בית הכנסת בית אל בבורו-פארק בברוקלין מלא מפה אל פה. הורים, קרובים, וידידים כולם באו להשתתף בטכס חלוקת התעודות למסיימות בית הספר "שולמית".
"שולמית" היא לא רק הראשון לבתי-ספר עבריים לבנות בארצות הברית, אלא גם בעל הרמה הגבוהה ביותר. טכס חלוקת התעודות – מעמד חגיגי הוא, ויום שמחה לכל ידידי ותומכי החנוך הדתי-לאומי בניו-יורק. עשרות שנים עברו מאז יסודו ובתוך תקופה זו צמחו וקמו במדינה מוסדות דומים, ברם מסיימות, "שולמות" מהווה עיין חטיבה בפני עצמה, מין אצולה.
במסדרון בית הכנסת מסתדרות המסיימות. הן לבושות לבנות. שושנה אדומה מקשטת גלימות-הסיום. הן משוחחות ביניהן בערנות. פניהן זוהרות.
על הבימה יושבים ועד בית הספר ומנהליו, בתוכם אשה.
"מי היא?", מתלחשים ומראים באצבע.
"הרי זו דר. יהודית ליברמן. מנהלת בית הספר"
ספק רב אם ידעו אפילו אלה שהכירו את האשה, על הדרך הארוכה והקשה שהיא עשתה עם בית הספר.
הדבר התחיל לפני עשרים וחמש שנה. היא הגיעה ביחד עם בעלה מירושלים שם שימשה מורה בסמינריון למורות מטעם המזרחי. לא עבר זמן רב ופנו אליה מ"שולמית" לקבל לידיה את הנהלת בית הספר. היא לא נענתה לפניה. לפי התוכנית היתה צריכה להשאר בניו-יורק רק שנה אחת, וכיצד תוכל לקבל עליה נהולו של מוסד בידעה כי כעבור זמן קצר תצא את העיר. ועוד. בשהותה כאן רצתה להתמסר ללימודים, ולא להוראה. היא ביקשה ללמוד באוניברסיטת קולומביה של השיטות החדישות בחנוך.
הפניות לא חדלו ויום אחד יצאה לבקר ב"שילמית". הביקור לא גרם לה קורת-רוח יתרה. בית הספר היה אמנם הישג, אך תכנית-הלימודים ושיטות ההוראה לא היה בהם לחנך בנות בעלי ידיעות גדולות בשפה העברית ובתורת ומסורת ישראל וחדורות רגש נאמנות ומסורות לציון. ביצאר את הבנין היתה החלטתה נחושה לקבל לידיה את נהול המוסד, לעשות למען בנות ישראל.
תחילת מעשיה היה חיפוש מורות מתאימות היה זה חפוש כפול. חפוש מורות… וחפוש משרות בשביל אותן המורית שדעתה היתה להעבירן מן המוסד.
לא היתה זו משימה קלה. במדינה בא לא התקיים חינוך עברי לבנות מאין ימצאו מורות לילדות? ואמנם בשנים הראשונות שימשה דר. יהידית ליברמן, בשל המחסור במורות מתאימות נוסף על תפקידיה המרובים, גם מורה בכמה כתות.
צעדה השני היה הרחבת תכנית לימודי היהדות. וכאן נתקלה בהתנגדותם הנמרצת של ההורים. וההורים – פני העדה, משפחות מיוחסות ונכבדות יהודים מושרשים במסורת, כי מי מלבדם המעונין בימים ההם לתת לבנות חינוך עברי ולו גם חלקי. אך דא עקא. גם יהודים טובים ונכבדים אלה כסבורים היו כי די לבנותיהם בקב של תורה ולא יותר. וכאשר שמעו על הרחבת תוכנית הלימודים היהודיים, נתנו בקולם על המנהלת החדשה: "גוואלט! הלרבצ'ינס תעשי את בנותינו!"
והמנהלת החדשה, אשה אדיבה היא, אך גם תקיפה בדעתה. היא הסבירה פנים למבקרים ולמקטרגים… ועמדה בשלה.
רק חדלו הקולות והנה מנחיתה דר. ליברמן "מכה" חדשה על בית הספר: עבודות בית.
עבודות-בית כשיטה קבועה מאן דכר שמן בבית ספר בארצות הברית בימים ההם? שעות הלימוד בבתי-הספר כאן שונות מן אלה שביבשת אירופה ובארץ ישראל. כאן לומדים רק חמשה ימים בשבוע אך לומדים כל היום, ורק לפנות ערב שב התלמיד לביתו.
בהתחשב בכך לא היו מסילים על התלמידים עבודות-בית יתרות. העכרון של עבודות-בית לא היה קיים. אמנם בזמן האחרון, בעקבות השיגי המדע בברית המועצות, החלו אנשי חינוך באמריקה לעלות חשבון נפשם ולתהות בדבר אם לא פשעו בנוער על ידי שלא תבעו ממנו יותר והתחילו לדרוש עבודה גם בבית. ברם לפני חצי-יובל שנים היה המצב שונה לגמרי והבא להטיל עבודות-בית על התלמידים לא היה אלא מן המתמיהים.
דרישת המנהלת החדשה היתה "חוצפה", "שערוריה". קם "ויצעקו" חדש בבית הספר. טענו ההורים כלפי דר. ליברמן: "לכפות עבודות-בית על בנותנו הכשרות והעדינות את אומרת, היה לא יהיה הדבר. הפעם הצטרפו לצווחים ים המנהל והמורות של המדור האנגלי הם ראו בדרישת דר. ליברמן מין התנשאות, מעין הכרזה כי הלימודים העבריים הם עיקר בבית הספר ועל כן מצריכים גם עבודת בית, ואילו בעיניהם הם היו שיעורים אלה רק תוספת לא חשובה ביותר לתוכנית הלימודים הכללית.
המנהלת הבינה למצב והכירה כי בכוח ובחזקה לא תוכל למתנגדים, לכן העמידה פנים כאילו מוכנה היא לעשות רצונם – אך בעת ובעונה אחת סיבבה וסידרה את הענינים באופן כזה שבסופו של דבר שלהו הבנות את אצבעותיהן הענוגות בעבודות-בית.
וכך – בהדרגה, בגלוי וגם בדרכי סתר, הרחיבה והעמיקה את הלימודים הונהג הדיבור העברי. הטיפו לאהבת המולדת הכניסי את קופקת הק.ק.ל. לכיתות לשתף הבנות במאמצים לבנין הארץ. לאט, לאט לבש בית הספר צורה אחרת. רוח הארץ והעם המתחדשים החל לנשב מבין כתליו.
כאשר ביקר הרב מאיר בר-אילן (ברלין) ז"ל ב"שולמית" רווה תענוג ממפעל בתו רק מדבר אחד לא היתה דעתו נוחה. היה זה ההברה האשכנזית שבפי הבנות. "ליצור קשר לשוני בין הכא להתם, פירושו ללמד בני הגולה לדבר בהברת הנשמעת ברחובות ארצנו", אמר.
"גם זו תבוא", נחמתו הבת.
היא ציפתה לשעת הכושר להנהיג בבית הספר את ההברה הספרדית. והיא באה. היה זה היום שאנחנו כולנו ציפינו לו דורות – יום הכרזת המדינה. באותו יום, בהתרומם רוח העם כולו קמה ועשתה מעשה: הנהיגה הברת ארץ-ישראל ולא היה מי שהעז לפצות פה.
במה טמונה הצלחת "שולמית"?
תוכנית-לימודים עשירה ועבודת-תלמידים הן תנאי-היסוד של כל בית-ספר, אך הם אינם מבטיחים את הצלחתו.
"הצלחת בית הספר תלויה בראש וראשונה בטיב המורים ובשיטות ההוראה בהן הם משתמשים". אומרת דר. ליברמן.
מיהו מורה טוב? הוא צריך להיות בוגר סמינר משובח. הוא צריך להיות עדין-נפש. אלה הן הסגולות שמנהלים מבקשים בדרך כלל מן המורים.
"אני אינני מסתפקת באלה", ממשיכה ד"ר ליברמן. "בשבילי הקובע הוא: האם קורא המורה ספרים? האם לומד היא, האם שואף הוא להשתלמות-עצמית? מורה שאינו רוכש דעת בתמידות – כל מעלותיו, כל המלצותיו אפילו הטוביה ביותר, אינן שוות לי. רק זה לשיאף להשתלמות עצמית בידי להקנות דעת לתלמיד ולעורר בו את הרצון ללימוד".
וכאן עוברת ד"ר. ליברמן לדבר על שיטות ההוראה אין אני כופה על מורות "שולמית" שיטת היראה מסויימת. כל השיטות טובות הן, אם יש בהן לעורר ולעודד את התלמיד לעבודה – עצמית".
"לימוד – עצמי הוא המטרה של כל חינוך. אבותינו שהיו בקיאים נפלאים בעניני חינוך ידעו סוד זה. כיצד למדו בישיבות? בחור שהיה יודע פרקי היו מוציאים אותו מכיתה ונותנים לו לימוד בעצמו. המשגיח היה שם עינו עליו כדי לכוונו ולהדריכו…"
כך מדברת נכדת הנצי"ב.
"הוי" היא ממשיכה, אנשים אינם יודעים כמה מסוגלים ילדים ללמוד. עד כמה מסוגלים הם להבין, אם רק מוצאים את המפתח ללבותיהם ולנשמותיהם, אם רק יודעים לעורר בהם ענין"
ד"ר ליברמן נולדה בליטה. ימי ילדיתה בילתה בברלין. בימי המלחמה התגוררה אצל סבתא במינסק.
מספרים עלי' על הנצי"ב שהיה מתפאר שבין הרבנים אין דומה לו בבקיאות בתנ"ך. גם רעית הנצי"ב היתה בקיאה בתנ"ך וממנה באה לה לנכדה אהבתה הגדולה לספר הספרים.
בתוך המלחמה הביא אותה אביה לארצות הברית. היא למדה בבתי ספר בניו-יורק ובאוניברסיטת קולומביה לימודי היהדות רכשה אצל מורה פרטי. "היו זמנים שאבא היציא שליש ממש כורתו על החזקת מורים פרטיים ללימודי היהדות של הילדים". היא מספרת בגאווה.
ביחד עם אביה עלתה לארץ. כמה שנים שימשה מורה להיסטוריה ולאנגלית בסמינריון למורות מזרחי. לאחר מכן יצאה לציריך להמשיך בלימודיה באוניברסיטה המקומית. "רוברט ברוינינג והספרות היהודית" היה נושא הדיסרטציה שלבה האירה באור חדש כמה מן השירים הקשים ביותר של המשורר האנגלי הנודע. והוכיחה עד כמה היה מושפע מספרות המדרש.
לאחר שובה לארץ נישאה בשנת תרצ"ב לחוקר התלמוד הנודע ר' שאול ליברמן שליט"א וחזרה לעבודתה בסמינריון.
היא פעלה גם להרחבת המוסד. סיירה באנגלי-וגייסה כספים לשם קנית חלקת אדמה נוספה למענו. בשנת תרצ"ט נתלוותה לאביה לקונגרס הציוני, הופיעה בישיבות מוסדות התנועה הציונית ותבעה הקצבה למען הסמינריון.
היא היתה גם ממייסדות הסתדרות "נשי מזרחי" בארץ.
מאז הגיעה לארצות הברית בשנת 1940. המשיכה בד בבד עם עבודתה בהוראה גם בפעילית בנשי מזרחי". היא משמשת במשרות חשובות בית ומשרתת התנועה כמרצה יכסופרת. היא פעיל גם בועד המקומי למען אוניברסיטת בר-אילן ? אות הילדה על הישיגיה נוסדה באחרונה באוניברסיטה קרן-פרסים לתלמוד על שמה.
אישיית רבת-צדדים ורבת-פעלים. גאותה במיוחד על עבודתה בשיטת ההוראה ועל הלכה בשבליל חינוך הבנות.
בית ספר שולמית הוא היום מוסד למופת ולתפארת עברו הימים של קטרוג ובקורת של קטני מוריו יצרי מחשבה. היום כולם מבינים לחזיתה של המנהלת ומדברים בשבחה.
אך לא זה השכר שהיא מצפה לו ומהי השכר?
הם הישלך בבית-כנסת בית אל אחריני הבאים תופשים מקומותיהם. העומדים מתישבים היושבים מתישרים. יישב ראש הערב ניגש לדוכן הטכס מתחיל.
המסיימות נכנסית לאולם. שתים שתים הן צעדות. לאט, בצועד מדוד.
העומד על הדוכן מכריז: ששים ושתים המסיימות. חמישים ותשע מהן ימשיכו בלימודיהן בבתי-ספר גבוהים יותר.
הקהל מתפרץ בתשואות. פני ראישים על הביען אורות בעיני האשה נוצצות דמעות.
הצופה
7/9/65