הערות וביאורים
מאת זרח ורהפטיג
ירושלים תשל"ט
מחבר הספר היה מעורב כל ימיו בחיים הציבוריים היהודיים, גם שימש שר בממשלת ישראל, ועם זה לא פסק מלימודו, לא רק למד, אלא גם לימד, לימד תורה ברבים.
ההערות והביאורים בספר שלפנינו מתיחסים לששת הפרקים הראשונים של מסכת בבא קמא. כל עמוד בספר מעיד על עמלו הרב בתורה של המחבר. הוא לן בעומק הסוגיות, שקד על מפרשים ופוסקים, ראשונים ואחרונים.
נזקק הוא לכל ענין הטעון ביאור ובירור. עומד הוא על גירסא ומשמעות בדברי הגמרא עצמם, מדייק בלשונות הראשונים, מסביר ומברר שיטותיהם, מישב פסקים של הרמב"ם, דן בחקירות והכרעות אחרונים. "אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע" [משנה, סוף בבא בתרא] מעיד על כך בעל "תפארת ישראל": "שאין לך שום דבר מדיני התורה מאיסור והיתר שנתנה בו תורה רשות לשכל האנושי לעוף כפי כוחו לחתור ולחקור ולהחליט כפי הנראה בעיניוף. כמו בדיני הממונות…" הספר שלפנינו שעניינו דיני ממונות, אוצר בלום הוא הן של ידיעות נרחבות והן של סברות ישרות.
פוגש אתה בין שורות המחבר דברים שהוא מביא בשם אביו הדגול, הגאון ר' ירוחם אשר זצ"ל. המחבר גם מביא הערות בשם בניו יחיו. תורה מחזרת על אכסניה שלה, והחוט המשולש…
בשולי הדברים נרשה לנו להעיר שתי הערות זעירות.
בהערות לדף יז, ב (עמ' 68-67) מבקש המחבר לתת הסבר לשיטת הראשונים הסבורים בזרק אחד את הכלי מראש הגג ובא אחר ושיברו, ששניהם פטורים (מדברי המחבר לכאורה נראה כי הוא סבור כי דעת רש"י מנוגדת לשיטת הראשונים הנ"ל. אך מנין זה? רש"י בגמרא רק מפרש דעת רבה, הראשונים הנ"ל פוסקים לפי פסקו של רבא). למה נפטר השני, הרי גרם לניזק הפסד שהראשון נפטר?
המחבר מבאר. שניהם הזורק והמשבר פטורים מספק אי בתר מעיקרא או בתר תבר מנא אזלינן, וכל אחד, הזורק והמשבר, דוחה התביעה ומעבירה אל השני, והתובע מפסיד מדין של המוציא מחברו עליו הראיה, ואינו יכול להביא ראיה דינא כמאן, וכשהניזק יבוא בתביעה למשבר שגרם לו שיפסיד תביעתו מהזורק, ידחהו בתשובה, כלך אצל הזורק כי הדין כרבה דבתר מעיקרא אזלינן, ולדידי, לא הפסדתיך כלום, ומה שסיבבתי שלא תוכל לגבות מהראשון מחוסר אפשרות להוכיח כי הדין הוא דבתר מעיקרא אזלינן, בודאי אין זה אלא גרמא דלא גרע משורף שטרותיו של חברו שביטל האפשרות להוכיח חובו והוה גרמא.
סברא ישרה, אך יש להעיר על ההשוואה לשורף שטרו של חברו – הרי אנו פוסקים שהשורף שטרו של חברו חייב לשלם.
בהערות לדף לב, א (עמ' 131-128) דן המחבר בארוכה בפטור של רץ ברשות. הוא מברר ומסכם דעות הפוסקים כי פטור זה כוחו יפה רק לגבי רץ לעשות לכבוד שבת ובערב שבת – – לכמה פוסקים רק בין השמשות, לפי דעה אחרת משעה שמתחילין לתקן כל צרכי שבת, דהיינו מחצות היום ואילך, לפי דעת שלישית, כל ערב שבת – אך לא לגבי רץ למצוה אחרת ולא בערב שבת. יוצאים מן הכלל הם שניים מן האחרונים, הרש"ל ובעל חסדי דוד, שדעתם כי גם הרצים לצרכי מצוות אחרות פטורים. בדברו על דעת בעל חסדי דוד, מצטט המחבר מדבריו של זה: "… אע"ג דבספרי ש"ל (?) על המשנה לא כתבתי כן, השתא הדרי בי". המחבר סימן את האותיות ש"ל בסימן שאלה. הכוונה היא לספר "שושנים לדוד". פירוש המשניות לר' דוד פרדו, הוא בעל חסדי דוד.
מאת טוביה פרשל מתוך "הפרדס" חוברת ב שנה נח