(רשמי ביקור)
המונית נעצרה לפני "המרכז למען החייל" מטעם ה"ג'ואיש וולפייר בורד" בבלבוא באיזור תעלת פנמה. חזרנו מביקור בסכרי-מיראפלורס של התעלה ונעצרנו ליד המרכז כדי להכיר את חיי יהודי האיזור.
הנסיון המעשי הראשון לבנות תעלה שתקשר בין הים האטלנטי והאוקיינוס השקט נעשה על-ידי הצרפתים בשנת 1880. הם עמלו במשך עשרים שנה, אך בעיות כספיות ומחלות שפגעו בעובדים הכריחו אתם להסתלק מביצוע תכניתם.
בשנת 1903 מרדה פנמה בקולומביה והכריזה על עצמאותה. כשנה לאחר מכן רכשה ארצות-הברית את זכויות ורכוש חברת-התעלה הצרפתית והחלה בבניית התעלה שהושלמה כעבור עשר שנים. לשם בניית התעלה הפעלתה והנהלתה העבירה ממשלת פנמה לארצות-הברית רצועת אדמה באורך של חמישים מיל (הוא אורך התעלה) וברוחב של עשרה מילין. רצועת אדמה זו היא עדיין בשלטונה של ארצות-הברית והיא איזור התעלה. חיה בו היום אוכלוסיה בת 45.000 נפש. המורכבת בעיקר מחיילים אמריקנים ומשפחותיהם, עובדים אזרחיים של משרד ההגנה האמריקני, של המימשל ושל חברת תעלת-פנמה, שהיא חברה ממשלתית.
"המרכז למען החייל" הוקרם בשנת 1940. עמד בראשו במשך שנים רבות עד פרישתו בשנת 1967 הרב הצבאי נתן ויתקין. אסתר, רעייתו של ויתקין, נהרגה בבניין כאשר מטוס צבאי פגע בו, והמרכז נקרא לאחר-מכן על שמה.
המרכז שוכן בחוילה גדולה. גינה סביב לו. במשרד מצאנו את המנהל יעקב רייס. הוא גם מעל שולחנו מכוסה הניירות וקידם אותנו ב"שלום עליכם" לבבי. מכרים מפנמה הודיעו לו על בואנו והוא התפנה לשוחח עמנו על חיי הקהילה הקטנה שבאיזור.
רייס הוא בן 47 ממושקף ובעל זקן קצרצר, זריז ושופע חמימות, בעל ידיעות גדולות ביהדות ושולט בכמה שפות. הוא מניצולי השואה. יליד אנטורפן. במאי 1940, כשהגרמנים פלשו לבלגיה, ברח לצרפת הדרומית, שם נעצר על-ידי השלטונות. הוא הצליח לברוח מן מחנה המעצר וזמן מסויים התחבר במנזר. לאחר שחרורה של צרפת למד בליאון ובפאריס. היגר לארצות-הברית, היה תלמיד בכמה בתי-ספר גבוהים בניו-יורק וקיבל מקולומביה אוניברסיטה תואר מ. א. בעבודה סוציאלית. בשנות 1953-1951 שירת בצבא ארה"ב בקוריאה.
במשך תקופה ארוכה עבד בשביל הפדרציה של מוסדות צדקה יהודיים בניו-יורק ובשנת 1971 נתמנה על ידי ה"גואיש וולפייר בורד" למנהל "המרכז למען החייל" בבלבוא.
בסוף 1973 החליט ה"וולפייר בורד" להפסיק בפעולותיו בבלבוא והוא הציע ליהודי איזור התעלה להשכיר להם את בניין המרכז בעד התשלום הסמלי של דולר אחד לשנה, אם הם יהיו מוכנים להמשך בפעילות יהודית-ציבורית באופן עצמאי. יהודי האיזור קיבלו את ההצעה ומאז ראשית שנה זו מהווים הם קהילה עצמאית. רייס ממשיך לשמש כמנהל המרכז והוא מנהיגה הרוחני של העדה.
"כמה חברים לקהילה?" שאלנו.
יותר משלוש מאות. הם 52 משפחות של חיילים בכוחות המזויינים של ארה"ב. 38 משפחות של עובדים אזרחיים של משרד ההגנה, של המימשל ושל חברת-התעלה, 11 משפחות של אזרחים אמריקנים המתגוררים בפנמה או באיזור התעלה והם מועסקים במפעלים להם רשיון מיוחד לפעול באיזור התעלה.
הנהגת העדה בידי ועדת בת שמונה-עשר חברים. יושב-הראש הוא ויליאם הומה, איש מיאמי לשעבר, קבלן לבנייה באיזור התעלה.
תפילות מתקיימות במרכז בשבתות ובימים טובים. ביום הראשון בשבוע נערכת ארוחת-בוקר משותפת, בה מרצה רייס על נושא יהודי ומשוחחים על עניינים יהודיים. גם בחגים מתקיימות סעודות בצוותא. רייס סיפר לי באריכות על סדר ליל-פסח המשותף. בלילה הראשון עורכות המשפחות את הסדר בבתיהן. רייס מזמין לסדר הפרטי שלו חיילים ועובדים אזרחיים שאין להם משפחה באיזור. בלילה השני מתקיים הסדר המשותף ברוב משתתפים וברוב פאר והדר.
חמישים ושניים ילדים מבקרים בכיתות ללימודי-יהדות. בני הנוער ממלאים תפקידים בתפילה בציבור, בשמחות ציבוריות ובאירועים אחרים של העדה, יש גם תוכניות-לימוד למבוגרים. מתקיימים שיעורים לעברית ולתולדות ישראל.
ככל עדה בישראל, גם עדה קטנה זו אינה מעור אחד. חברים בה אנשים בעלי מעמד ובעלי השכלה שונים. הרי הרופא אלוין שולק, איש צבא הקבע, קולונל בחיל הרפואה. הוא פעיל מאוד בקהילה ובראש השנה הוא התוקע. סימור בארקוביץ הוא ותיק בתעלה. הוא מנהלו של בית-ספר תיכון. יש לו קול נאה והוא משמש חזן. בין חברי הקהילה – קצין גבוה של חיל-הים בשם נלסון. על תחשבו שהוא גר-צדק, מבני בניו של גיבור הים האנגלי בשם זה. יהודי הוא מבטל ומלידה, ושמו הקודם, לפני שקיצר אותו, היה – קצנלסון. "יש לנו גם גרים – והם כולם יהודים טובים", מספר רייס. היו גם כאלה שהיו רחוקים מאד מעמנו, ורייס שידל וקירב אותם. "למעלה משלושים מבני משפחתי נרצחו על-ידי הגרמנים, רוצה אני להשיב, לפחות כמספר הזה, בנים תועים לעמנו", הוא אומר.
אנשי העדה עוקבים בעירנות אחרי המתרחש בעולם היהודי הגדול. ידיעון-החדשות היומי של הסוכנות הטלגראפית היהודית מוצג במרכז. העדה מתרימה את חבריה למען "המגבית".
במרכז מתקיימים גם פעולות ואירועים של אגודות וחברות כלליות של תושבי איזור התעלה. במכ מן האגודות האלה פעילים מאוד יהודים מקומיים.
סיירנו בבנין: באולם ההרצאות הגדול המשמש גם כבית כנסת, במזנון בו אפשר לקנות שימורים כשרים, בספריה (רייס עסוק כעת באיסוף של יודאיקה למען הספריה), בחדר-המוסיקה, באולם המשחקים, בחדר-הלימוד של כיתות בני הנוער, ועוד, ועוד.
טיילנו בגינה. נעצרנו ליד שורה של נטיעות רכות. "נטיעות אלה נטעו בני הנוער שלנו בט"ו בשבט שנה זו", הסביר לי רייס. במרחק מה היתה שורה של נטיעות גדולות יותר. אלה ניטעו בט"ו בשבט לפני כמה שנים.
הייתי רוצה לסיים כאן את רשימתי, אך אינני יכול לעשות את הדבר. התמונה על חיי יהודי האיזור איננה שלמה – יש עוד צד אחר, לא משמח ביותר. סכנה מיידית נשקפת לקיום העדה.
בסוף יולי נתקבל בעדה מכתב מן ה"ג'ואיש וולפייר בורד" בניו-יורק, בו הוא מודיע לה כי הוא החליט למכור את הבניין.
"המכתב נתקבל קרוב לתשעה-באב, ובשבילנו היה זה תשעה-באב כפול", סיפר לנו רייס בהתרגשות. "מכירת הבניין – פירושה חיסול המרכז, פירושה חיסול הקהילה. דומה עלי שה'וולפייר בורד' אינו יודע מה רב מספר חברינו, ומה גדול היקף פעולותינו".
המכתב ירד על אנשי הקהילה כרעם ביום בהיר. הם שלחו מיד מחאותיהם ל"וולפייט בורד". תיארו את פעולותיהם, הדגישו כי אין הם מהווים משא כספי ל"בורד" הואיל והם מממנים את פעולותיהם בכוחות עצמם, ותבעו מן ה"בורד" לעמוד בהבטחתו להשכיר להם את הבניין הביא ל'בורד' ריווח חד-פעמיך, אך האם שווה הוא לנזק של חיסול קהילה יהודית?" טוענים יהודי האיזור.
גם לא-יהודים באיזור שמעו בצער על החלטת ה"בורד". עת ישבתי במשרדו של רייס צילצל אליו הכומר-הצבאי הראשי של איזור התעלה. הוא התעניין מתוך דאגה ב"מצב העניינים".
גם יהודי פנמה אין דעתם נוחה מהחלטת ה"בורד". יחסים ידידותיים שוררים בין העדה הקטנה ובין יהודי פנמה. יהודי פנמה הבאים לאיזור מבקרים במרכז והם רואים בקשריהם עם העדה מעין קשר ליהדות ארצות-הברית הגדולה. זמן קצר לפני שעזבתי את פנמה נמסר לי כי הוועד המרכזי של יהודי פנמה שלח מברק ל"ג'ואיש וולפייר בורד", בוא הוא מבקש ממנו לחזור בו מהחלטתו.
יש לקוות, כי בעקבות פניות אלה ישנה ה"וולפייר בורד" את דעתו, והקהילה הקטנה תוכל להמשיך בפעולותיה במרכז היפה אשר בבלבוא.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" י"ב באלול, תשל"ד