רשמי מסע
"כשתהיה באופנבאך, לך לראות את הארכיון העירוני שבו ישנים ספרים עבריים", אמר לי הרב ד"ר אברהם נפתלי צבי רות, רבה של מדינת הסן, כאשר ביקרתי אצלו בפרנקפורט.
ד"ר רות, חוקר מפורסם שעסק במחקר על הארכיון העירוני של אופנבאך וגם כתב על תולדות יהודי אופנבאך בכתב העת "אודים", של רבני גרמניה המערבית, הנערך על ידו.
בתי דפוס עבריים היו קימיס באופנבאך במאה השמונה עשרה ובשלוש עשרות השנים הראשונות של המאה הי"ט. ספרים עבריים רבים ומענינים נדפסו בעיר זו.
עשרים דקות נסיעה ברכבת או באוטובוס מפרידים בין פרנקפורט לאופנבאך. תחנתי הראשוניה, לאחר שהגעתי לשם, היתה הארכיון העירוני. ואמנם בארכיון אוסף ספרים עבריים שנדפסו באופנבאך. רבים מן הספרים האלה היו שייכים פעם לאבגוסט הכט, אספן יהודי מקומי. בארכיון גם ספרים וחוברות על יהודי אופנבאך.
לא ידוע מתי התיישבו לראשונה יהודים באופנבאך. קהילה יהודית היתה קימת שם כבר במאה הארבע-עשרה. היא נחרבה בשנת 1348, כתקופת רדיפות ה"מות השחור", כאשר בחבלים שונים באירופה העלילו על היהודים שהם הרעילו את בארות המים.
יהודים הורשו שוב להתישב ישיבת קבע באופנבאך במאה השבע עשרה. בראשית המאה הי"ח יסדו קהילה והקימו בית כנסת. בית הכנסת נשרף בשנת 1721 כאשר שריפה פקדה את הרובע היהודי. כעבור כמה שנים בנו יהודי אופנבאך בעזרת יהודי קהילות אחרות, במקום בו עמד בית הכנסת, בית תפילה גדול יותר. הוא שימש את הקהילה כמעט מאתים שנה.
במלחמת העולם הראשונה חנכו יהודי העיר בית כנסת חדש, גדול ויפה עד מאד. באולם התפילה העיקרי היה מקום לשמונה מאות מתפללים. באותו זמן ישבו באופנבאך כאלפיים יהודים.
היה קים שם גם בית כנסת פרטי שנוסד בשנת 1717. במאה הי"ט כאשר הקהילה הנהיגה רפורמות בתפילות, הפך בית כנסת זה למרכזם של אלה שנשארו נאמנים למסורת.
ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 חיללו הנאצים את בית כנסת הקהילה. הם גם רצו לשרוף אותו, אך הקירות העבים לא נכנעו ללהבות. כעבור שנתיים הוכרחה הקהילה למכור את הבנין לעיריה שהפכה אותו לקולנוע ולתיאטרון.
בשנת 1932, ערב עליית הנאצים לשלטון, היו באופנבאך כאלף וחמש מאות יהודים. בשנים לאחר מכן היגרו רבים. הקץ הקיץ על הקהילה בשנת 1942, כאשר 230 יהודים גורשו לפולין ולמחנה טרזינשטאש.
לפי ד"ר פאול ארנסברג, בספרו על יהודי מדינת הסן, החרימו שלטונות הצבא האמריקני את הבנין בתום המלחמה. כאשר עמדו להחזיר אותו. התנגדה הקהילה היהודית שנתארגנה מחדש בעיר, לשימוש הבנין כקולנוע וכתיאטרון. אחרי מו"מ בין י.ר.ס.ו. (ארגון המטפל ברכוש יהודי נטוש בגרמניה) ובין העיריה נמכר הבנין סופית לעיר. הוא משמש היום בימה ללהקות שחקנים המבקרות בעיר.
הלכתי לראות את הבנין הגדול ב"גיתה שטראסה". בפנים אין דבר המזכיר את העובדה כי היה זה בית כנסת. בחוץ, מעל שער הכניסה הראשית, כתובים בגרמנית הדברים האלה: "בנין זה שימש כבית כנסת, לתפילות ולקיום המצוות, משנת 1916 עד 1938. הוא חולל בלילה של התשיעי לנובמבר 1938. אחרי שהוחזר שוב משטר של מוסר, העבירה הקהילה היהודית את הבנין לעיר כדי שישמש למטרות תרבותיות".
במרחק כמה רגעים הליכה מן הארכיון העירוני נמצאת מצודת איזנבורג. במצודה זו חי יעקב פרנק. שטען שהוא יורשו וממלא מקומו של שבתי צבי, את שנותיו האחרונות. כאן ניהל את טכסי הכת שלו ולכאן שלחו "המאמינים" את ילדיהם לשמשו. לאחר מותו של פרנק, בשנת 1791, ובעיקר בתו חוה, ליהודי אופנבאך לא היה שום מגע עם אנשי פרנק שישבו בקרבתם.
לפני למעלה מששים שנה ביקר במצודת איזנבורג ש.ז. רובשוב – לימים ש.ז. שזר, נשיאה השלישה של מדינת ישראל. את רשמי ביקורו העלה בספר: "על תלי בית פרנק".
לפני המצודה רחבה, ומאחוריה רחוב הנקרא על שם לודו מייאר, כמאה הקודמת התפתחה באופנבאך תעשיה גדולה של עור ומוצרי עור. מספר יהודים, ביניהם לודר מייאר, היו מגדולי התעשיינים בענף זה. מייאר היה נדבן גדול שתמך ביד רחבה במוסדות שונים בעיר וגם בעדה היהודית, הוא גם הקים באר יפה ברחבה שלפני מצודת איזנבורג והיא נקראת עוד היום בפי העם "בארו של לודו מייאר".
קהילה חדשה נוסדה באופנבאך מיד לאחר מפלת גרמניה על ידי חיים טיסון, תושב אופנבאך לשעבר, שחזר לעיר. הוא נעזר על ידי סאלי לנדוי, סמל בצבא ארה"ב.
בשנת 1956 חנכה הקהילה בית כנסת חדש ויפה. הוא נמצא ב"קייזר שטראסה", רק כמאה מטר מן הבנין של בית הכנסת הקודם. הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות ט"ו, כ"א) מעטר את השער. בפנים, לא רחוק מן הכניסה, קבוע לוח, וכו כתובת בעברית ובגרמנית, לזכר קרבנות הקהילה:
לזכר נשמות חברי קהילתנו שנפלו ושנרצחו על ידי ממשלת הזדון בשנות תרצ"ג-תש"ה זכרונים לברכה.
שמונה מאות גברים, נשים וילדים רשומים בחברי הקהילה. מספר היהודים הנמצאים בעיר הוא ודאי גדול יותר. יו"ר הקהילה הוא מקס וילנד, יהודי גרמני, שמשנת 1939 עד 1945 היה אסור במחנות ריכוז שונים. הוא משמש זה הרבה שנים גם כמנהל הקהילות היהודיות של מדינת הסן. ביזמתו ד"ר פאול ארנסברג כתב את ספרו על יהודי הסן שנזכר למעלה.
במשרד בית הכנסת פגשתי את הגבאי מנחם שינדלר, שינדלר, שבא מקלויזנבורג, רומניה, מסר לי כי תפילות בציבור מחקיימות בשבתות ובחגים. כשלושים איש משתתפים בתפילות בשבת. לפעמים, וביחוד כשיש למישהו "יאהרצייט", יש מנין גם בימות החול.
משרד בית הכנסת מקושט בתמונות של הרב קוק, הרצל, ביאליק, פרופ' הרמן שפירא והרב י. ליכטינפלד המנוח. האחרון היה רבה של מדינת הסן במשך שנים רבות, עד מותו בשנת 1967.
יהודי אופנבאך הם יוצאי מדינות שונות: פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה. יש גם ישראלים, ובתוכם יהודים מרוסיה שבאו לארץ בשנות השבעים.
כאשר עשיתי דרכי לבית הכנסת החדש, נכנסתי בטעות לחצר של אחד הבתים הסמוכים. שאלתי על בית הכנסת וילד צעיר, כבן עשר, התנדב להראות לי את הדרך. הוא לקח עמו ילד צעיר ממנו עמו היה משחק בחצר. כאשר הלכנו אל בית הכנסת שמעתי את הנערים משוחחים בעברית.
"מה, אתם יהודים?!", קראתי מתוך הפתעה וביקשתי אותם לספר לו מאין הם. הילד הגדול אמר לי כי הוא נולד ברוסיה ובא עם הוריו לארץ, חברו הקטן נולד בארץ. אך גם הוריו הם מהגרים חדשים מבריה"מ. הוא סיפר כי בבית אשר בטעות נכנסתי לחצרו מתגוררות כמה וכמה משפחות יהודיות מרוסיה.
כל אימת שאני נזכר בביקורי באופנבאך, חושב אני על שני הנערים היפים והאדיבים, דוברי עברית ומהרהר על העתיד הצופן להם במקום מגוריהם החדש.
ישראל שלנו .27.1984 4
כ"ה ניסן תשמ"ד