הכל תלוי במזל – אפילו מליצה יפה.
יש אימרות יפות, מליצות נעימות, והן מצויות בפי רבים. יש מהן שזוכות לכך סמוך להופעתן, ויש שמגיעות לפירסום רק אחרי זמן, לפעמים כעבור דורות.
ויש אימרות יפות, מליצות נעימות, והן נחבאות מעיני רואים. קרובות הן דווקא לרשות הרבים. נאה ויאה שימושן במקומות שונים, עליהם היו מאצילות מהודן ותפארתן – אך אין שמים אליהן לב, אין קוראים להן, אין מזמינים אותן. יש ויחיד פוקד אותן לרגע, ולאחר-מכן שוב נעלמות ומסתתרות.
רבינו בחיי ב"ר אשר מביא בביאורו (בראשית ג, א), מתוך פירוש רבינו חננאל לתורה, דברי הספד על אב בית דין, ובתוכם: "עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות". כבר העירו כי מקור הדברים בפירושו של הגאון רב שמואל בן חפני, המוסר כי הספיד באלה את אביו:[1]
"עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות". חרוזים אלה שהורקו מפירוש לפירוש ראויים היו שייאמרו על הרבה גדולי ישראל, לפני המיטה ולאחר המיטה: בקינות שקוננו ובהספדים שקשרו, בתהילות ושבחים שסיפרו אחריהם, ובכתב המהלך על מצבות קבריהם.
אך צא ובדוק בכל אלה ולא תמצא אותם הדברים, לא כולם ולא מקצתם, אף לא הד רחוק להם.
עברו יותר משש מאות שנים מאז נאמרו הדברים בראשונה. עברו קרוב לארבע מאות שנה מאז שהביא אותם רבינו בחיי בביאורו, והנה קם מחבר באיטליה ומשתמש בחרוזים אלה לגבי אביו המנוח. נמצא כתוב בשער "ספר כסאות לבית דוד" (וירונה ת"ו) כי מחברו הוא "כמוהר"ר יהודה עשהאל, בר חכים הוא ליה למופת הדור והדרו, ועליו יציץ נזרו, כמוהר"ר אליעזר דוד מהטוב זלה"ה, עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות"[2].
* * *
כותב רבי אברהם אבן עזרא בספרו "יסוד מורא", שער ראשון: "ויש הוגה בתלמוד להתפאר, על כן כל עסקיו בסדר נזיקין. גם הוא מקבל שכר להורות הפתאים ולישר המעוותים, רק אם היו כל ישראל צדיקים, לא היו צריכים לסדר נזיקין…"
"אם היו כל ישראל צדיקים לא היו צריכים לסדר נזיקין". מה יפה מליצה זו, ומיטב החרוז – אמיתו. לכאורה דרכים ושערים פתוחים לרווחה למליצה זו. יפה מקומה בספרי מוסר ובשירים על התלמוד: בפירושים, חידושים והדרנים למסכתות סדר נזיקין: בהקדמות, הסכמות וקולופונים לספרים אלה. ראויה היתה להיות אימרת-כנף מנסרת בין עמודי הלומדים, בין כותלי בית-המדרש.
והיא לא זכתה לכל אלה.
רק אחד הוא הפוקד אותה. רבי יצחק אבוהב, בעל "מנורת המאור", הוא הבליע אותה בנעימה, בשינוי צורה, בסוף הקדמתו לספרו הגדול, ואלה הם דבריו: "ואם אאריך בכללי הדברים, אקצר בפרטים ובשעורים ובחיובים ובפטורים, ובחידודי סיני ועוקר הרים, כי כבר הם נזכרים, בכל פסקים וחיבורים ובספרים אחרים. כי אין אנו צריכים להאריך בדיני הערכים. ואם היו בני אדם צדיקים, לא יהיו מתעסקים לדון בחובות ונזקים…"
הדואר
א' כסלו תשל"ה
[1] עיין א. א. הרכבי "זכרון לראשונים וגם לאחרונים", מחברת שלישית, פטרבורג תר"ם, עמ' 8-7 ועמ' 48, הערה 124; אוצר הגאונים, מסכת משקין, עמ' 57.
[2] בהקדמה קורא המחבר על אביו חרוזים נוספים מדברי ההספד אשר בביאור רבינו בחיי: "תורה רבץ, תלמידים קבץ, וכו'…".