חנוך גליצנשטיין

(עשר שנים למותו)

ריינר מריה דילקה אומר בספרו על רודין: משחק הוא הילד באבנים ומדמה בלבו: אבן זו – מלך ואבן זו חייל, האמן מוציא לפועל דמיון הילד והוא יוצר באבן את החייל ומלכו.

אנחנו ילדי העברים בשחקנו ברחובות הצרים והאפלים של אירופה דמינו בלבנו אבן זו בר-כוכבא וזו גבור ישראל, אבל כשגדלנו לא זכרו האמנים שיצאו מתוכנו את חלונות ודמיונות נעוריהם, פנו באשר פנו את גבורי ישראל לא פקדו עוד.

אחד היה חנוך גליצנשטיין, בכל נדודיו וטלטוליו הרבים והארוכים לא שכח ענות עמו וגבוריו, מטוריק בפולין הוא בא, אביו גרשו מביתו באשר עסק בציור. מינכן, רומא, וארשה, פריז ולונדון הם תחנות חייו העמוסות יצירה והוראה. מגדולי הפסלים היה בדורו, היחיד שזכה להציג עם אבגוסט רודין הגדול. בתי נכאות ומוסדות צבוריים רכשו יצירותיו ופרסים הוענק בכל
מקום ומקום. בשנת 1938 כאשר איטליה נגררה אחרי מדיניותה האנטישמית של גרמניה החזיר אותות ההצטיינות שקיבל ממלך איטליה. לפני עשר שנים היה קרבן לתאונת
דרכים בניו־יווק. בן 72 היה במותו.
ב.
נטפלו להם למלכי ולנביאי ישראל כל אמני הגויים, פסליהם תראה בכל הר, גבעה נשאה ומקדש. וק בשנים לא נגעה ידם בבר־כוכבא ובמשיח. את הראשון שנאו, כי לפי מסורתם עינה את הנוצרים, הראשונים באשו־ לא אבו להשתתף במרדו במלכות הרשעה, את האחרון לא ידעו —כי אין משיח לגויים.
חנוך גליצנשטיין יצר את בר־בוכבא, גבור יהודה האחרון שהיה חי בדמיון כל ילד בגטו, ואת המשיח בברונזה נשא על כפיו והביאו לקונגרס הציוני לבזל בשנת 1905. מרומא אז בא, שם ראהו יושנ בשער העיר בין ענייה, כשגבו כפוף מצער ישראל, ידו האחת מאוגרפת מזעם והשניה מחזיקה שופר מוכן. ליום הגדול הבא.
מעשה בדונטל, פסל הרנסנס, שהתאהב ב"חבקוק" מעשי ידיו. התחיל לשפוך לפניו שיחו וכאשר לא ענתה האבן, התחיל לנזוף בה ולהכותה, כשאתה עומד לפגי המשיח של גליצנשטיין, עולה בך החשק לדבר אליו ולשואלו: מתי יבוא מר?
יש מתפלל בקול רם ומי בלחש ורחשי שפתים. מי בכפים נשואות אל על, ומי בהשתחויה וכריעה. ריינר מריה וילקה אמר על מיכאל אנגלו כי יצירותיו הן תפלותיו לאלוקיו.
כל ימיו התפלל חנוך גליצנשטיין לשלומם וכבודם של ישראל 'כאשר ידיו בברונזה ושיש, וגדולה ואדירה תפילתו.

חרות י כסלו תשי"ג

Nov. 28, 1952