ירושלים, ב' דר"ה תר"ס (1899) – ניו-יורק, י"ב במרחשון תשל"ה (1974)
בנו בכורו של הרב רבי יעקב משה חרל"פ ושל הרבנית פעשע. הוא למד תורה מפיו של אביו ובישיבות "עץ חיים" ו"תורת חיים" בירושלים. בן ט"ז היה כשצורף לישיבה של מצטיינים שליד ישיבת "אהל משה", על אף היותו הצעיר שבחבורה נתמנה על ידי ראש הישיבה, הרב יצחק ירוחם דיסקין, להיות מגיד השיעור, מוניטין יצאו לשיעוריו, וגדולי ירושלים היו באים להאזין לדבריו.
היה אהוב מאוד על הראי"ה קוק ועל הרב יצחק ירוחם דיסקין. וכל אחד משני אישים אלה קבע לו שיעור עם העילוי הגדול.
בשנת תרפ"א יצא לארצות הברית, למד בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו-יורק ושימש רב בבית הכנסת של אנשי וולוז'ין. בסיועם של מנהלי ישיבת רבנו יצחק אלחנן נתקבל כרב בעיר קאנטון שבאוהייאו. ייסד שם תלמוד תורה ואירגן שיעורים תורניים. משם עבר להיות רבה של אומאהא במדינת נבראסקה. במקומו החדש המתסר לחינוך הנוער, תודות למאמציו יצאו כמה מצעירי העדה ללמוד בישיבות בשיקאגו ובניו-יורק.
שמו של הרב הצעיר יצא לפניו כלמדן. נואם בחסד ואיש חינוך וקהילות שונות חיזרו אחריו.
בשנת תרפ"ו נבחר להיות רבו של בית הכנסת "המרכז היהודי" בברונקס, גדול בתי הכנסת באותו איזור של ניו-יורק, שהיה אז מאוכלס ביהודים רבים מאוד. במשך עשרים וחמש שנים התכנסו בשבתות בין כתלי בית כנסת זה יותר מאלף מתפללים קבועים, שבע מאות היו באים לשמוע את דרשת הרב בשבת אחר הצהריים. ויותא ממאתיים נטלו חלק בשיעורו השבועי בתלמוד.
גם בברונקס התמסר ביחוד לחינוך הצעירים. הרחיב ופיתח את ה"תלמוד תורה" שליד "המרכז היהודי". במשך תקופה מסויימת למדו בו שמונה מאות ילדים והיה נחשב כבית הספר היהודי הגדול ביותר בניו-יורק.
הרב חרל"פ, כיהן ב"מרכז היהודי" בברונקס בערך ארבעים ושמונה שנים, עד פטירתו. היה גם רבה של קהילת "ישראל הצעיר" דטרימונט, אשר בעת ייסודה היה משכנה בבנין "המרכז היהודי". הוא הוסיף לשרת קהילה זו במשך כמה שנים גם לאחר שעברה למבנה משלה.
היה פעיל בארגונים והסתדרויות שונים, היה ממנהיגי אגודת הרבנים ותקופה ממושכת שימש כאחד מנשיאי-הכבוד שלה. ייסד וישב בראש "הוועד לחיזוק התורה והיהדות" שליד תנועת המזרחי-הפועל המזרחי באמריקה.
היה ממייסדי ונשיאי איגוד המוסמכים של ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ממייסדי ויושב הראש הרבני של מחלקת הכשרות שליד איחוד הקהילות החרדיות, ומייסד ונשיא ועד הרבנים של ברונקס.
כיליד ירושלים ראה חובה לעצמו לגייס עזרה למען מוסדות התורה והחסד של עיר הקודש ולתמוך בתלמידי חכמים עניים שבתוכה. עשה רבות למען ישיבות "עץ חיים", "תורת חיים", "מאה שערים" ו"בית זבול" – שנוסדה על ידי אביו – ולמען בית החולים "ביקור חולים", "בית היתומות הכללי" ועוד.
בימי מלחמת העולם השניה היה בין התובעים ללא הרף מאת השלטונות לבוא לעזרת יהדות אירופה המושמדת. היה מן הנואמים בהפגנה של אלף רבנים לפני "הבית הלבן" וצעד בראש תלמידי התלמודי-תורה שיצאו להפגין בוואשינגטון.
היה יושב ראש הוועד, מיסודם של חברי קבוצת ברגסון, שתמך בפעולות האצ"ל בארץ.
בשנים האחרונות של חייו הירצה בכל ערב שבת ברדיו על פרשת השבוע בתוכנית שנערכה מטעם המוסד "בית תומכי תורה וזקני ישראל".
בשנת תשי"ב, אחרי פטירת אביו, שלחו לו ראשי שכונות "שערי צדק" ו"רחביה" כתב רבנות וקראו לו לבוא לארץ ולמלא בתור הבן הבכור את מקום אביו.
על אף עסקנותו הענפה וטרדותיו המרובות שקד יומם ולילה על לימוד התורה. היה דוחה הזמנות לפאר מסיבות בנוכחותו ולנאום בחגיגות – אם לא ראה בהן צורך חיוני לכלל ישראל ותורתו – כדי שיוכל להתבודד עם ספריו. עסק בכל התורה כולה: מקרא, ש"ס, מדרשים, פוסקים ומפרשים. ראשונים ואחרונים. ביחוד אהב ללמוד ירושלים, כפי שהוא מספר ב"ריש מילין" בפתח הכרך הראשון של חוף ימים: "… השתדלתי, … לברר לא רק את דברי ושיטת הבבלי. … אלא באותה שעה גם לדעת, להבין, ולהשכיר את דברי ושיטת הירושלמי… תמיד הייתי מעונין למצוא גם מה שהירושלמי מסכים עם הבבלי, ובמה שהוא חולק עליו, ולהסביר הטעמים של פלוגתתם וגם החילוקי דינים היוצאים מהם. עסקתי תמיד בשני הימים, בים התלמוד בבלי, וגם בים התלמוד ירושלים, שלבתי שניהם ביחד, ודליתי תמיד לשתות ולהשקות מחוף שני ימים אלו".
הוא הירבה לכתוב, חידושיו, ביאוריו ובירוריו בהלכה ובאגדה הצטיינו ביושר הגיונם ובבהירותם. נשקפה מהם בקיאותו העצומה. כתב גם מסות תורניות בסגנון צח ועשיר מדבריו נתפרסמו בקבצים ואכסניות שונים; 'סיני', 'הפרדס', 'אור המזרח'. ועוד. כמה מן הדברים שהופיעו בבמות אלה מתייחסים לישוב ארץ ישראל. כמו "ישיבת עובדי ע"ז בארץ ישראל". "מצות ישיבת ארץ ישראל". "קדושת הארץ ע"י כבוש". "בדין אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל". וכן דן רבות במצוות התלויות בארץ, אף על פי שישב בגולה. היה מרגיש את עצמו כל ימי חייו כבן הארץ והיה קשר אליה בכל נימי נפשו.
בשנת תשכ"ה יצא בירושלים חיבורו קונטרס מיוחד ובו שני מאמרים: "הופעת היהודי הראשון, אברהם אבינו העברי, על במת העולם" – על שלילת הגלות והחובה להחיות את הארץ – ו"בענין קדושת בית המקדש, ירושלים, בתי ערי חומה והארץ".
בשנים תשי"ז – תשכ"א הוציא בניו-יורק את ספרו חוף ימים, בן ג' חלקים "ביאורים וחידושים לכמה סוגיות ושיטות בש"ס בבלי, ירושלמי ובפוסקים, וכו'". החיבור, המשתרע על מאות עמודים בנוי על הרוב על עמוד אחד בש"ס (ע"ז סב, א), "על דברי הש"ס, רש"י, תוספות, הראשונים והפוסקים, מענין לענין באותו ענין, ואפילו לא באותו ענין". והדברים מסתעפים ומתרחבים ודנים בסוגיות ועניינים רבים ושונים, החלק השלישי של החיבור כולל תשובות של המחבר על הערות והשגות שרבנים העירו והשיגו על עניינים שונים שנדפסו בחלק הראשון (בין המעירים היו הרבנים א. י. אונטרמן. ש.ז. אויערבאך, נ' טעלושקין, פ. עפשטיין וצ. פ. פראנק), וכן חידושים וביאורים בהרבה סוגיות.
הרב יחיאל מיכל חרל"פ השאיר אחריו ברכה הרבה חידושי תורה, על אף העובדה שכתבים רבים משלו נשרפו, כאשר היה עוד בחיים, בשריפה שפרצה בבית הכנסת שלו. בנו יחידו הרב זבולון חרל"פ. רבה של עדת "ישראל הצעיר" בברונקס ודיקן ישיבת רבנו יצחק אלחנן, נטל על עצמו להוציא לאור את ספרי אביו.
הופיעו עד כה: חוף ימים על מסכת מכות (תשל"ח), חוף ימים על מסכת חגיגה (תשמ"ד), תורת החוף ימים – ספר זכרון (תשמ"ה), והוא אסיפת מאמרים, חידושים וביאורים בהלכה ובאגדה (נערך על ידי הרב זאב חרל"פ, נכד המחבר). בכרך זה, בין היתר, דברים שהרב חרל"פ כתב בנעוריו ומכתב הערות על ספר אבן האזל ששלח בשנת תר"ץ אל הגרא"ז מלצר ושריד מתשובתו של הגרא"ז; תורת החוף ימים – שפתי חיים (תשמ"ח), אוסף מאמרים מכתבים, חידושים וביאורים בהלכה ואגדה, (נערך על ידי הרב זאב חרל"פ). בסוף הספר נדפסו כמה נאומים שהרב חרל"פ נשא בוועידות של אגודת הרבנים. יצא גם מכתבי מרום (תשמ"ח), אוסף מכתבי עידוד וחיזוק בענייני מוסר והשקפה ובדרך החיים שהגרי"מ חרל"פ כתב לבנו רבי יחיאל מיכל חרל"פ.
הרב חרל"פ היה אהוב על כל מי שהכירו בשעת צניעותו וענוותנותו הרבה. אלפים, שבאו מקרוב ומרחוק, השתתפו בהלוויתו בניו-יורק.
הוא הובא לקבורה בהר הזיתים.
מקורות:
הרב אבא זיונס, "הגאון ר' יחיאל מיכל חרל"פ" אור המזרח, תשרי-טבת תשל"ו; הרב יהודה רובינשטיין. "הגאון ר' יחיאל מיכל חרל"פ, בראש חוף ימים למסכת מכות (תשל"ח) ; הרב שמחה עלברג, עיני העדה (תשנ"ו). עמ' תקט"ז – תקכ"ג.
מתוך האנציקלופדיה הציונית הדתית