יהודי ליסבון

ליובלה של קהילה

לפני בערך ארבע מאות וחמשים שנה הטילו רבינו איטליה חרם על שלושה מקומות בגליל טוסקנה, על פשט יה, פישה ומונטי פולציאני, בשל פרעות שנערכו שם ביהודים. אחרי כעבור חמשים שנה נשאל הרב רפאל יוסף טריוס, רבה של פירארה, אם איסור הישיבה בתוקפו עולמית או לא.

הרב השיב בתשובתו כי דעתו שהרבנים שגזרו על איסור הישיבה בשלוש העיירות האלו לא רצו שיימשך האיסור לתמיד. "מסתמא אותם הרבנים שגזרו על ג' העיירות שלא ידור בהם יהודי לא אדעתיה דהכי גזרו שאם ישתנו אדוני המקומות ההמה מרעה לטובה או שיהיו ישראל נלחצים וצר להם ביתר המקומות שיהיה אסורם נוהג לעולם שלא יוכלו לדור שמה כלל. אדרבה מאחר שנגזר עלינו ובגויים ההם לא תרגיע וזה יניחנו וזה יקחנו. אעפ"י שבצוק העתים גזרו על ככה, בקום עלינו מלך אשר במשפט יעמיד ארץ, ומוראו עליהם אין ספק שלא עלה על לב הגוזרים שימשך האיסור ההוא תמיד, ומקום הניחו לנו להתגדר בו ולהתיר הדירה באותן המקומות בהזדמן עת הכושר והשעה צריכה לכך".

מדברים מתוך תשובה זו חכמת ונסיון חיים של דורות ישראל בגולה. "זה יניחנו וזה יקחנו,. ארוכה וגדולה הגולה אך צרה ליהודי הנס מפני פרעות וחרב השמד… ואיך נוכל להטיל חרם עולמי על מדינות ועיירות ועל ידי כך לסגור לפניו את הדרך. פעמים רבות דנו רבני ישראל ופרנסי העם בהטלת איסור ישיבה על מקומות שונים רוויי דם… אך הם לא יכלו לבוא לידי החלטה, ואם במקרים מסויימים הוטל איסור כזה, היה זה רק באופן זמני.

לפני חמש מאות שנה כאשר גורשו היהודים מוינה הוצע להטיל חרם על העיר אך הוא לא הוכרז. החרם שהוכרז על אוקראינה מטעם ועד ארבע ארצות אחרי גזרות ת"ח בוטל כעבור דור. על ספרד ופורטוגל לא הוכרז חרם מעולם.

בספרד ופורטוגל מצאו להם בדורנו ובדור שלפנינו אלפי יהודים מקלט מפני רודפיהם וצורריהם. הקהלה בספרד מאז הגרוש נוסדה לפני למעלה מתשעים שנה בעיר סיביליה על ידי יהודים פליטים ממרוקו. בשנת 1980 בעת המלחמה בין ספרד ומרוקו ערכו הערבים פרעות על היהודים בכל הערים מקזבלנקה עד טטיאן. ספרד פתחה שעריה לפני הפליטים ועשרים משפחות התישבו בעיר סביליה שם כוננו הקהלה היהודית הראשונה בספרד מאז הגרוש.

בליסבון התישבו יהודים בפעם הראשונה אחרי הגירוש, כבר לפני בערך מאתים וחמישים שנה. היו אלה יהודים מגיברלטר, שהיו נתינים בריטיים, לכן לא יכלו שלטונות המדינה לפגוע בהם בשל אמונתם היהודית. במשך עשרות השנים הבאות הצטרפו אליהם יהודים ממדינות שונות ובאמצע המאה הקודמת היו כבר קיימים בבירה הפורטוגזית בתי כנסת אחדים. היו אלה בתי כנסת קטנים שלא הלמו את צרכיהם של יהודי העיר שמספרם הלך וגדל.

בקיץ 1859 התכנסו "נכבדי העדה הפרדית בעיר, שרבים מהם מלאו תפקידים חשובים במשק המדינה. והחליטו על הקמת בית כנסת מפואר הראוי לקהלה. שנים רבות עברו עד שחברי הקהלה יכלו לגשת לבצוע החלטתם. רק בל"ג בעומר של שנת תרס"ב (1902) נורתה אבן הפנה לבנין שהקמתו עלתה בערך ארבע מליון ריי. יצחק אמזלג אחד מנדיבי הקהלה הפריש בעזבונו תרומה בסך שש מאות אלף ריי לתכלית זו, בתכנון הבנין המפואר לקח חלק פעיל דר. יואכים בן סעוד.

כאן המקום למסור פרטים אחדים על דר. יואכים בן סעוד. משפחת בן סעוד היא אחת מהעשירות בליסבון והיתה מכונה "הרוטשילדים של פורטוגל". כל בניה הצטיינו בשטחים שונים. בכלכלה ובמדע. יואכים בן סעוד עוד היה הסטוריון פורטוגזי ידוע. בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה טענו המדינאים הגרמניים שתוכנים ומתמטיקאים גרמנים עזרו ליורדי הים של פורטוגל בגלוייהם. לפי דבריהם קבלו ספני המדינה ידיעות חשובות מהגרמני מרטין סביהם שבמאה החמש עשרה בקר בליסבון.

יואכים בן סעוד חקר בדבר והכחיש את תיאוריות הגרמנים. יורדי הים של פורטוגל שאבו, לפני דבריו, ידיעותיהם מספרינם של אברהם יחיא, פרדו אלפונסו (יהודי משומד) אברהם בן עזרא, שלמה בן דוד ואברהם זכותא כולם יהודים. הוא גם מצא בספריה במינכן תעודה המראה כי הגרמנים קנו ידיעות בנבינציה מאת הפורטוגזים. מחקריו הרבים של יואכים בן סעוד הוכתרו בפרסום על ידי אקדמיות צרפת ואנגליה וחשיבות רבה נודעה להם לרגל הסכסוך הפוליטי בין פורטוגל וגרמניה סביב הבעלות על המושבות אנגולה ומוזמביק.

בית הכנסת החדש ששמו הוא "שערי תקוה," נחנך בערב שבועות תרס"ד במעמד כל חברי הקהלה. הרב משה בן חיים מגיברלטר שבא במיוחד לרגל המאורע לליסבון, נשא נאום הפתיחה.

למעלה מארבעים שנה שמש בית הכנסת הזה. שהוא בית הכנסת הספרדים, מרכז לכל יהודי העיר המונים היום 1500 נפש. בתוכו נזכר האנוס אדטורו ברוס, בהאזינו לתפלות העבריות שמזרע היהודים הני ושדם יהודים נוזל בעורקי, שם הרגיש בנשמתו עולים זכרונות נשכחים ושמע קול קורא אליו לשוב אל דת אבותיו, ארטורו ברוס התגייר ויצא במסע תעמולה לבין צאצאי האנוסים לשוב לדת ממנה הורחקו בכוח הזרוע. הוא עומד היום בראש עדת אנוסים שחזרו לדת ישראל, באופורטו. בימי המלחמה עולם השניה הגיעו לליסבון אלפים יהודים והם מצאו עזרה ומקלט אצל אחיהם המקומיים. בשעת 1948 החליטו ראשי העדה להרחיב בנין בית הכנסת. בהתחלת שנת 1949 נעשו כל התיקונים הדרושים ובל"ג בעומר תש"ט (1949) נפתח בית הכנסת מחדש.

היה זה יום גדול ונהדר ליהודי ליסבון. בתהלוכה חגיגית הוחזרו 26 ספרי התורה ממקום התפלה הזמני לבית הכנסת. התהלוכה היתה מלווה על ידי אנשי משטרה על סוסים ואופני-נוע. נעשו הקפות ונאמרו תפלות למען קרבנות המלחמה, למען מדינת ישראל ולמען ממשלת המדינה. הנואם הראשי בטכס חנוכת הבית היה הרב יעקב קפלן מפריז, שלפני זמן קצר נבחר כרבה הראשי של צרפת, הוא הדגיש בין היתר את תודתה של יהדות צרפת שרבים מבניה מצאו מקלט בליסבון בימי המלחמה ונעזרו בהרבה על ידי היהודים המקומיים.

לפני חדשים אחדים חגג בית הכנסת "שערי תקוה" את יובל חמשים שנות קיומו. היובל הוחג ברוב פאר ומטעם הקהלה הספרדית הוצאה חוברת, הכתובה על ידי החכם פרופסור משה בן שבת אמזלאג, שהוא סגן מנהל של האוניברסיטה בליסבון וראש העדה הספרדית וחבר מחקרים חשובים מספרות ותולדות ישראל, בה מתוארים תולדות בית הכנסת "שערי תקוה".

כותב הטורים האלה בקר בבית כנסת זה לפני שנים אחדות. הוא נמצא במרכז העיר רק מהלך של חמשה רגעים מפריד בינו ולבין הככר "דו רוססיה" ששמש מלפנים מושב לאינקויזיציה ושם נערכו מוקדי האש. האינקויזיציה כבר עברה ובטלה מן העולם ובליסבון קיים היום בית גדול שהוא קודש לאלוקי ישראל – סמל וסימן לנצחיות העם המבלה ומכלה כל אויביו.

מאת: ט. פרשל מתוך "המודיע" י"ז אדר תשט"ו.