רשמי מסע
אבנידה מייא היא אחת השדרות הראשיות של המרכז המסחרי של סאן דומינגו, בירתה של הרפובליקה הדומיניקנית. שתי חנויות לרהיטים, שתיהן בבעלות יהודית, סמוכות אחת לשניה. לפני האחת עומד שומר מזוין על משמרתו. מה חנות זו מחנויות? אתם לא תנחשו את הסיבה. בעל החנות הוא קונסול הכבוד של ישראל בסאן דומינגו. מאז החלו טרוריסטים ערביים להתקיף אישים, מוסדות ומשרדים יהודיים בחוץ לארץ, הפיקדו שלטונות הרפובליקה הדומינקנית שומר על החנות המשמשת גם משרד לקונסול הכבוד.
מונית הביאתנו לשם. הנהג הצביע על השלט הקונסלרי מעל החנות, ואמר אלינו: "ראו הנה חנו יהודית. זה שרציתם!"
מיד לאחר שהגענו לסאן דומינגו ונרשמנו במלון "אל אמבהדור, יצאנו לסייר בעיר ולחפש יהודים. נודע לנו כי בית הכנסת שוכן בקירבת-מקום. הזמנו מונית וביקשנו מן הנהג להביא אותנו למרכז העיר ולעצור בדרך ליד ה'סינאגוגה'.
בית הכנסת הוא בניין יפה, נמוך גומה, לבן וחדש-יחסית. בקיר ליד השער כתובת בספרדית ובאנגלית: "המרכז היהודי של הרפובליקה הדומיניקנית". השער היה סגור. סיבבנו את הבניין וחיפשנו כניסה אחרת. דפקנו בחלונות. הנהג צעק בכל כוחו שיפתחו לנו – אך אין קול ואין עונה, יותר מאוחר נודע לנו כי לבית הכנסת אין שוער, רק שומר לילה.
קצת מאוכזב חזרתי למונית. הנהג הרגיש במצב רוחי, הרגיש כי הייתי רוצה מאוד להיפגש עם יהודים… הוא הריח "ריח של עסק".
"עליכם לראות את עיר-היהודים", אמר, "אמנם זה די רחוק מכאן, אך אני מוכן לקחת אתכם לשם".
עיר היהודים אותה הזכיר הנהג היא העיר סוסוא על שפת ימה הצפונית של המדינה.
בשנת 1938 כינס פראנקלין רוזוולט ועידה בינלאומית כדי לדון בהגירתם והתיישבותם של פליטים פוליטיים וקרבנות של רדיפות דת וגזע. בוועידה שהתקיימה באוויאן בצרפת, הודיעה הרפובליקה הדומיניקנית, אשר בראשה עמד אז הרודן טרוכייו, שהיא מוכנה לקבל, בהדרגה, עד מאה אלף פליטים.
מפאת פרוץ מלחמת העולם השניה מן הנמנע היה לתכנן הגירה המונית למדינה, אך כאלף ומאתיים פליטים יהודים מצאו בה מקלט. רובם התיישבו במושבה החקלטית היהודית סוסא שנוסדה בשנת 1940 ופותחה בעזרת ה"ג'וינט", המתיישבים שלא היה להם נסיון בחקלאות, נתקלו בקשיים שונים, ורבים יצאו כעבור זמן את המושבה. גם מבין אלה שנשארו, זנחו רבים את החקלאות ופנו למשלוחי יד אחרים. היום גרות בסוסוא כארבעים משפחות יהודיות, מצבן הכלכלי הוא איתן. משקיהן מספקים חלב, גבינה ומוצרים חקלאיים אחרים לשופרסלים ולחנויות גדולות.
הנהג שקרא לסוסוא "עיר היהודים" השתמש בכינוי שהיה פעם יאה למקום, אך אינו הולמו יותר, בתקופה האחרונה הפכה סוסוא, אשר שפת ימה נאה, שקטה ומוטלה בצל דקלים, לעיר נופש. בני המשפחות הגבוהות של המדינה בנו להם שם חווילות יפות והמתיישבים היהודים מהווים היום רק מיעוט קטן בתוך האוכלוסיה המקומית ההולכת וגדלה.
"עליכם לראות את עיר היהודים, אני אקח אתכם לשם", חזר הנהג על הצעתו.
לא נעניתי להצעה. מאוד, מאוד רציתי לראות את סוסוא, אך כדי להגיע לשם צריכים לעבור כל רחבה של המדינה, נסיעה של כמה שעות, ואנחנו היינו דחוקים בזמן. אמנם בלבי קיננה התקווה – תקווה שלא נתקיימה – שעוד נשיג תחבורה זולה ומהירה לסוסוא ונספיק לשלק ביקור בה בתוכניתנו הגדושה.
"לא אוכל להחליט כעת על נסיעה לסוסוא", השבתי לנהג. "הראה לנו קצת ממראות העיר והבאו אותנו אל יהודי".
"כן". אמר הנהג. "אני מכיר חנות יהודית".
כעבור עשרים דקה עצר לפני חנות הרהיטים אשר לפניו עמד השומר המזוין על משמרתו.
נכנסתי אל החנות ועשיתי דרכי בין רהיטים שונים אל המשרד אשר בצד האחורי, שם מצאתי את ברונו פיליפ, בעל החנות וקונסול הכבוד של ישראל, יושב ליד שולחנו.
ברונו פיליפ הוא בן ברלין. שם היה עובד בבנק להשקעות. הוא יצא את גרמניה בשנת 1933, ולאחר שהתגורר במדינות שונות באירופה היגר לרפובליקה הדומיניקנית. הוא שימש יועץ לטרוכייו כאשר הלה ייסד את בנק החקלאות של המדינה. חנות הרהיטים של פיליפ היתה פעם הגדולה ביותר במדינה. ולו ולבנו יש גם עסקים אחרים. כולל בית חרושת לארגזים של בקבוקי קוקה-קולה:
הוא נתמנה קונסול-כבוד של ישראל בשנת 1957. בשנת 1964 פתחה ישראל שגרירות בסאן דומינגו והיא מטפלת גם בעניינים קונסולריים. משרתו של פיליפ, אשר אינו עוד צעיר לימים, הוא מאז כהונת-כבוד במובן כפול.
היחסים בין ישראל והרפובליקה הדומיניקנית הם ידידותיים. ישראל שולחת מומחים למדינה זו וכמה וכמה דומיניקנים צעירים משתלמים במוסדות מדעיים בישראל. הרפבליקה הדומיניקנית תומכת בדרך כלל בעמודתיה המדיניות של ישראל.
מר פיליפ נתן לי למזכרת גליון מיוחד שהוצא לרגל יובל הכ"ה של מדינת ישראל על ידי "דה סטנטו דומינגו ניוז", עתון בשפה האגלית המופיע בסאן דומינגו. בגליון, אשר תאריכו 8 במאי 1973. מאמרים על יסודה והתפתחותה של מדינת ישראל, על המושבה היהודית בסוסוא – המסמלת עזרת הדומיניקנים לפליטים היהודים – ועל סיוע המומחים הישראליים למשק המדינה של הרפובליקה הדומיניקנית, תוכנית פיתוח של מרכז חקלאי ברפובליקה נקראת "פרויקטו אלכסנדר דון" לזכרו של מי שהיה שגריר ישראל בסאן דומינגו.
כאשר ביקשנו ממר פיליפ לספר לי על חיי יהודי סאן דומינגו, יעץ לי לפנות למישה נויהויז, שהוא אחד מ"ראשי בית הכנסת". נויהויז – הוא בעל החנות השניה של רהיטים הסמוכה לבית מסחרו של פיליפ.
רק כמה צעדים הליכה מחנותו של פיליפ לזו של מישה נוהויז – אך אנו הגענו אליו כעבור כמה שעות, אחרי שסיירנו בחלק גדול מן העיר. הסיבה: סיאסטה (שעת מנוחת הצהרים):
הרפובליקה הדומינקנית, המשתרעת על שני שלישים של האי היספאניולה, היה במשך שלוש מאות שנה מושבה ספרדית. העם היושב בה שפתו ספרדית והליכות חייו הושפעו במידה רבה מאורח חייו של הספרדי. הספרדי אוהב את הבטלה, את ההליכה לאט, אוהב את "פיאסטה" (יום-חג) ו"סיאסטה" ("השעה-הששית", מנוחת הצהרים). ה"סיאסטה" נשמרת בקפדנות ברפובליקה הדומינקנית. כל המוסדות והעסקים סגורים על מנעול בשעה שתים עשרה ועד שתים אחרי הצהרים. כאשר יצאנו מבית מסחרו של פיליפ כבר החלה "סיאסטה", וחנותו של מישה נויהויז היתה סגורה, החלטנו לסייר בעיר ולחזור בשעה מאוחרת יותר לאבנידה מייא.
סאן דומינגו נוסדה על ידי הספרדים בסוף המאה החמש-עשרה, והיא היתה מושבם הקבוע הראשון של בני אירופה בעולם החדש. היא שיגשגה במחצית הראשונה של המאה השש-עזרה, אך ירדה מגדולתה לאחר הכיבושים הספרדיים במרכז ובדרוך אמריקה, כאשר הרבה מתושביה עזבוה כדי לחפש אוצרות בארצות הכיבוש החדשות. היום סאן דומינגו היא עיר סואנת והומיה, בת יותר משמונה מאות אלף תושבים, היא גדלה והתפתחה במיוחד בעשרים וחמש השנים האחרונות.
מאבנידה מייא הלכנו ברגל ל"פלאסא קולון" (כיכר קולומבוס) אשר בלב העיר הקולוניאלית העתיקה אשר שרידים ממנה עדין קימים. עלינו על אוטובוס שנסע לאחד הפרברים דרך חלק גדול של העיר. היה זה אוטובוס ישן והוא היה מלא עד אפס מקום. במשך הנסיעה השגנו מקומות ליד החלון – אבל הוא לא נסגר. שכנים עזרו לי במאמצים הממושכים, אך כל השתדלותנו היתה לשווא עד שמישהו המציא פטיש. אחד השכנים התלונן באוזנינו על גודל העוני במדינה והראה לי דרך החלון מקום ששימש שדה-קרב במלחמת האזרחים של שנת 1965.
חזרנו באוטובוס, שאף הוא היה ישן ורעוע. עברנו בכביש לא מרוצף ומלא שוחות, והאוטובוס עשה "קפיצות" וניטלטל מצד אל צד. פחדנו שעוד מעט יתהפך, אמנם הנסיעה הגיעה לקיצה באופן פתאומי, אך לא בלתי צפוי: אחד הגלגלים נשבר. ירדנו וחיכינו בגשם ובבוץ. אוטובוס אחר אסף אותנו והביאנו למרכז העיר. לרוע מזלנו עבר אותו אוטובוס את אבינדה מייא במקום שהיה מרוחק מחנויות הרהיטים עשינו דרכנו לאור השדרה הארוכה, השעה היתה מאוחרת וחששתי פן לא אמצא עוד את מישה נויהויז בחנותו. עברנו ליד חנות תכשיטים עליה התנוסס השם פרנקנברג. ודאי הוא יהודי, חשבצתי בלבי, אך לא התעכבנו, מאוחר יותר נודע לי כי רודי פרנקנברג הוא אחד החברים הפעילים המעטים בקהילה היהודית. סוף סוף הגענו לאיזור חנויות לרהיטים, הבחנתי בשלט הקונסולרי הישראלי אשר מעל לחנותו של ברונו פיליפ. נכנסנו לחנות השכנה ושאלנו על מישה נויהויז. התברר שלמישה שתי חנויות אחד ליד חנותו של פיליפ ואחת מולה, בעבר השני של הרחוב. מישה נמצא בחנותה שניה.
יהודים התחילו להתיישב ברפובליקה הדומיניקנית במאה התשע-עשרה. המתיישבים הראשונים היו ספרדים מהולנד ומן האי קיוראסאו והאיים הקרוביםלו. ישוב זה לא התקיים. היהודים התבוללו ונטמעו באוכלוסיה המקומית. הישוב הנוכחי ראשיתו לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית מספר יהודים ממזרח אירופה. הישב נשאר קטן עד סוף שנותה שלושים, המספר הגדול יחסי של פליטים יהודים מרדיפות הנאצים שהורשו לבוא למדינה הגדיל את הישוב בהרבה, עם סיום המלחמה ביקשו רבים מן הפליטים להמשיך בדרכם למדינות אחרות, אך בראשית שנות החמישים היו עדיים יותר מאלף יהודים במדינה. מאז פחת והלך מספרם. הגיעו רק מעט מתיישבים יהודים חדשים. ביניהם כמה מקובה.
"אתם שואלים מה מספר היהודם בעיר הבירה. זה תלוי במה שאתם קוראים יהודים", אמר לנו מישה באירוניה. "יש ששים נפשות בערך המעורבות פחות או יותר בפעילות הקהילה. יש עוד ארבעים איש שהם יהודים רק בשם – הם באים אלינו רק בימים הנוראים. אפשר שיש עוד אנשים הנושאים את השם יהודי – אך אין אנו יודעים עליהם".
מזמן לזמן אני פוגש כאן אנשים המספרים לי שהם צאצאיהם של יהודים". המשיך מישה נויהויז. "כמה מהם אפילו הראו לי צילומים של זקניהם. צילומים של יהודים טיפוסיים!"
מישה הוא איש לודז'. הוא ורעייתו, בת קובנה, הם ניצולי השואה והם הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית בשנת 1947. הם יודעים עברית ועוקבים אחרי המתרחש בעולם היהודי. מישה, רודי פרנקנברג וחיים מיינסטר, שנפגשתי עמו לאחר מכן, הם העושים והמעשים בקהילה.
תפילות מתקיימות רק בלילות שבת. כמה מחברי הקהילה ובני ביתם מתאספים בבית הכנסת. לפנים מצטרפים אליהם תיירים יהודיים המבקרים בעיר. לא תמיד יש מניין. לאחר התפילה מסיבים לעונג שבת.
בימים הנוראים מלא בית הכנסת. מישה נויהויז וחיים מיינסטר עוברים לפני התיבה. מישה הוא גם בעל-קריאה. בימים הנוראים אפשר לראות בבית הכנסת שני שגרירים של מדינות זרות. שגריר ישראל, ורוברט הורוויטש. שגריר ארה"ב בסאן דומינגו. ראש "גדוד השלום, האמריקני ברפובליקה הדומיניקנית ואחד היועצים בשגרירות ארצות-הברית. אף הם יהודים.
בפרוס חג הפסח מזמינה הקהילה יין ומצות מארצות-הברית. "לפי בקשתו אנו מספקים לשגריר האמריקני יין ומצות". סיפר מישה.
"האם עורכים אתם סדר ציבורי". שאלתי.
"לפני שנתיים היה יוחנן ביין שגריר ישראל בעירנו. רעייתו מאירה היתה פעילה מאוד בין הנשים. וביוזמתה נערך סדר ציבורי. מאז לא היה לנו סדר בציבור". השיב מישה.
הוא סיפר לנו על שני ארגונים פרו-ישראליים הפועלים במדינה: המכון הדומיניקני-הישראלי לתרבות, אשר מטרתו לקדם יחסים תרבותיים בין שתי המדינות, וקבוצת "שלום". אשר חבריה הם סטודנטים דומיניקיים שהשתלמו בישראל. קבוצות "שלום" קיימות גם בדרום-אמריקה.
לא רחוב מחנותו של מישה, באותו רחוב עצמו, נמצאת חנות הרהיטים של חיים מינסטר. ביקרנו אצל שני בעלי חנויות רהיטים בסאן דומינגו, למה לא נבקר גם אצל השלישי?
חיים מיינסטר הגיע לרפובליקה הדומיניקנית לפני מלחמת העולם השניה. הוא השתדל רבות להביא לשם את רעייתו ובני ביתו שנשארו בפולין, אך כאשר קיבל את רשיונות ההגירה למענם כבר לא יכלו לצאת מאירופה. הם ניספו בשואה. מיינסטר נשא שנית אשה ויש לו ארבעה ילדים. הוא פעיל, כאמור, בקהילה. גם עושה למען ישראל, יחד עם מישה היה בין הראשונים, בראשית שנות החמישים. שערכו מגבית למען המדינה. לרעייתו עסק משלה ולבנו הגדול בית חרשות של מזרונים – אך לא על אלה גאוותו. מתפאר הוא על פעילותו בקהילה על עשייתו למען ישראל ועל שעלה בידו לגדל ולחנך את ילדיו כיהודים, דבר שלא כל כך קל בסאן דומינגו הרחוקה.
צללי ערב נטו כבר כאשר יצאו מחנותו של מיינסטר. נבלענו בחיי הרחוב הרועשים של העיר. בדרך חזרה למלון עברנו שוב ליד בית הכנסת. הפעם חדרו עיני-רוחי מבעד לשער הנעול. בדמיוני ראיתי מעט גברים ונשים מסיבים בליל שבת לעונג שבת. הם משוחחים על יהדות ויהודים. רוצים הם להיחלף לשעה קלה מן הנכר ולטעום מקדושתה ואווירתה של השבת.
מאת: טוביה פרשל
מתוך "הצופה" ג' כסלו תשל"ו.