאותו הרופף, שוחרר מן השירות, והיה יכול לשוב לפאריס, לאמנות.
תערוכותיו הראשונות עוררו תשומת-לב מרובה, ולא היו ימים מועטים עד שהוכר כאחד הנציגים המובהקים של הפיסול המודירניסטי.
הקאריירה המזהיר שלו נפסקה פתאום עם פלישת הגרמנים לצרפת בימי מלחמת העולם השנייה. ימים מועטים לפני נפילת פאריס, יצא ליפשיץ את העיר. הוא התגורר זמן-מה באותו חלק של צרפת שלא נכבש, והוועד הבינלאומי להצלה השיג בשבילו אשרת-כניסה לארצות-הברית. הפסל יצא לדרך, אבל לבו היה כבד עליו מאוד.
"בתחילת המלחמה – אומר ליפשיץ – לא ידענו, מה היה צפוי לנו באירופה, ולא הייתי להוט ביותר לצאת לניו-יורק. כסבור הייתי, שעיר זו היא מלאה מגרדי-שחקים, ואין בה לא עצים ולא פרחים – ומה לו לאמן בתוכה?"
"אמנם ידוע הייתי בניו-יורק, -ממשיך האמן – יצירותיי היו מצויות במוזיאון לאמנות מודירנית, אבל קשה לאמן למצוא את פרנסתו בסביבה חדשה, קשה עד מאוד".
ליפישץ מדבר בהתרגשות על מר-גורלם של הפסלים. לא תמיד הכישרון מכריע. הרבה תלוי במזל. רבים הפסלים בעולם, ולא קל לעורר התעניינות.
ואמנם השנים הראשונות לישיבתו בארצות-הברית היו קשות. הציעו לו משרות-הוראה, אבל סירב.
"החלטתי היתה נחושב – ליצור… ליצור, ואפילו יהיה עליי לרעוב ללחם!"
הוא היה עני. בפאריס השאיר יצירות נפלאות, יבול עמל של עשרים-וחמש שנה. לאמריקה הגיע בעירום ובחוסר כל. נפשו שכורת-החלומות ואצבעותיו הזריזות היו כל רכושו. הוא שיקע עצמו בעבודה… ומתחת ידיו יצאו מעשי-אמנות, שהוסיפו פירסום לשמו הגדול.
ב.
שעה שפקדנו את האמן בבית-מלאכתו שבהאסטינגס, הסמוכה לניו-יורק, היה עמל בהכנת פסלו של הנשיא קנדי המנוח.
לא היתה זו משימה קלה. היה עליו לצור את דמות דיוקנו של קנדי מתוך עיון בצילומים שונים, מהם השתדל לעמוד על צורתו והבעת פניו. ואף זו: חייב היה להזדרז במלאכתו, כדי שיהיה הפסל מוכן למועד הצגתו החגיגית בלונדון.
לא היתה זו הפעם הראשונה, שפיסל ליפשיץ את דמות-דיוקנו של נשיא ארצות-הברית. לפני שנים פיסל אנרדטה של הנשיא טאפט. בקיץ שעבר הכין את אות-ההצטיינות המוענק על-ידי הנשיא, שטבוע הוא בדיוקנו של לינדון ג'ונסון.
עבודה זו הביאה את ליפשיץ ל"בית הלבן". נקבעה לו פגישה עם הנשיא ליום רביעי בשבוע. אבל ג'ונסון היה טרוד מאוד, ורק ביום השישי נתפנה "לשבת" לפני ליפשיץ. "ישיבה" זו הופסקה לאחר שעה קלה, לפי שהיה על הנשיא להקביל את פניו של אורח חשוב. מאוחר יותר באותו יום שוב "ישב" הנשיא לפני הפסל. אולם גם הפעם לא נמשכה ה"ישיבה" זמן רב ביותר. ג'ונסון הרגיש שלא הניח לליפשיץ זמן די הצורך לשרטט את פניו, והזמינו לשוב למחרת היום.
הפסל לא קיבל את ההזמנה. "כבוד הנשיא", אמר, "מחר שבת, ביום השבת אינני עובד".
ליפשיץ נאמן לעצמו ולעמו. לפני כמה שנים נתבקש לפסול את דמותה של המאדונה בשביל הכנסייה שבעיירת אסי אשר בהרי האלפים בצרפת. הפסל קיבל את ההזמנה, בתנאי שיוסיף על הפסל כתובת משלו. עם גמר היצירה רשם על הפסל:
"יעקב ליפשיץ, יהודי נאמן לדת אבותיו, יצר בתולה זו למען ההבנה בין בני האדם עלי אדמות, כדי שייכון שלטונה של הרוח בעולם".
ג.
ליפשיץ הוא אדם בעל רגש דתי עמוק, ובשנים האחרונות גם חזר לקיים מצוותיה של דת ישראל.
"מתי שבת לקיים את המצוות המעשיות", שאלנו.
עיניו התכולות של האמן מלאו דמעות. "אין שואלים שאלות כאלה", ענה, וטפח בידידות על שכמי.
לסוף נענה לשאלתינו. השואה השפיעה עליו בהרבה, אבל היה זה בעיקר מאורע אישי, שהניע אותו לחזור בתשובה.
"אז מאן שלאגט, שרייט מן טאטע, טאטע (הלוקח צווח: אבא, אבא)". אמר. לפני שש שנים חלה במחלה ממארת, נתגלה סרטן במעי מעיו, הוא נותח, אבל הרופאים אמרו נואש לחייו. רעייתו של הפסל, בת משפחת דתית מפורסמת מברלין, ניגשה אל האדמו"ר מלובאוויץ' וביקשה ממנו שיתפלל על בעלה. הרבי אמר לה, שהפסל יבריא, וביקש שהלה יבוא אליו לאחר שיקום מחוליו.
ליפשיץ שב לאיתנו. הוא ביקר אצל הרבי, וזה סיפר לו שהכיר את אמו. חותנו המנוח, המהרי"ץ ז"ל, האדמו"ר הלובאוויצ'י הקודם, היה רגיל לצאת בקיץ לדרוסקניק למעינות הרחצה, והיה מתאכסן שם במלונה של אם הפסל. האדמו"ר ביקש מליפשיץ שיניח תפילין בכל יום, הפסל נענה לו, והוא מקיים את הבטחתו.
ליפשיץ מתכתב עם הרבי. הוא גם נושא עמו את תצלום דמותו של המהרי"ץ ז"ל.
ד.
ליפשיץ עומד היום ברום תהילתו, אבל אין הוא הולך בגדולות, הוא עניו וצנוע. עדיין זכורים לו ימיו הקשים.
ההיה רוצה שבתו תהיה לפסלת? לא. חלילה לה, שתתנסה בסבל שהיה מנת חלקו. "אשבור לה את אצבעותיה, אם תגע בפסלות", אמר בחיוך, שהיה בו יותר מחיוך.
נזכרנו דבר דומה לזה, ששמענו מפי המשורר אהרן צייטלין. פעם ביקר ח. נ. ביאליק בבית אביו, ר' הלל צייטלין, והלה הראה לו משירי בנו. אהרן הצעיר התחבא מתוך בושה מאחורי הרהיטים, והנה הוא שומע את ביאליק אומר בהתלהבות על השירים: "מען דארף אים אפהאקן די הענד. א געבוירענער קבצן" (צריכים לקצץ לו את הידיים. הרי זה קבצת מבטן ומלידה)!
סיפרנו את הדברים לאמן. הוא חייך, וחיוכו היה מהול בטיפה של מרירות.
"משורר". אמר, "משורר צריך כישרון – אבל מלבד הכישרון מה הוא צריך? עפרון ונייר! לא כן הפסל. הוא צריך כישרון, ונוסף על-כך הוא צריך חומר, וחומר הגלם הוא יקר, וכן גם שאר האבזרים".
ה.
ליפשיץ שבע-ימים, אבל קל-תנועה כצעיר. בצעד זריז ליווה אותי ואת רעייתי בסיורנו בבית-מלאכתו רחב-הידיים.
נעצרנו לפני מנורה אמנותית גדולה. אותה פיסל עם תקומת מדינת ישראל כמנחת-תודה לאלקים.
ולא הרחק ממנה – יצירה יהודית אחרת, לתוכה יצק האמן את אמונתו העמוקה. זה שלוש שנים שהוא עמל עליה, ועוד לא השלימה.
"שעה שנעניתי להזמנה לפסל את דמות המאדונה, נדרתי נדר ליצור פסל גם לכבוד אמונתי" – הסביר.
בבסיס היצירה הגדולה מתוארת העקידה. קצת למעלה ממנה נראים שלושת האבות. מעליהם – משה פורש ידיו לקראת הסנה הבוער, שאשו הנצחית ניזונה משני לוחות הברית.
"יצירה זו באה להציג את הדינאמיות של היהדות". אמר.
"מה השם שתקרא לה" שאלנוהו.
"עץ החיים שלנו", השיב, ועיניו נוצצו מאושר וגאווה.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" טו' אלול תשכ"ח