1.
הוא עלה לרכבת, הרבה ניטלטל בדרכים בחייו. הפעם ידע, שנסיעתו לברלין ובחזרה ללוזאן, עיר מגוריו, תהיה אחת מנסיעותיו האחרונות.
בן שישים ותשע היה וחולה-לב, והרגיש שלא רבים הימים הנתונים לו עוד עלי אדמות. הוא יצא לברלין, כדי לבוא בדברים עם הנהלת "עזרה", ה"הילספראיין" של יהודי גרמניה, ולהפקיד אותה על ביצוע צוואתו.
כעבור שנה ומחצה, בסתו 1930 נפטר חווקין, וזמן-מה לאחר מכן פורסמה צוואתו.
בצוואתו הודיע איש המדע הדגול שהפקיד בבנק בשווייץ סכום כסף בניירות-ערך. מדמי הריבית שיכניס סכום זה תינתן תמיכות לישיבות ובתי תלמוד תורה בפולין, גליציה, ליטא, רומניה, הונגריה וארצות אחרות שבמזרח-אירופא.
"אני רואה חובה לעצמי להדגיש", כתב חווקין, "כי מתן התמיכה לא ישמש בשום אופן כאמצעי להכריח את הישיבות שישנו מה מדרכי לימודן או תוכניותיהם, אני כשלעצמי, למשל, סבורני, שלימודי הטבע, כגון פיסיקה, חימיה, ביולוגיה, גיאולוגיה, קוסמוגרפיה – הם הוספה מועילה לתוכנית העיקרית של הישיבות, הלימודים הללו ישפיעו על המתלמדים שלא יתפעלו, בצאתם מבין כותלי הישיבות, מן המדע החילוני, אשר זוהרו מכהה לפעמים את עיניהם, ולא יבטלו בקלות את החשיבות העצומה של הלימודים שרכשו להם בתוך כותלי הישיבות, וכן יש מקום לחשוב שטוב ומועיל, כי ילמדו בחורי הישיבה גם איזו מלאכה, כגון מלאכת השענים והצורפים ושאר האומנויות, כמנהג חכמינו זכרונם לברכה בימי קדם, כדי שאחר-כך יוכלו להרויח את לחמם מיגיע כפיהם ויינצלו מעוני ומחסור. אבל עד כמה שיש להעמיק דעה זו כצודקת, הרי יודע אני, כי כמה ממנהיגי הישיבות חושבים, כי הדבר מזיק, ומשום כך מדגיש אני, כי בפרט זה הם בני חורין בהחלט וכי כספי התמיכה לא ישמשו אמצעים להשפיע עליהם לבטל את רצונם".
בפיסקה האחרונה של צוואתו הארוכה הוא אומר:
"הגורם המכריע לקיום קהילות ישראל בכל הזמנים, ובייחוד בזמן הזה, הוא שנמצאו בהם מנהיגים רוחניים, שמפאת ידיעותיהם הגדולות בתורה רחשו להם כבוד והערצה. בתי-אולפנא שהם לבדם מגדלים את המנהיגים ואת המלמדים ואת הרבנים, שמליוני היהודים במזרח-אירופה נשמעים להם בתוך כל התנאים ההרוסים והמזועזעים – הם מרכזי החינוך המסורתיים האלה, שזה דורות הם מקיימים את החיים האינטלקטואליים והמוסריים של ישראל, כל מי שמבקר בתוכם מכיר מיד את מצוקותיהם ותלאותיהם. משום זה רואה אני חובה לעצמי לערוך את הצוואה הזאת. ואין לי אלא להביע את רצוני, כי יבואו עוד אחרים וימלאו וישכללו את אשר החילותי"[1].
בימי חייו היה חווקין נערץ על עמי הודו, שלהם היה לעזר רב כל כך בנסיובים שהמציא נגד החולירע ומחלת הדבר. לאחר מותו היה זכרו מקודש בעולם התורה של מזרח-אירופה.
זמן קצר לאחר מותו התקיימה בווילנה אסיפת רבנים וראשי ישיבות מפולין וליטא. בפתיחת האסיפה אמרו קדיש לעילוי נשמתו.
2.
כלפי שנה שמועה שמענו: פרופיסור זלמן אברהם ואקסמן כותב ספר על חווקין, הידיעה שימחתנו, ואקסמן, מגלה תרופת הפלא "סטרפטומייסין", כותב ספר על חווקין! מיהרנו לבקר אצלו, כדי לשמוע יותר על הספר.
"ראוי הוא חווקין שיכתבו עליו, שיספרו על אישיותו והישגיו," אמר הפרופיסור הזקן, המוכתר בפרס נובל, כשישבנו אצלו בחדר עבודתו במכון למיקרוביולוגיה שליד אוניברסיטת רוטגרס.
ראיתי שלא היה מי שעסק בדבר, קמתי והעמסתי את העבודה על שכמי, כיצד אמרו חכמינו: 'במקום שאין אנשים…'".
ואקסמן נמשך לאישיותו של חווקין מכוחם של כמה קווים המשותפים בחייהם. חווקין היה יהודי ובאקטריולוג. כך הוא גם ואקסמן. חווקין, מגלה הנסיובים נגד החולירע ונגד מחלת הדבר, למד באודיסה. בעיר זו למד גם מגלה ה"סטרפטומייסין" וה"ניאומייסין", חווקין יצא את רוסיה, הואיל ומחמת יהדותו לא יכול לקבל משרת פרופיסור באוניברסיטה, שהיה ראוי לה. הציעו לו משרה בתנאי שישתמד, והוא דחה את ההצעה. אף ואקסמן עזב את רוסיה לפי שמחמת יהדותו לא היו לו אלא סיכויים קלושים ביותר להתקבל כסטודנט באוניברסיטה.
ואקסמן חיפש בארצות רבות חומר על תולדותיו והישגיו של חווקין. בבקוריו בהודו שוחח עם הגנרל מוחי, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מכון חווקין בבומביי והכיר את חווקין פנים אל פנים. בשעה שכבר היה עסוק בכתיבת ספרו, יצא-לאור ברוסיה חיבורו של מארק פופבסקי על חווקין[2], אין צורך לומר, שבספרו של פופובסקי לא סופר אלא על חווקין הרוסי, ולא על חווקין המסור בלב ונפש לעם ישראל ומסורתו.
בשעה שביקרנו אצל ואקסמן, טיפל בתיקון התיקונים האחרונים לספרו, שקרא לו בשם "חייו המזהירים והטראגיים של הבקטריולוג ואלדימאר חווקין".
חיי חווקין היו מזהירים בשל הישגיו המעדיים הגדולים. הם היו טראגיים בשל מאבקו הנואש עם הביורוקרטיה הבריטין בהודו, ששמה מכשולים בדרך עבודתו.
3.
עכשיו ספרו של ואקסמן מונח לפנינוו[3], וממנו אנו למדים עיקרי דברים מתולדות חייו של החוקר היהודי הגדול.
מרדכי זאב (זה היה שמו העברי) חווקין נולד בשנת 1860 באודיסה[4]. בעודו ילד עברה משפחתו לגור בברדיאנסק, והנער למד בגימנסיה המקומית.
בשנת 1879 התחיל ללמוד במחלקה למדעי הטבע שבאוניברסיטת אודיסה. אביו לא היה בהישג ידו לתמוך בבנו, שיוכל להמשיך בלימודיו. אבל עמד לימינו אחיו הגדול ממנו, שפסק קיצבה חודשית לחווקין בסך של 10 רובלים. אף קיבל מן האוניברסיטה עשרים קופיקות (=עשרים חלקי רובל) ליום דמי ארוחה.
מרדכי זאב הקדיש עצמו ללימודי הפיסיקה, המתימטיקה והזואולוגיה. בהשפעת איליה מצ׳ניקוב, ששימש באותו זמן פרופיסור לזואולוגיה באוניברסיטת אודיסה, החליט חווקין להתמחות כזואולוג.
בשנת 1881, בימי הפרעות באודיסה, היה חווקין חבר אירגון ההגנה היהודית. הוא נאסר והועמד למשפט. כאשר נודע הדבר למצ׳ניקוב, בא לעזרת תלמידו, הופיע בבית המשפט ולימד עליו סניגוריה ובית הדין הוציא את דינו לזכות[5].
בשנת 1883 קיבל חווקין את הדיפלומה מן האוניברסיטה ובמשך חמש השנים הבאות עבד במוזיאון הזואולוגי באודיסה. באותה תקופה פירסם חמישה מחקרים חשובים על התזונה והתכונות התורשתיות של בעלי חיים חד־תאיים, וגם השתתף בתרגומו של ספר גרמני על הזואולוגיה.
משראה שמפני יהדותו אין לו סיכויים להתקדם בקריירה המדעית שלו ברוסיה מולדתו, החליט חווקין להגר לחוץ לארץ. הוא יצא לשווייץ ובמשך שנה שימש עוזר בפיסיולוגיה לפרופסור מוריס שיף בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג׳ניבה. משם עבר לפאריס, שנמשך לשם על-ידי מחקריו המזהירים של פאסטיר ונוכחותו של מורו האהוב מצ׳ניקוב.
הוא התחיל לעבוד במכון פאסטיר: תחילה עוזר בספריה, ולאחר מכן עסק בעבודת מחקר. חקר את המחלות המידבקות של בעלי-החיים פאראמיציום, בדק את דרכי התאקלמותם של חידקים בסביבתם, וגם התעניין במחלת הטיפוס.
מחקרים אלה הביאו אותו לעסוק בהכנת נסיוב נגד החולירע. לאחר שניסוייו בבעלי חיים הוכתרו בהצלחה, פנה לנסות אותו נסיוב בבני אדם. הוא עשה את הנסיון הראשון בגופו של עצמו, ב-18 ביולי 1892 הזריק לעצמו את הנסיוב, מידת חומו עלתה, והיו לו כאבי ראש. אף חש תשישות בגופו. כעבור שישה ימים הזריק לו אחד מחבריו מנה שנייה של הנסיוב, שוב עלתה מידת החום של גופו. ברם חולשתו הכללית נמשכה זמן פחות מקודם. ימים אחדים לאחר מכן הזריק חווקין את הנסיוב לשלושה מחבריו, מהגרים מרוסיא, רק אחד מהם הגיב. אבל גם הוא שב במהרה לאיתנו.
כך נקבע עקרון החיסון נגד החולירע. חווקין ביאר אותו במחקר שפירסם באותה שנה.
עתה היה חווקין מוכן לבחון את יעילותו של הנסיוב. בראשונה חשב ללכת לסיאם, ברם במקרה שמע שגרירה של בריטניה בפאריס, הלורד דפרין, לשעבר משנה-למלך בהודו, על מחקריו של חווקין בניסיוב נגד החולירע, דפרין עמד וכתב על כך לשר הבריטי לענייני הודו וגם ללורד לנסדון, שהיה משנה־למלך בהודו בעת ההיא. לאחר שביקר חווקין בבריטניה והירצה שם על תוצאות מחקריו בדרכי החיסון, ניתנה לו האפשרות ללכת להודו. הוא הגיע לכלכותא במארס 1893.
רבים היו הקשיים שנתקל בהם. לא רק הילידים, אלא גם חלק מן הפקידות הבריטית נהגו בו חוסר אמון, ורק לאחר שהזריק את הנסיוב לעצמו ולארבעה רופאים הודיים שליוו אותו לכפר הראשון של הילידים בבנגליה העליונה, ששם פרצה מחלת החולירע, עלה בידו להרגיע את הילידים שאין בזריקה משום סכנה.
במשך שנתיים וחצי עבר באזורים שונים של המדינה הרחבה, והוא ועוזריו הזריקו את הנסיוב ל-42,000 איש. עבודה זו בוצעה לעתים קרובות בתוך אווירה עוינת. היו עיתונים שניהלו נגדו תעמולה, ואף האשימוהו שהוא מרגל רוסי. שבטים מסויימים התנגדו לזריקה מטעמים דתיים. היו גם שמועות שכיתות מוסלמיות בבנגליה המזרחית התכוננו להרעיל את חווקין. אף קשה היה בתנאים שבהם היה נתון להכין כמויות גדולות של הנסיוב, ובמקרים רבים גם נמנע ממנו להזריק לאנשים מנה שנייה של הנסיוב, כפי שהיה דרוש לטובתם.
הנסיוב הוכיח את יעילותו. התמותה בקרב המחוסנים לעומת נעדרי החיסון גילתה ירידה של 80 אחוז בקירוב.
העבודה המאומצת לא איחרה לתת אותותיה בחווקין, באוגוסט 1895 שכב חולה בקדחת בבית־החולים שבכלכותא. הפצירו בו לעזוב את הודו, אבל הוא הרגיש, שעדיין לא מילא את שליחותו וביקש מן השלטונות רשות לחזור למדינה לאחר שישוב לאיתנו, כדי להמשיך במלחמתו נגד החולירע.
כשחזר לאירופה נפגש עם אנשי מדע ומסר להם על תוצאות עבודתו, אף הרצה לפני חברות מדעיות. הוא נתקבל בכבוד גדול בחוגי הרפואה. ה״בריטיש מדיקל ז׳ורנל״ כתב עליו במאמר ראשי בזו הלשון:
״עבודתו של ד״ר חווקין היא בעלת ערך מדעי חשוב ביותר ויש בה להביא ברכה מרובה לקיסרות שלנו בהודו. היא בוצעה מתוך הקרבה עצמית ומסירות עילאית לאנושות ולמדע… חווקין עבד שלא על מנת לקבל פרס. צו מצפונו, אהבתו את הבריות ומסירותו למדע היו מניעי פועלו, בחריצות מתמדת ובהתלהבות גדולה גבר על גל הסכנות והחזיק מעמד באקלימים גרועים ובעונות מזיקות לבריאות. הוא נענה לקריאות עזרה מכל מקום, בלא להשגיח בסכנתו ובלא לשים לב למצב בריאותו שלו, והנה חזר לאירופה תשוש בהרבה מחמת עבודתו המאומצת…"
4.
במארס 1896 חזר חווקין להודו. זמן קצר לאחר־מכן נתבקש על ידי ממשלת הודו לצאת לבומביי ולחקור את מגיפת הדבר שפרצה שם ולנסות להכין נסיוב נגדו.
הוא הקים מעבדה בבומביי. חכר עובדיו היה מורכב מפקיד אחד ושלושה עוזרים מבין הילידים. הוא עבד שתים־עשרה, ארבע־עשרה שעות ביום, נוסף על כך הרצה בפני קבוצות של אנשי רפואה על בעיות המגיפה. אחד מעוזריו התמוטטו עצביו, השנים האחרים נתעייפו ועזבוהו.
בדצמבר היה הנסיוב מוכן. בראשונה ניסה אותו חווקין על ידי הרכבתו בבעלי חיים. ביאנואר 1899 ניסה אותו בגופו של עצמו, ואף הרכיב אותו בגופותיהם של מתנדבים מבין הילידים ושל אסירים שהיו כלואים בבומביי. לאחר שהוכחה יעילותו של הנסיוב היו רבים שביקשו לקבל את הזריקה. המעבדה הועברה למקום מרווח יותר שהועמד לרשותו בידי העירייה של בומביי, והוחל בייצור כמויות גדולות של הנסיוב. סיפקו את הנסיוב לא רק בהודו לבד, אלא שלחו אותו גם לארצות אחרות. הדרישה לנסיוב הלכה וגברה, והיה שוב צורך במעבדה גדולה עוד יותר. בשנת 1899 פתח הלורד סאנדהורסט, מושל בומביי, את ״המעבדה לחקר הדבר״ בבניין ששימש מקודם מושב השלטונות. חווקין נתמנה למנהל המעבדה.
עד מחציתה של שנת 1902 יוצרו קרוב לשלושה מליון מנות של הנסיוב וחולקו בהודו ובארצות אחרות, ובאותה שנה העסיקה "המעבדה לחקר הדבר" 53 איש.
אף־על־פי שיעילותו של הנסיוב כבר היתה ברורה מעל לכל ספק, עדיין נמצאו צרי־עין שביקרו את חווקין. חוגים מדעיים מסוימים ניסו אף הם להמציא נסיוב דומה, וכיון שלא עלה הדבר בידם, התקנאו בחווקין והכריזו שגם יעילותו של הנסיוב שלו מפוקפקת. עיקר התקלה היה ביחסם נטול האהדה של אנשי הפקידות הבריטית. החוקר היה עתה אהוב ונערץ על הילידים. העיתונים ההודים הלאומיים דרשו בשבח הנסיוב שלו — והפקידות הבריטית התחילה רואה בו אויב המשטר הקולוניאלי. שוב העלו את החשד עליו, שהוא עובד בשירותם של הרוסים.
והנה בשנת 1902 קרה אסון, שנתן פתחון-פה לאויביו של חווקין. בנובמבר של אותה שנה הוזרק הנסיוב לתושבי הכפר מלקובל שבפנג׳אב. מבין 107 אנשים שהזריקו את הנסיוב בגופותיהם חלו ומתו 19. ממשלת הודו מינתה ועדת חקירה, שהגיעה לכלל מסקנה שחידק הטיטאנוס נמצא בבקבוק של הנסיוב, בו השתמשו לזריקות במלקובל, והבקבוק זוהם, כנראה, במעבדתו של חווקין, אף טענו, שחווקין שגה בכך, שלא הוסיף לנסיוב שלו פינול, שהיה בכוחו למנוע את גידולם של החידקים.
חווקין מיחה על הקיטרוג הזה. הוא ביקש, שיבדקו את שיטת ייצורו של הנסיוב, והביא ראיה מן העובדה, שהזריקות שבוצעו במקומות אחרים בנסיוב שיוצר באותו דוד עצמו שהוכן בו הנסיוב שהשתמשו בו במלקובל, לא גרמו שום תקלות — ומכאן ברור, שלא במעבדה זוהם הנסיוב. הוא טען בתוקף, שהחידקים חדרו לבקבוק לאחר שנפתח. ואמנם כך היה, כפי שנתגלה לאחר זמן. אכל עד שלא נתברר הדבר הוסיפו לקטרג על חווקין. על אף הקיטרוגים הוסיפו להשתמש בנסיוב שלו ולהפיצו ברבים!
החקירה נמשכה יותר משנה, וגדול היה סבלו של חווקין. לבסוף, באפריל 1904, יצא את הודו לחופשה של שנה עד שהממשלה תחליט סופית בפרשה. בינתיים שוחרר מתפקידו כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״. הוא חזר לאירופה, שם ביקר במעבדות והציע לפני אנשי־מדע דגולים את טענותיו. כולם הצדיקוהו וניקו אותו מכל אשמה.
שלוש שנים עשה באירופה. בשנת 1907 הזמינו אותו שלטונות הודו שלא יכלו למצוא שום הוכחה להאשמה נגדו, שיחזור לאותה ארץ. מאחר שמשרתו הקודמת כמנהל ״המעבדה לחקר הדבר״ בבומביי היתה תפוסה, הסכים לעבוד בכלכותא. הוא ישב בהודו עד פרישתו מעבודתו בשנת 1914.
עם שובו לאירופה התיישב חווקין בצרפת. הוא התגורר שם עד שנת 1928, ואז העתיק את מושבתו ללוזאן שבשווייץ.
הוא המשיך במחקריו, ובמלחמת העולם הראשונה היה חבר המועצה הרפואית שליד מפקדת הצבא הבריטי בצרפת. באותו זמן, בימי מלחמת העולם הראשונה, פירסם חווקין את מסרתו הגדולה על היהדות.
וואקסמן מזכיר מסתו זו בספרו ומביא גם קטעים מתוכה, וכן הוא מצטט מדברי חווקין על תכונות היהודים שכתב במכתבו לד"ר י. מאכט. אף הוא מספר, שחווקין היה שומר תורה ומצוות וציווה את רכושו לקרן-תמיכה בישיבות מזרח-אירופה.
בשנת 1925 שונה שם "המעבדה לחקר הדבר" בבומביי ל"מכון חווקין", לאות הוקרה והכרה לאיש המדה על שירותיו הגדולים לעמיה של הודו.
לאחר מותו של חווקין וכן בשנת 1959, בשעה שחגג מכון חווקין את יובל השישים לייסודו, פירסם המכון, שהוא אחד ממוסדות המחקר הגדולים, הודעות, בהן הועלתה על נס אישיותו הנעלה של ממציא הנסיובים נגד החולירע והדבר.
ואקסמן מסיים ספרו בהבאות מן הודעות אלה.
5.
ראוי הוא פרופ' ואקסמן לשבח על שזכר את חווקין וטרח להבהיר כמה פרשיות בחייו של הבאקטריולוג הגדול. אסירי תודה אנו לו, שתוך שתיאר את פעולותיו המדעיות של חווקין סיפר לנו גם כמה ממעשיו לטובת עמו. ברם כמדומים אנו, שגם ואקסמן לא יצא ידי כל חובתו כלפי חווקין היהודי, יש הרבה, הרבה יותר, לספר על יהדותו של חווקין!
אף בחוברת שיצאה על-ידי "מוסד חווקין לתמיכה בישיבות", שהיתה לנגד עיני ואקסמן, מסופר יותר על יהדותו של חווקין, ומלבד זה פזורים בספרים וכתבי-עת פרטים רבים על חווקין היהודי, על חווקין המאמין והאוהב הגדול של עמו, שוואקסמן לא טרח לחפש אחריהם.
את ההשמטות הללו נשתדל להשלים לקמן:
6.
ואקסמן מספר בקצרה על קבלת-הפנים הגדולה שנערכה לחווקין בשעת 1899 על ידי אגודת "המכבים״ בלונדון. מסיבה זו שיבח הלורד ליסטר את הישגיו של חווקין, וחווקין הצהיר, שכל זמן שבתו בהודו לא שכח את סבל אחיו היהודים ברוסיה הצארית.
ב״ג׳ואיש כרוניקל״ מיום 16 ביוני 1899 אנו מוצאים את פרטי המסיבה ואת נאומו הגדול של חווקין, בו גילה לעין כל את נשמתו הגדולה ואת אהבתו העזה אל עמו.
היה זה מעמד רם ונשגב. אישי ציבור וגדולי אנשי-מדע אנגלים ו״פני החברה״ היהודית. השתתפו בקבלת הפנים. הלורד ליסטר, המנתח הגדול ואבי־השיטה האנטי־ספטית, שהיה אחד הנואמים הראשיים, אמר, שחווקין עשה שירות גדול להודו, ועל-ידי כך גם לבריטניה, "אנו מעריצים לא רק את כשרונותיו של חווקין אלא גם את אופיו. גודל ענוותנותו הוא כגדול כשרונו", אמר ליסטר, ועל יהדותו של חווקין אמר: "ישנם אנשים שעינם צרה בכשרונותיו והצלחותיו של חווקין, מפני שהוא יהודי. אני מאושר כי בארץ זו אין רגשות כאלה". בהמשך דבריו הפליג ליסטר בגדולתו של עם ישראל והצהיר, שלדעתו אין דבר בזוי בעולם יותר מן השנאה לעם היהודי.
נאומו של חווקין הוקדש בעיקר לסבלם של יהודי רוסיה. "זה כמה שנים – אמר – מאז ביקרתי בפעם האחרונה בארץ-מולדתי, שבה יושבים רוב מניינו ורוב בניינו של עמנו, ברם מראהו של עם זה וזכר תלאותיו ומצוקותיו והפחד וחוסר השוויון שהוא שרוי בהם לא משו ממני". הוא הוסיף, שזכרונות אלה הם לו מקור של צער וכאב. אבל הם גם המעייין, שממנו הוא שואב כוח ואומץ לב. אחר-כך סיפר חווקין על עבודתו המפרכת בהודו ועל הקשיים הגדולים שנתקל בהם בביצוע משימתו, ובסוף תיאורו הארוך אמר: ״כאשר עבדתי בין העמים האלה אשר לא הבנתי את לשונם ולא את הגיגיהם, והם לא ידעו מי אני, וברוב המקרים גם לא ידעו כיצד לגלות לי הסימן הקל ביותר של רחשי ידידות או תודה, וגם לא הבינו כלל מהי העבודה בה עסקנו בארצם – ריחפו לנגד עיני ההמונים הסובלים שעל גדות הדנייפר, הוויסלה, הניימאן והדאנובה. התקווה שאולי אוכל ביום מן הימים להקל את סבלם בקרן יחידה של תקווה או אושר, היא שעודדה ואימצה אותי בשעה שכוחותי כמעט כלו״.
וכאן פנה חווקין אל הלורד ליסטר: "לורד נכבד! תרשה לי להביע את רגשי שמחתי על שאתה כאן בחברת אחיי, בני עמי, ברוחך הנדיבה נתת יד לכל מאמץ לטובת הציבור, וגם לי נתת את עידודך. וכמה המתקת לי את עזרתך על-ידי השבח ששיבחת אותי, כלום באמת עת עשית זאת, זכרת את גזעי, מקור מחצבתי?"
"כן", ענה הלורד ליסטר, ובאולם פרצו תשואות, וחווקין המשיך: "עת ששיבחת אותי, כלום נתת את דעתך, ולו רק לרגע, על האומה שנולדתי בקרבה?"
"כן", השיב הלורד ליסטר.
"אם כן". המשיך חווקין, "הענקת לי את השכר המתוק ביותר, את הגדול שבפרסים שאדם מסוגל לזכות בו, ובזה גם בישרת, אולי מבלי דעת, את האפשרות של זמנים טובים יותר לבני עמי…"
ה"ג'ואיש כרוניקל" הקדיש מאמר ראשי למסיבה ולדברים שאמר בה חווקין. אפשר שאין הדבר ידוע לרבים — כתב העיתון בתוך שאר הדברים באותו המאמר — שהד׳׳ר חווקין הוא יהודי שומר מצוות ותמיד הזדהה עם האינטרסים של עמו. הוא היה למעשה המייסד של מרכז אגודות ״חובבי ציון" בפאריס. כאשר יצא בשנת 1893 להודו לעסוק במחקרים מטעם הממשלה, מצא לו שהות בתוך גודש התפקידים המוטלים עליו, להצטרף כחבר לאגודה האנגלו־יהודית בבומביי. בחודש ינואר האחרון נתפנה להיות נוכח בפתיחת בית־הספר המקומי של האגודה, פעמים רבות ביקר בבית־החולים לנגועי המגיפה של עדת ״בני ישראל״. לכן לא היתה זו מליצה בלבד, כשהביע במשתה את שמחתו הגדולה על שנתכבד להיות אורחם של "המכבים". הדברים שאמר בפומבי ללורד ליסטר, שכל שכר הישגיו מגיע לעמו, עשו רושם אדיר על כל הנוכחים. הרגישו, שהדברים יצאו מלב הנואם.
7.
רק חזר מהודו וישב בתוך עמו באירופה, התמסר לו חווקין בכל נפשו ומאודו.
זמן קצר לאחר שובו פירסם את מאמרו הגדול ״א פלי פור אורתודוקסי״ (בזכות האורתודוקסיה), בו הוא מעלה על נס את אמונתו של עם ישראל, מצוותיו ומנהגיו. הוא הדפיס את מאמרו לראשונה ב״מנורה ג׳ורנל״ בניו־יורק (אפריל 1916). ולאחר מכן בשינויים מסוימים ובשם ״און ג׳ואיש אנדיורנס״ (=על כח העמידה היהודי) ב״ג׳ואיש וורלד״ בלונדון (29 בנובמבר 1916). המאמר הופיע גם בתרגום צרפתי ב״לה ריניסאנם ז׳ואיף״ (אוגוסט-ספטמבר 1917) וכן נדפס גם בתרגום הולנדי[6].
בייחוד ראוי לעמוד על הפרק האחרון של מסה זו.
קטע מפרק זה במסתו של חווקין כלל הרב הראשי ד״ר יוסף צבי הרץ באנתולוגיה הידועה ״ספר המחשבות היהודית״ (״א בוק אוף ג׳ואיש תוטס״), שנפוצה ברבבות טפסים במקורה האנגלי. וגם בתרגום לעברית ולאידית ולשאר לשונות אירופיות[7].
דבריו של חווקין בפרק זה ניתן להשלימם מדבריו שבעל-פה:
"המדע אין ביכולתו אלא לקבוע את התנאים שבהם מתגלה תופעה מסוימת, אבל אין הוא יודע מפני מה היא מתגלה" – סח פעם חווקין לידידו הד"ר יעקב יעקבסון.
"הזוכר אתה מה שלמדת בגימנסיה?" – המשיך חווקין בשיחתו עם ידידו זה. – "הפיסיקה מכירה את המגנטיות, החשמל, האור, המכניקה, יכולים אנו להפוך את החשמל למגנטיות, לאור, לחום – וגם חילופו של סדר זה, מפני שלאמיתו של דבר קיים רק כוח אחד. מהו כוח זה, אין אנו יודעים, המדע חוקר את תכונותיו, והאדם משתמש בהן".
"מתוך דיון הגיוני דומה הגיעו אבותינו לאמונה באל אחד. האדם הקדמון העריץ את השמש, הירח, הכוכבים, הרוח, הים. הוא נכנס בפני הכוחות שהיה סבור בהם שחזקים הם ממנו. אבל קיים רק כוח אחד, שיצר את חוקי הטבע, להם מציית כל תא של החי, של הצומח, ואפילו של החומר הנראה דומם".
"לאותו כוח קראו אבותינו אדון עולם, ואנו היהודים נאמני הדת מהללים ומרוממים אותו כל יום בתפילותינו"[8].
8.
במסתו שהזכרנו לעיל, מתגלה חווקין כהוגה-דעות מוקרי, המסתכל בעיניים פקוחות בתולדות האנושות ובחיי האדם. יש במסתו דברים נשגבים ונעלים. לא רק רוחו העזה של הכותב מדברת מתוכם, אלא גם לבו הגדול פועם בהם.
והרי כמה מדבריו על הלשון העברית, הפותחים לנו פתח למעמקי רגשותיו.
"לנו היתה הלשון העברית עד היום הזה אמצעי לקיים את האחווה בין פזורי עמנו הרחוקים והשונים איש מאחיו, לפני שנים רבות נסעתי בסביבות עדן בלוויית קצין אנגלי, ובדרכי פגשתי בשני אנשים זקנים לבושי קרעים ויחפים, קודרים ונכאי-רוח, והם תועים כצאן אובדות בין הסלעים במקום השמם ההוא. למראה אנשי אירופה ביקשו הזקנים לנטות מן הדרך, אינני זוכר מה המריצני, שניסיתי לבטא בשפתיי לפני האנשים ההם – שמראיהם כמראה נודדים ערבים ערבים – את המלים הראשונות של הפסוק "שמע ישראל". לשמע ההברות הראשונות של התפרץ רגש המולדת והאמונה המשותפות, והאנשים אשר נראה כל כך דכים וחשוכים, התעוררו כרגע, שחקו אלי בענווה ונגשו אלי כשהם מבטאים את דבריו של אותו כתוב. אז אמרתי בלבי, כשהתבוננתי בהילוכם: מי יודע, אם אין לאנשים האלה, לפחות במקצוע אחד, חכמת ודעת יותר משיש לי ולבן-לווייתי באיזה מקצוע שהוא".
9.
לאחר גמר המלחמה יסד חווקין בפאריס, עם כמה מחבריו, ״ועד של יהודים בפאריס שמוצאם ממזרח־אירופה״. הוועד הגיש לוועידת השלום בוורסאיל תזכיר שתבע שוויון-זכויות ליהודים שבארצות מזרח־אירופה, אבטונומיה למוסדות הציבוריים שלהם, הרשות לשמור את השבת ולנוח בה מעבודתם, והזכות לעבוד בשאר ימות השבוע, פיצויים ליהדות רוסיה שדודת הפרעות שפרעו בה בימי המלחמה, והכרה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל על ארץ־ישראל, כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי[9].
בשנת 1920 נבחר חווקין לחבר הוועד המרכזי של חברת ״כל ישראל חברים״ ("אליאנס איזראליט יוניוורסל"). על עבודתו בוועד מספר לנו הרב מ. ליבר:״לעתים קרובות לא היה תמים־דיעים עם חבריו. הוא נלחם על השקפותיו במרץ אבל באדיבות. ללהיטותו המאופקת ולמסירותו הגדולה לעמו היו השפעה מרובה, לא היתה פנייה שהשיב אותה ריקם, בין שהמדובר היה בתמיכה ל״אורט״ ברוסיה ובין לישיבה בליטא, חווקין היה הראשון לתת, ומכספו שלו"[10].
בשנת 1923, שעה שנידונה בבית־הנבחרים האנגלי הצעה להנהגת שיטה הומניטרית להמתת בעלי־חיים והיתה סכנת פגיעה בזכות השחיטה היהודית, פנה נציג ה״ג׳ואיש כרוניקל״ אל חווקין וביקש ממנו שיביע דעתו כאיש־מדע על השחיטה. והנה קצתם של דברי הצהרתו, שנתפרסמה באותו עיתון ביום 4 במאי של אותה שנה: ״השחיטה היהודית לא זו בלבד שאין בה משום צער-בעלי-חיים, אלא היא גם מונעת (על־ידי הוצאת הדם שהוא מקום גידול נוח לחידקים) את התפשטותם של חידקים, ובכך היא מביאה טובה גדולה לאנושות״.
10.
בשנות העשרים יצא חווקין לביקור ברוסיה. על כך כותב ואקסמן: "בשנת 1927 ביקר חווקין באודיסה, מוסקבה ומקומות אחרים בברית המועצות, כדי לבקש קרובי משפחה".
כאן נגרר ואקסמן אחר הביוגראף הסובייטי, שלא ידע את האמת או לא רצה לדעתה. חווקין הלך בשנת 1926 לברית המועצות בשליחות חברת ״כל ישראל חברים״ לשם סיור במושבות החקלאיות היהודיות. הוא קיבל עליו שליחות זו, אף־על־פי שזקן היה וזמן קצר קודם נסיעתו היה חולה במחלה קשה. כדי לעמוד על המצב לאשורו, האריך את שהותו בברית המועצות על חשבון עצמו, יתר על הזמן שקבעה החברה[11].
רשמים ודין-חשבון על ביקורו זה פורסמו בביטאונה של חברת ״כל ישראל חברים״ ״Paix et Droit״. מן הכתבות הללו, שבהן תיאר חווקין במפורט את מצב המושבות החקלאיות היהודיות שביקר בהן, עולה דאגתו הגדולה של חווקין לא רק למצבם החומרי של אחיו, אלא גם לשלום נפשם ורוחם. בכל מקום חקר ודרש את מצב ענייני הדת: אם מתפללים, אם ניתן חינוך דתי לילדים? ההזנחה בשטח זה הדאיגה אותו, והוא לא נרתע מלקחת דברים בעניין זה אפילו עם ראשי הקומוניסטים היהודים.
במושבה אחת, כשהעיר חווקין על ההזנחה בענייני הדת, השיב לו אחד: ״התפילה אינה עוזרת לנו בעבודתנו". חווקין השיב לו: ״והטרקטורים הנשלחים לכם מארצות־הברית עוזרים לכם בעבודתכם? דעו לכם, שהטרקטורים הללו לא היו נשלחים לכם חינם, אילו פסקו יהודים מלהתפלל״[12].
חווקין ביקר גם בערים הגדולות ועקב אחר חיי היהודים. הוא פקד את האדמו״ר מליובאוויץ, שבאותו זמן היה מתגורר בלנינגרד. כנראה, גם ביקורו בישיבות בוורשה, שהוא מזכירו בצוואתו, היה בדרך נסיעתו זו[13].
11.
פרשה נכבדה בחיי חווקין היא השתתפותו בתנועת "חיבת ציון".
בהיותו בפאריז היה פעיל ביותר בחברת "חובבי ציון" המקומית והיה חבר לאגודת "בני ציון". "היה חובב ציון נלהב", כותב עליו נחום סוקולוב[14].
בשנת תרנ״א יזמה אגודת ״בני משה״ את הקמת בית־הספר העברי לבנות ביפו. בביאליסטוק נוסד אז סניף של ״בני משה״, שהרוח החיה שבו היה דוד סוחובולסקי, מזכירו הפרטי של רבי שמואל מוהליבר.
הסניף עמד בחליפת־מכתבים עם חוץ־לארץ. ומפאריס החליף עמו מכתבים מרדכי זאב חווקין.
מר ליטמן רוזנטל, שהיה מראשי ״בני משה״ בביאליסטוק, מספר בזכרונותיו על חווקין שפירסם ב"הצפירה" בשנת תרצ"א: ״באחת מישיבותינו נקרא מכתב שנתקבל מאת ד״ר חווקין, שבו הוא מדגיש את ערך העבודה הרוחנית, וכותב בהתלהבות על בית־הספר לבנות שביפו, והוא מעורר אותנו, ״בני משה״ להתמסר בכל לב ובמרץ הדרוש למפעל זה״.
״כעבור זמן קצר נתקבל מכתב שני מחווקין, בו הציע להעביר מפעל מיוחד לטובת בית־הספר לבנות בערים וילנה, קובנה ועוד. ואם יש צורך בדבר — הנהו מוכן לבוא מפאריס, כדי להשתתף במפעל״,
הצעתו של חווקין נתקבלה, והוא בא מפאריס, כהבטחתו. נערכה לו קבלת-פנים בביתו של הד״ר חזנוביץ. במסיבה, שבה השתתפו גם אורחים מערים אחרות, נדונה שאלת בית־הספר לבנות.
״כל הנאספים השתוממו להתלהבותו, אמונתו העמוקה, ודביקותו של הד״ר חווקין בדברו על חשיבותה של עבודת הרוח. הוא דרש לא רק להזות ולחלום, אלא לגשת לפעולות מעשיות״.
בלווייתו של דוד סוחובולסקי סייר חווקין בקובנה, דווינסק וערים אחרות בענייני המגבית לטובת בית־הספר לבנות. גם לאחר שחזר לפאריס, ואפילו מהודו, קיים חווקין חליפת מכתבים עם אנשי ״בני משה״ שבביאליסטוק[15].
חווקין היה גם מתומכי הציונות המדינית. בבוקרה של הציונות ההרצלאית היה חווקין בהודו, שקוע כולו בעבודתו המדעית. ברם נראה, שאם גם לא יכול היה לתת מכוחו לציונות, גדול היה רצונו לעזור לקידומה, וכשבאה הזדמנות לידו — לא החמיצה. ב-29 באפריל 1898 רושם הרצל ביומנו: ״קיבלתי מכתב מעניין מאלכסנדר מרמורק… אומרים על הנסיך ההודי אגא חאן, שחווקין מבומביי המליץ עליו בפני צדוק הכהן, שהוא ציוני ומוכן לדבר בעדנו אל השולטן״[16]. (כך במקור הגרמני של יומני הרצל. בתרגום העברי שהופיע בארץ חסר שמו של חווקין! הדבר תוקן בתרגום העברי החדש של יומני הרצל מעשה ידי יוסף ונקרט, כרך א', תשנ׳׳ח, ראה שם עמ׳ 518, 655).
וכמה ימים לאחר מכן מריץ הרצל מכתב אל חווקין לבומביי, וזה לשונו:
וינה 8 במאי 1898
אדון נכבד מאוד!
אולי רשאי אני להניח, ששמעת על פעולתי בעניין הציוני. בפני צויינת אתה כציוני חרוץ על־ידי ידידיי מאכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק בפאריס. גם צדוק הכהן הודיעני, שאתה נושא את נפשך לציון והמלצת לפניו על חאן הודי, שיוכל לפעול אצל השולטן למעננו. הואיל והתנועה הציונית מרוכזת עתה בידי, הריני מבקש ממך להמציא לי במישרין את כל הידיעות החשובות.
אולי גם תהיה לנו השמחה לברכך בקונגרס הציוני דהשתא בבאזל (שבוע-אבגוסט האחרון). יהא זה רצוי, שתבוא לבאזל בתורת נציגם של יהודים היושבים בהודו, ואני אשלח לך לצורך זה את ההוראות של לשכת־הקונגרס. אם לא תוכל לקבל שם מנדט, יימצאו אגודות ברוסיה או ברומניה, שלכבוד יחשבו לעצמן לבחור אותך ציר לבאזל.
בברכת ציון, המסור לך,
תיאודור הרצל[17]
אין בידינו תשובתו של חווקין להרצל, אך על תוכנה נוכל ללמוד מסיפורו של ד״ר הלל יפה, איש ״חובבי ציון" ורופא המושבות הראשונות בארץ, שהיה ידידו של חווקין.
״ד״ר הרצל ביקשו להשתתף ביתר פעילות בתנועה הציונית" — כתב ד״ר הלל יפה אחרי מותו של חווקין, ״אבל הוא סירב באומרו, שביום שיתעסק באופן אקטיבי בתנועה הציונית, יתפוס את אחד המקומות הראשונים, ואז יעזוב את עבודתו המדעית לגמרי, ואין לו אומץ לב לעשות את הדבר הזה״.
הצהרת באלפור לא הלהיבה את חווקין ביותר. הוא היה פסימי. והזהיר מפני האכזבות הצפויות ליהודים, אותו זמן נחשב כאבל בין החתנים. הוא הכיר את השליטים האנגלים מן הימים שעשה בהודו[18].
חווקין לא יצא מן העולם עד שראה את חששותיו מתקיימים. לאחר הגזירות השונות על היישוב בשנות העשרים, פורסם בימיו האחרונים של חווקין הספר הלבן של פאספילד, שביקש לבטל את הצהרת באלפור.
והנה מה שמספר הרב מ, ליבר על ימיו האחרונים של חווקין, במאמרו שפורסם שבוע אחרי מותו:
״בשבוע העבר שמע את החדשות על ארץ-ישראל. הוא לא אמר דבר, אך נראה היה שהוא מרוגש. ביום השבת, בתשע בבוקר, מצאוהו מת. הלב עמד מלפעום, המהלומה שהיתה מכוונת לעמו, הגיעתו!״
* * *
כזה היה חווקין. ההיו לנו רבים כמוהו?
מאת טוביה פרשל (מתוך "הדואר" גליונות י"ט – כ')
[1] תרגום הקטעים של הצוואה הוא לפי ר' בנימין במאמרו על חווקין ב"ההד", כרך 7, גליון 5, שבט תרצ"ב (נכלל בספרו "כנסת חכמים", ירושלים תשכ"א). הצוואה בשלמותה נדפסה בחוברת:
Haffkine Foundation for Benefit of Yeshivoth Report of Activities 1930-1938, Lausanne 1938.
באותה חוברת באה גם ביאוגרפיה של חווקין.
[2] רשימה על ספרו של פופבסקי פירסם גרשון סוויט ב"הדואר" (גליון י"ב, שנה זו). דבריו של סוויט, שבשנה שעברה הוציאה ממשלת הודו בול שעליו מצויר ראשו של חווקין, אינם מדוייקים, בשנת 1959 הוציא הדואר של בומביי חותמת מיוחדת לרגל מלאת שישים שנה לקיומו של מכון חווקין בעיר זו.
[3] Selman A. Waksman, The Brilliant and Tragic Life of W. M. W. Haffkine, Bacteriologist. Rutgers University Press, 1964. 86 Pg.
[4]לפי ש. טשרניחובסקי ("דאס לעבען פון א מאקווירדיגען מענשען", צוקונפט, מאי 1932), נולד חווקין בשנת 1856. תאריך זה אינו מדויק, והנכון הוא 1860. במכתב שכתב חווקין במארס 1929 לד"ר ד. י. מאכט (מאכט פירסם את המכתב ב"ג'ואיש פורום", דצמבר, 1930). הוא מודיע לו שבשושן פורים הקרוב ייכנס לשעת השבעים לחייו, לפי טשרנוחבסקי ואחרים נולד חווקין לא באודיסה אלא בפרילוקי. ברם בכתובות על חווקין שהופיעו בחייו וגם בכתובת שעל מצבת קברו, שכתבה ידידו המלומד היהודי-צרפתי סולומון ריינאק, רשומה אודיסה כמקום הולדתו, ונראה שזה הנכון.
ויורשה לי לציין, שב"רשימה משמות החברים" לחברת "מקיצי נרדמים" (שנה ראשונה, תרכ"ג-תרכ"ו, ליק, תרכ"ד) נזכר בקהל המנויים "ר' אהרן חאווקין מבערדינסק" (שם עמ' 26), ויש להניח בוודאות, שזה אביו של חווקין החוקר, שהרי שמו של זה היה אהרן וגר בברדיאנסק.
[5]חלקו של חווקין בהגנה העצמית היהודית באודיסה תואר על-ידי הסופר מ. בן עמי במאמרים בעברית וברוסית. לאחרונה הביא את דבריו של בן-עמי ד"ר משה איינהורן, בפרקים הראשונים של חיבורו "מרדכי וולף חבקין, פרשת נפתולי חייו של בקטריולוג" ("הרופא העברי", חוברת ב', 1964).
[6] לאחר מותו של חווקין הופיעה המאמר גם בעברית בשם ״בעד היהדות״ בתרגומו של מ. מבשן ב״ההד״ שנה ז, גליון ה׳, שבט תרצ״ב (נכלל בקיצורים בס' "לאור הנצח" אנתולוגיה ערוכה בידי מ. פרגר, ניו-יורק, תשכ"ב). המובאות מן המסה הזאת במאמרנו הן לפי תרגומו של מבש"ן.
[7]ב"ספר המחשבה היהודית" מובאים גם דברים של חווקין על ספר התורה. אלה אינם מצויים במאמרו הגדול ולוקחו כנראה ממקור אחר.
[8] Dr. Jacob Jacobson: Waldemar M. Haffkine. L'Universe Israelite Dec. 26, 1930.
במאמר זה מספר יעקובסון, שחווקין היה אומר: "האמת והיופי דורשים מן המשמשים אותם שישמשום בלי מחשבת פיגול, שיעבדום כעבדים שלא על מנת לקבל פרס. אל תחכו, שהחברה תעניק לכם שכרכם, משפטה של החברה לעתים קרובות הוא מעוקל, אין לנו לבקש את גמולנו אלא בתוך נפשנו, בתוך מצפוננו".
באותו מאמר ניתן גם תאור יפה של מידותיו התרומיות, עדינותו ואהבת-הבריות הגדולה של חווקין.
בשבח עדינותו וענוותנותו מספרים על מכיריו, כבר הבאנו בפנים את דברי הלורד ליסטר בנידון זה. ד"ר הלל יפה כותב במאמרו על חווקין שנזכיר אותו להלן, שאיננו זוכר אם הכיר "נשמה יותר ענווה, יותר עדינה, יותר מפותחת ויותר מסורה לפרינציפים".
"הוא היה לא רק איש מדע גדול אלא ג'נטלמן אמיתי, הליכותיו האצילות ומידותיו הנאות חוייבו אותו על הכל", כותבת חנה גורגיי, אשה יהודית מהודו, שהכירה את חווקין – במכתב אל הירחון "אינדיא אנד איזראאל", בגליון יאנואר 1949, באותו מכתב היא גם מספרת. שהיה חווקין זהיר בשמירת השבת על אף העבודה הגדולה והחיונית שרבצה עליו.
אותו ירחון, שיצא בבומביי, פירסם בגליונו מפברואר 1950 קטעים מן העיתון "בני ישראל," מבומביי משנת 1897, והם דנים במגיפת הדבר שהשתוללה אז בעיר, ונראית מתוכם גאוותם של יהודי הודו על חווקין אחיהם שהמציא את הנסיוב נגד הדבר.
[9]נמסר על כך בחוברת שיצאה מטעם "מוסד חווקין" לתמיכה בישיבות הנ"ל.
[10] M. Liber: Waldemar M. Haffkine, L'Universe Israelite Oct. 31, 1930.
[11]הרב ליבר במאמרו הנ"ל.
[12] ר' בנימין במאמרו הנזכר, מביא מתוך רשימה של שמעון אשר, שהופיעה ב"הנאמן", שבט תרצ"א, את הדברים הבאים שסיפר חווקין לכותב: "לרוסיה נסעתי בלוויית ראובן בריינין ורעייתו, באחתממושבות היהודים נוכחתי לדעת, לדאבון לבי, שהיא מתפרנסת לרוב מגידול בהמות טמאות… בשעת הפרידה התייצבו רבים מן המושבת מסביב למכונית שלנו. הנני רואה כי מר בריינין מתנשק, כפי מנהג המקום, עם איכר צעיר אחד, שהוא ראש המושבה, האיכר ניגש גם אלי וביקש לנשק גם אותי. אך אני הושטתי לו רק את ידי, באומרי אליו: משפתיך המגואלות בבשר חזיר אין אני רוצה לקבל נשיקה".
[13] על ביקורו אצל האדמו"ר מלובאוויץ' זצ"ל שמעתי מפי הביבליוגראף ר' חיים ליברמן, שראה את חווקין אצל הרבי.
בצוואתו מזכיר חווקין את ביקוריו בישיבות: מתיבתא, תומכי תמיכים ו"עמק הלכה" בווארשה. הרב שמחה אלברג, עורך "הפרדס", היה אז תלמיד ישיבת "עמק הלכה", ועדיין זכורה לו ההתרגשות שתקפה את בני הישיבה בבוא "הפרופסור הגדול".
[14] N. Sokolov: Hibbath Zion (the Love for Zion) 1929, Pp. 239, 258. History of Zionism (1919), Vol I. P. 292.
[15]ל. רוזנטל: "מזכרונותי על פרופ' חאווקין". "הצפירה", כ"ט סיון תרצ"א. רוזנטל כותב, שחווקין סיפר לאנשי "בני משה" מביאליסטוק, שהושפע מאחד העם, ועוד מספר רוזנטל, שבשיחות עם חווקין "לא השתמשנו לא ברוסית, ואף לא באידית. שוחחנו אך ורק בעברית". רצוי לברר דבר זה ביתר פרטיות.
[16] The Complete Diaries of Theodor Herzl (Edited by Raphael Patal. Translated by Harry John) Herzl Press-Thomas Yoselof. New York-London, 1960. Vol 2, p. 631.
[17] כל כתבי הרצל, איגרות, כרך ג', 1899-1897ץ הספרייה הציונית. ירושלים תל-אביב תשי"ז, עמ' 115.
[18] "ההד", שנה ו', גליון ג', כסלו תרצ"א. דר. הלל יפה שרוי היה בידידות גדולה עם חווקין, בימים שגר בג'יניבה. גם טשרניחובסקי מוסר במאמרו הנ"ל, שחווקין השיב להרצל: "כשאני עוסק בדבר, עלי להתמסר לו כל-כולי".
בשנת 1902 כשפרצה מגיפת החולירע בארץ ישראל פנה ד״ר הלל יפה לחווקין, להדריך אותו במלחמה נגד המגיפה. מובן שחווקין נענה לבקשתו. (עי' איגרותיו של יפה לחווקין בספר "דור מעפילים" ליפה, תל-אביב, תרצ"ט, עמ' 312-311).