בשנת תרמ"ט, כאשר מלאו עשרים וחמש שנים לרבנותו של ר' יצחק אלחנן ספקטור ז"ל בקובנה, הציע אחד ב"הצפירה" (גליון 68) לחוג יובל זה ברוב פאר והדר. כאשר נודע הדבר לרבי יצחק אלחנן מיחה נמרצות: "חגים כאלה לא נהגו מעולם בין רבני ישראל, ואין חרפה וגנות גדולה מזו למרן שיחי' שיעשוהו חלילה לראשון בין רבני ישראל יחיו שיחוג חג יובל אשר אין זה מכבודן של רבנים בישראל". הודיע ר' כתריאל סנדרוביץ, מזכירו של הרב, בפקודתו.
ועוד אמר בהודעה: "חגי יובלות לא נהגו מעולם בין רבנן קשישאי עד היום. ולא נמצא זכרם בכל ספרי ישראל הקדושים, ומאליו מובן חילול כבוד הרבנים מכבוד כזה… והנה רצונו של אדם זהו כבודו, ועל כן הנני מודיע בשם מרן שיחי' אל כל מכבדי שם מרן הגאב"ד, שיחיו, הקרובים והרחוקים, לבל ידאיבו נפשו חלילה ליחד למענהו איזה חג זמני לכבדו באיזה מנהג ממנהגי הכבוד הנהוגים בין חוגגי היובלות…" ("הצפירה", גליון 77, י"א ניסן תרמ"ט)[1].
ביום כ"ז בניסן תרנ"ד הגיע ר' שמואל מוהליבר לשיבה. אגודות "חובבי ציון" בכל מקום התכוננו לחוג את חגו. אולם ימים רבים היה ר' שמואל מסרב לתת הסכמתו לחגיגה, באמרו כי אינו ראוי לכבוד בו רוצים לעטר אותו. אף מסופר עליו, שהיה אומר: "אין אנו מוצאים בשום מקום לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל-פה, שבני ישראל יסדרו איזו חגיגה ליום הולדתו של מי שהוא, ורק אצל הגויים אנו מוצאים בתורה (בראשית מ', כ') שעשו משתה ליום הולדת את פרעה". והוא הוסיף ואמר: "זהו ההבדל בין ישראל לעמים. אדם מישראל ביום הולדתו עושה חשבון הנפש לו לעצמו, ואולם הנכרי ביום הולדתו עושה חשבון של אחרים: משיב שר המשקים על מקומו, ואת שר האופים הוא תולה"[2].
לבסוף נענה ר' שמואל לשידוליהם של חבריו-מוקיריו, לאחר שהסבירו לו כי יהיה בחגיגה משום מתן כבוד לתורה וטובה גדולה ל"חובבי ציון"[3]. והנה בשעה שרבי יצחק אלחנן דוחה בתוקף חגיגה לכבודו, ור' שמואל מוהליבר התיר אותה לעצמו בקושי, היתה במערב-אירופה חגיגת יובלות של רבנים כבר נהוגה ומקובלת.
בשנת 1846 חגגה קהילת האמבורג את יובל עשרים וחמש שנות שירותו של רבה, החכם יצחק ברנייס. היתה זו חגיגה רבת-פאר. "בליל החגיגה התאספנו, כל אנשי החברה, לצעוד בסך לבית החכם", מספר אחד המשתתפים בחגיגה. הבתים, של יהודים ונוצרים כאחד, ברחובות בהם עברה התהלוכה, היו מוארים, והמברכים נשאו עמהם, מתחת לחופה, המתנה שאמרו להגיש לבעל היובל ספר תורה, עטוף באדרת-משי יקר, ועטור בעטרה וטס של כסף. ביתו של החכם היה כולו מקושט בפרחים.
הבאים נתקבלו על ידי מנגנים. משוררים שרו: "קול רינה וישועה וגו'" (תהלים קי"ח) עד סוף הפרק. בירכו את בעל היובל והלה ענה כנגד המברכים. למחרת ביקרו אצל החכם משלחות שונות והגישו לו ברכות, אותות-הוקרה ומתנות[4]. קהל-האמבורג, עדת ישורון,שומרת על דרכי העם ומסורתו היתה, ורבה החכם ברנייס היה גדול בתורת, בחכמה וביראה.
בגרמניה גם הופיע ספר-היובל הראשון המוקדש לרב משמש בקודש.
במלאת שבעים שנה לר' עזריאל הילדסהיימר הגישו לו תלמידיו ואוהביו קובץ "שי למורה" (ברלין תר"ן). לא ארכו הימים והנוהג לחוג יובלים, של שנות שירות ושל שניות חיים, לכבוד רבנים, השתרש גם במזרח. אף לבתים הגדולים של תורה הגיע, וכן מוצאים אנו תלמידים מוציאים ספר יובל לכבוד ראש-ישיבה[5]. אף ראו בכך לא רק רשות, אלא מצווה. נשתנו הזמנים. קרן התורה ירד בדורנו. ולכן מתן כבוד לרב גאון חובת השעה היא. יש בו משום החזרת העטרה ליושנה, משום עשיית נפשות לתורה[6].
*
במאמרנו זה רוצים אנו גם לבדוק מה היה להם יום חגם לחכמי ישראל, בינם לבין עצמם. נוכל להניח שבדרך כלל עבר עליהם יום הולדתם, מלבד היום בו נכנסו לעול המצוות[7]. כמו שהוא עובר על רוב בני אדם, מבלי שירגישו בכך, בלי שום ציון מיוחד. אך מה היו מחשבותיהם, מעשיהם, ביום הגיעם לגיל מסויים, כשמלאו להם חמישים, ששים, שבעים שנה וכיוצא בהם.
רק מעט נמצא על כך בכתובים, ומקצת מזה אספנו לכאן.
בתלמוד מוצאים אנו מקרה יחיד של חגיגת חכם את יום ההולדת. במועד קטן (כ"ח, ע"א) מובאת הדעה, כי מיתה בין חמישים וששים שנה – "זו היא מיתת כרת". ומספרת הגמרא: "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר נפקי לי מכרת" (רב יוסף כשהיה בן ששים עשה יום טוב לרבנים. אמר: יצאתי מידי כרת).
המשורר עמנואל פראניסיש חיבר שיר "שישו בני מעי" ביום מלאות לו שבעים שנה. בכתב-יד יחיד נמצאו רשומים בראש השיר דברים אלה "אני עמנואל בכמה"ר דוד בכמה"ר שמואל בכמ"ר ר' אברהם בכמ"ר יוסף פראנסיש נ"ע נולדתי בעיר ליוורנו בש"ק בין ד' וה' שעות הלילה כ"ט תמוז, שנת השע"ה, וכתבתי זה לזכרון היום כ"ט תמוז התמ"ה למלאות שבעים שנה להולדתי שבהם כמה צרות סבבובי ובעוונותי שדי המר לי ולבי חמרמר". רבות סבל עמנואל פראנסיש בחייו. פעמיים נשא אשה ובנה בית ופעמיים נחרב ביתו, רעייתו וילדיו מתו על פניו[8]. פראנסיש ידוע כמשורר. אך הוא גם שימש בקודש, ובזמנו היה נמנה עם חשובי הרבנים באיטליה.
רבי דוד פרדו, מי ששימש רב ברגוזה ובסארייבו, ובסוף ימיו היה חי בירושלים, מחברם של ספרים רבים, ובתוכם "חסדי דוד", פירוש ארוך על התוספתא מציין בסוף פירושו למשניות "שושנים לדוד" (ונציה תקי"ב) שהוא סיים אותו ביום הולדתו השלושים וארבעה, בראש חודש ניסן שנת תקי"ב: "ותכל עבודתי ביום מולדתי בא' לחודש הראשון. דבהא סליקנא, דל מהכא ועיילנא לבנות לה בית תלמוד למנין שבות חיי, אהללה שם אלוקים בשי"ר לפ"ק…"
רבי חיים פאלאג'י, רבה הנודע של איזמיר, ומחברם של למעלה משבעים ספר, כשהגיע לגיל של שמונים שנה, בשנת תרכ"ח, ערך ספר "קול החיים", ובו פרקי תפילה ולימוד "למי שהגיע להשלים ע' שנה ואילך והיתה עמו וקרא בו ביום שנולד מע' שנה ואילך מדי שנה בשנה"9].
הוא מספר בהקדמה כי תיקן לעצמו לקרוא מן הספר כפעם בפעם… ובפרט ביום שנולדתי מדי שנה בשנה, קולי אל ה' אתחנן דהוא ברחמיו יזכני לאריכות ימים ושנים כדי לעבוד עבודתו ית' בלב שלם…, הוא גם אומר שטוב למי "שהשלים ע' שנה ללבוש בגד חדש ולומר "שהחיינו" ולכוון נמי על שזיכהו ה' להשלים ע' שנה" ויעשה סעודה ויומא טבא לרבנן. וטוב שיעשה כזה גם כשיגיע לגבורות, לשמונים שנה.
רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל "כתב סופר", בנו וממלא מקומו של ה"חתם סופר", היה רגיל לסיים מסכת ביום ההולדת שלו[10]. על סיום אחד שנערך בפומבי הוא מספר בתשובה (שו"ת כתב סופר, חלק יורה דעה, סימן קמ"ח) שהשיב לבנו יעקב עקיבא אשר בירך אותו ליום הולדתו.
"הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דר"ח אדר שהגעתי בעזה"י לשנת חמישים והודיתי להשי"ת ברבים על שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, וברוך ית"ש הנותן ליעף כוח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו, עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהיה עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעו"ה, ויציל אותנו ממוציאי דיבת על תוה"ק, ועלינו יציץ נזרו, תרוממנה קרנות צדיקים, ועשיתי ביום ההוא, זה היום עשה ד' לי, סיום למס' פסחים, ואמרתי ביום א' דר"ח בע"מ [בעיר מלוכה] וויען ברבים בסיום המסכתא, וביום שלאחריו פה [פרסבורג] לפני ב"י ואסיפת לומדי תורה…".
לפי הרב שלמה סופר, רבה של בערעגסאס, בנו הצעיר של ה"כתב סופר" בספרו "חוט המשולש" (תולדות רבי עקיבא אייגר,ה"חתם סופר" וה"כתב סופר") ובהקדמתו "אהל לאה" ל"כתב סופר" עלהתורה, שהה אביו בשנת תרכ"ט בבודאפשט לרגל "הקונגרס היהודי" שהתקיים אז שם. בר"ח אדר, ביום הולדתו, ציווה לשמשו לא לתת לאדם להכנס אליו. כל הבאים אליו באותו היום חזרו כלעומת שבאו. אך היה שם רב אחד מתלמידיו ומקורב למשפחתו, שלא השגיח בדברי השמש, ונכנס אל רבו. הוא מצא אותו שטוף דמעות. לשאלתו למה הוא בוכה, ענה לו ה"כתב סופר" "דע תלמידי חביבי היום הזה הוא יום אשר בו נולדתי, והרי אני בן נ"ד שנים וד"ן אני את עצמי, במה עסקתי כל אותן השנים הללו אשר נצבו עלי כמו נ"ד, במה ביליתי עיתותי היקרים, ומצאתים בלא תכלית הרבה,אין בי לא תורה ולא חכמה ולא צדקות. ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים. ויש לי לבכות בלי הפוגות".
כשמלאו, בשנות תרמ"ו, שבעים שנה לר' שמואל סאלאנט, נדב שבעים נפוליונים (מטבע זהב צרפתי) לעניי עיר הקודש.
מסופר: "איש בירושלים לא ידע בן כמה הוא רבי שמואל, ומתי חל יום ההולדת שלו, עד מלאות לו שבעים שנה. באותו יום נכנס אליו הרב ר' יוסף ריבלין, שהיה מייסד ומנהל ועד "כנסת ישראל" [הוא ועד כל הכוללים]. היה זה בשני לחודש שבט. בירושלים בימים ההם, החלו לדאוג כבר לצורכי הפסח. ועד-הכללי התכונן כבר לקנות חיטה וקמח ולהתקשר עם האופים על אפיית המצות לחלוקה לעניים, רבי שמואל שידע את המצב בוועד הכללי והמצוקה הכלכלית של בני ירושלים, פנה אל רבי יוסף ריבלין בקוראו אליו ר' יוסי, ר' יוסי, הא לך שבעת אלפים גרוש ותתן דמי קדימה למצות… רבי יוסף ריבלין לקח מרבי שמואל את שבעת אלפים הגרושים שהיו כשבעים נפוליונים של זהב. רבי שמואל שכוון להעלים את דבר יום ההולדת, אמר הסכום בגרושים תורכיים, ואילו רבי יוסף ריבלין שפיקח היה מנה את הנפוליונים ומצא שהם שבעים במספר, והבין מיד כי היום מלאו לו לרבי שמואל שבעים שנה ובירך אותו בברכת מזל טוב וחיים ארוכים".
ועוד מסופר: "על המעשה חזר רבי שמואל במלאת לו שמונים שנה. אז מסר לוועד הכללי, שמונים נפוליונים זהב. מאז ידעו בני ירושלים את יום הולדת רבם, מאורם ומנהיגם, ומיקירי ירושלים, ראשיה ועסקניה היו באים לברכו באריכות ימים". ובמלאות לו תשעים שנה", חגגו עסקני ירושלים את יום ההולדת. שלו בייסדם מפעל חסד הנקרא על שמו "אוצר החסד קרן שמואל"[11].
ערב חנוכה תרס"ה נפטר בחברון הרב חיים חזקיה מדיני, בעל "שדי חמד". במאמר שפורסם עליו אז בכתב-העת הרבני "המאסף" שיצא בירושלים (שנה י', חוברת ד', טבת תרס"ה) סופר גם על האופן בו חגג את יום הולדתו השבעים שחל זמן קצר לפני פטירתו: "ביום ז' חשון שנה זו חגג רבינו חג גמר השבעים ליום הולדתו. הדגלים לא נפנפו, הטלגרם שקט במכונו… כי אם חג צנוע היה חג המולד של רבינו. ורק בחוג תלמידיו שתו כוסות יין לחיי רבינו…".
בי"א שבט תרפ"ח מלאו תשעים שנה לבעל ה"חפץ 'חיים". בו ביום סיים קונטרסו "בית ישראל". הוא הזמין אליו כמה ממקורביו וערך סעודה. הוא ציין לפני המסובים את החסד הגדול, שבזכות ספרו "חפץ חיים" האריך הבורא יתברך את ימיו, ועורר אותם להיזהר בעניני שמירת הלשון[12].
* * *
אוסיף עוד כמה מלים על יום ההולדת אצל אדמו"רי חסידים.
לפי מסורת חסידית נולד ה"בעל שם טוב" 'בי"ח אלול שנת תנ"ח.
בי"ח אלול תע"ד נתגלה לו אליהו, בי"ח אלול תפ"ד נתגלה לו רבו (הנביא אחיה השילוני), וביום י"ח אלול תצ"ד נתגלה הוא לעולם. מספרים שרגיל היה הבעל שם-טוב לערוך סעודה בכל שנה ביום ח"י אלול, יום הולדתו, ולומר תורה. מספרים עוד, שבזמנים שעברו היו חסידים חוגגים את יום ח"י אלול כחג. אדמו"רי תב"ד היו אומרים תורה בח"י אלול[13].
על ר' ישראל מרוז'ין מסופר: פעם אחת עשתה אשתו סעודה ביום הולדתו. כאשר בא הביתה וראה הכנות אשתו, שאל לשמחה מה זו עושה. םיפרו לו שהסעודה היא לכבוד יום הולדתו. נזף הוא באשתו וגירש את המסובים, באמרו "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" (הושע ט' א')[14].
רבי צדוק הכהן מלובלין[15], גאון וצדיק, מוסר בקונטרסו "דברי חלומות" הנלווה לספר "רסיסי לילה" מה שראה בחלום ליל מוצש"ק וישלח שנת וברכו"ת [תרל"ד]: "היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו 'יום בכל שנה 'משום דבר שיורע מזלו. ומ"ש בקידושין (ל"ח, א') שצדיקים מתים ביום שנולדו, היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלם ומעלתם, כי הוא פושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים, למעלה עליונה, ליהנות מזיו השכינה…".
טוביה פרשל מתוך "שנה בשנה" תשל"ו.
[1] וראה "אנשי מידות" הצופה, י"ג אלול תשכ'ח.
[2] הרב י, ל. מימון, "מדי חודש בחדשו", מחזור שני, ירושלים תשט"ז, עמ' 192.
[3] יעיין במאמרו של הרב י. ל. פישמן (מימון), תולדות רבי שמואל" ב"ספר שמואל", זכרון להרב שמואל מוהליבר במלאת עשרים וחמש שנה לפטירתו, עמ' נ"א ס"א.
[4]E, Duckesz: Zur Biographie des Chacham Isaak Bemays. Jahrbuch d. Juedish- Literarischen Gesellschaft. Frankfurt. Vol. 5. 1907. Pp. 314-319.
בשנת תר"ב חגגה קהילת פראג, ולא רק קהילת פראג בלבד, את יום הולדתו השבעים של שי"ר. הוא סירב לקבל את אותות הכבוד שהגישו לו, באמרו בהלצה "בשנת תק"ן נולדתי, ומה תק"נתי?" (שמעון ברנפלד, תולדות שי"ר, עמ' 126).
[5] כגון "ספר היובל לכבוד הרב מאיר שפירא למלאת עשרים שנות עבודתו הרבנית, הצבורית והתורנית…" לודז תר"ץ: "ספר היובל לכבוד רבינו מרן הגאון ר' שמעון יהודא הכהן שקאפ שליט"א, למלאת חמישים שנות עבודתו הפוריה על שדה הרבצת התורה", ווילנא תרצ"ו.
[6] עיין במיוחד במאמרו של הרב משה אביגדור עמיאל "יומא טבא לרבנן" בספר היובל הנ"ל לכבוד ר' שמעון שקאפ ז"ל.
[7] על "בר מצוה" בחיי העם עיין ד"ר יצחק ריבקינד ז"ל "לאות ולזיכרון", תולדות "בר מצוה" והתפתחותו בחיי העם ותרבותו (ניו- יורק תש"ב).
[8] "דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש", ההדיר ד"ר שמעון ברנשטיין (תל- אביב תרצ"ב). עיין שם בהקדמה, ועמ' 222 17-18,
לא כללנו במאמרנו דברי משוררים, אך קשה לעבור על שד"ל, אשר כל ימיו היה לוחם מלחמתה של היהדות, שד"ל היה מהבר שירים לרגל ימי-הולדת שונים משלו (עיין כינור נעים חלק א', עמ' 2 חלק ב', עמ' 342, 325, 320, 240).
[9] הספר נדפס באיזמיר ויצא בשתי מהדורות. עיין יש"י חסידה "רבי חיים פאלאג'י וספריו", ירושלים תשכ"ח, עמ' קי"ג. הנוהג שבן שבעים מברך "שהחיינו" ועורך סעודה נזכר כנראה בראשונה בשו"ת "חוות יאיר", סימן ע'.
ימי ההולדת של סיר משה מונטפיורי, בגילו המופלג, הוחגו בכל רחבי העולם היהודי. נערכו תפילות מיוחדות והרבנים דרשו לכבוד היום. בשנת תרמ"ד לרגל חגיגת יום הולדת המאה של מונטפיורי, הוצא מטעם הרבנות הראשית באנגליה סדר תפילה מיוחד ("תפילה למשה") בשביל בתי-הכנסיות בכל מלכות בריטניה. סדר התפילה הועתק כמעט בכל העיתונות היהודית ואף קהילות במדינות אחרות חגגו את היום בהתאם לאותו סדר. י. ד. אייזנשטיין כלל ב"אוצר הדרשות" (ניו- יורק תרע"ט) גם "דרשה ליום הולדת" (שם, עמ' 386-385).
[10] מובא בספר "תוט המשולש" וב"א- הל לאד"" הנזכרים לקמן.
[11] "ספר אוצר החסד קרן שמואל", בעריכת דב נתן ברינקר, ירושלים ת"ש, עמ' 27-26).
[12] מובא בספר "החפץ חיים" להרב מ. מ. ישר (תל-אביב תשי"ח), כרך א', עמ' כ"ה, בשם הרב מנחם יוסף זקס, חתנו של ה"חפץ חיים" שהיה באותו מעמד.
[13] עיין אברהם חנוך גליצנשטיין "חיי ישראל בעל שם טוב", ניו- יורק תש"ך, עמ' 139-137 136-130 29-17.
[14] "כנסת חכמי ישראל", קונטרס ו', סימן קט"ו, אודיסה תרנ"ו.
[15] רבי צדוק הכהן נולד ביום כ"ב שבט תקפ"ג. ביום כ"ב שבט תרמ"ח נפטר הרה"צ ר' אריה לייב איגר מלובלין. לאחר הפצרות רבות מאת החסידיס קיבל אז רבי צדוק את הנשיאות עליהם. עי' על בך "תולדות רבי צדוק הכהן מלובלין", בספר "תפארת ירוחם" להרב ירוחם ליינער, ניו- יורק תשכ"ח, עמ' קנ"ו- קס"ד.